חסרת טעם: ה"פודיפיקציה" משנה את פני הערים ההיסטוריות של איטליה – ומבריחה את התושבים

מנות לאינסטגרם, שכונות ריקות מתושבים: פעם הטרטוריות, המאפיות והשוק המקומי באיטליה שיקפו את נשמת חיי היומיום, קצב איטי ואותנטי שנבנה במשך דורות. היום אותם רחובות עצמם נבלעים על ידי תופעה חדשה: פודיפיקציה (foodification). מה שהחל כחגיגה של מורשת קולינרית הפך, בערים רבות, לצורה חדשה של ג'נטריפיקציה עירונית המונעת על ידי תיירות מזון ורשתות חברתיות. התוצאה היא פרדוקס: חיפוש אחר "טעם אותנטי" שלמעשה מוחק בדיוק את אותה אותנטיות שאנשים מחפשים.

המונח "פודיפיקציה" נטבע לראשונה בברוקלין לפני כחמש-עשרה שנה, והוא מתאר את הפיכתן של שכונות למרחבים שמרכז חייהן הוא צריכת מזון. באיטליה, התופעה הזו מצטלבת עם בעיה עולמית נוספת: תיירות היתר. כשהמספר העצום של מבקרים חורג מיכולת הקיבולת של העיר, נפגעים התושבים, הסביבה וגם חוויית התיירים עצמם. יחד, פודיפיקציה ותיירות יתר משנות את הזהות החברתית, הכלכלית והתרבותית של היעדים המתוירים ביותר במדינה.

>> יהלום סודי: המקום החבוי האחרון באחת המדינות המתוירות בעולם

>> למקומיים נמאס: בחוף אמלפי יחלו להגביל את מספר התיירים

>> תנו לה בכבוד: זו העיר האירופאית הכי פחות מוערכת

ערי איטליה הופכות ל"פארקי מזון"

האזהרה החריפה מגיעה מכיוונו של הניו יורק טיימס, בכתבה שפורסמה מוקדם יותר החודש, והציגה תמונה ביקורתית של ערים כמו בולוניה, פירנצה, רומא וטורינו. הכתבה מתארת "מסעדות באוויר הפתוח" שמגישות קרבונרה "מעוצבת לאינסטגרם", בעוד נשים לשות בצק מאחורי חלונות זכוכית במה שהעיתון כינה "גן חיות של סבתות איטלקיות". זו מטפורה חדה למדינה שהופכת את המטבח שלה למופע: "פארק שעשועים קולינרי" שמיועד יותר למצלמות מאשר לטעם.

בפאלרמו שבסיציליה, רחוב ויה מקואדה מאכלס כיום 31 מסעדות, כל כך הרבה עד שהעירייה הטילה הקפאה על פתיחת מקומות חדשים. בבולוניה, מרכז העיר מכונה "עיר הקרשים", על שם קרשי ההגשה של האפריטיבו, שמכסים את כל הרחובות בתפריטים אחידים ובברים דומים זה לזה. בוונציה, שכבר מתמודדת עם תיירות יתר חריפה, הונהגו אגרות כניסה ואיסור על מעבר אוניות ענק בלגונה. ברומא, שכונות היסטוריות כמו טראסטברה והגטו היהודי הפכו למסדרונות צפופים של ברים עם שולחנו מלאים באפרול שפריץ ובמסעדות מזון מהיר, בעוד החנויות הוותיקות נעלמות לאטן.

מהאותנטי לסטנדרטי

פודיפיקציה מצמצמת את הזהות הקולינרית למספר קלישאות מוכרות: פיצה, קרבונרה, טירמיסו ולימונצ'לו, לכולם תיוג משלהם באינסטגרם. הדרישה ההמונית ל"חוויה אותנטית" גורמת לאחידות תפריטים ולייצור תעשייתי של המסורת. זו כבר לא תיירות אוכל אמיתית, אלא הצגה, גרסה ממוסחרת של מסורת ארוכת שנים שמאבדת את עומק הטעם שלה.

אבל ההשפעה חורגת הרבה מעבר לאוכל. מחירי הנדל"ן מזנקים, התושבים נדחקים החוצה, והערים עצמן הופכות לקניוני מזון פתוחים. לפי נתונים עדכניים, רומא איבדה רבע מתושביה בתוך חמש שנים בלבד, בעוד בוונציה יש כמעט 47 תיירים על כל תושב. דירות מושכרות לטווח קצר, בעיקר דרך פלטפורמות כמו Airbnb, מחריפות את הבעיה והופכות שכונות למרחבים זמניים וחסרי קהילה.

חלק גדול מ"הפריחה" הזו ניזון מהתרבות הדיגיטלית. באינסטגרם, ההאשטאג Food# מופיע בלמעלה מ-250 מיליון פוסטים, וסרטונים ויראליים של אפרול שפריץ בכיכר סן מרקו או גבינה נמתחת הפכו את איטליה לבמת ענק של מופע קולינרי. אבל ככל שהתמונות מתרבות, החוויות נטמעות זו בזו. "איטליה המושלמת לצילום" שנמכרת ברשתות החברתיות דומה פחות ופחות לחיים האמיתיים. חוקרים מזהירים כי ערים שלמות הופכות לגלויות יפות למראה, אך ריקות מתוכן.

רשויות מקומיות באיטליה מנסות להתמודד עם התופעה שהופכת את הערים שלהם למתקן האכלה להמוני התיירים. פירנצה אוסרת פתיחת עסקים קולינריים חדשים במרכז ההיסטורי; נאפולי הקפיאה רישיונות חדשים לשלוש שנים; ובצ'ינקווה טרה הוטלו מגבלות על קבוצות תיירים גדולות. עם זאת, מומחים סבורים שרגולציה בלבד לא תפתור את הבעיה. כדי ליצור תיירות שגם תורמת ליעד יש לשנות את תפיסת השיווק, לעבור מהתמקדות במגמות ויראליות אל קידום תרבות, מלאכה וקהילה.

תמיכה בעסקים מקומיים, בשווקים שכונתיים ובשרשראות ייצור מסורתיות יכולה לסייע באיזון מחדש. עידוד תיירים להגיע ליעדים פחות מוכרים ובהם כפרים, שווקים אזוריים ואירועים עונתיים, עשוי להפחית את הלחץ מהערים העמוסות ולפזר את הרווחים באופן הוגן יותר.

המטבח האיטלקי, שהמדינה מקדמת כמועמד שעשוי להיכנס כסמל מורשת עולמית של אונסק"ו, נותר אבן יסוד בזהותה התרבותית. אך עוצמתו האמיתית אינה טמונה במראה מושלם לאינסטגרם, אלא בסיפורים המקומיים שמאחורי כל מנה. בסופו של דבר, לא מדובר רק בהצלת מתכונים או מסעדות, אלא בשמירה על המקומות שנותנים להם משמעות. בלי הקהילות, המסורות והקצב האיטי שמזינים אותם, גם הטעם של איטליה עלול להפוך למותג גלובלי: מוכר לכולם, אבל כבר לא ממש איטלקי.