"אכלתי חרקים ושתיתי שתן": המטייל הישראלי ששרד 9 ימים בהימלאיה

סמואל ונגרינוביץ, ישראלי-אמריקאי בן 44, יצא בתחילת חודש יוני לטרק בהרי ההימלאיה בהודו ובשלב מסוים התנתק מקבוצתו, והוגדר כנעדר. משפחתו פתחה בקמפיין גיוס כספים לטובת מבצע חיפושים נרחב שכלל גיוס צוותים מקומיים וישראלים שהגיעו לסייע בשטח. כעבור תשעה ימים של תקוות ותפילות, הוא אותר בשטח כשהוא במצב קשה, אחרי שהצליח לשרוד כנגד כל הסיכויים.

"בבוקר הצטרפתי לשני בחורים הודים שהכרתי באותו היום והצטרפתי אליהם לטיול בהרים דרך למעבר אידרהאר (Indrahar Pass) שמוביל לקרחון. זה היה יום יפה עם שמיים בהירים, אבל בערך 60 אחוזים מהדרך כוסתה בערפל כבד", משחזר סמואל בשיחה עם mako.

בשלב מסוים, סמואל הקדים את שני חבריו לטיול, כשהראות הפכה לאפס והאזור כוסה בעננים סמיכים. "זה כמו להיות מעל העננים במטוס בלי אפשרות לראות את הקרקע. הקדמתי אותם בערך ב-30-40 מטרים כשטיפסנו על סלעים ענקיים כדי למצוא נקודת תצפית, כשהבנתי שאני לא רואה אותם התחלתי לצעוק בשמותיהם אבל לא קיבלתי מענה".

כעבור כמה דקות ללא אזכור לחבריו, סמואל החליט לנסות לחזור אחורה, בכיוון שממנו הוא הגיע. "הבנתי שאני לא מזהה את הדרך הנכונה, והחלטתי לרדת לבד למחנה הבסיס. בסופו של דבר מצאתי את עצמי בעמק אחר לגמרי. תוך כדי חיפוש קפצתי על סלע ואז החלקתי, נפלתי כ-20 מטרים ונחתתי על שיח שקרע את האף שלי", הוא משחזר בכאב. "כשהסתכלתי על זרוע ימין, ראיתי שהיא שבורה. ניסיתי לעמוד וצרחתי מכאב, שברתי את הקרסול, קרעתי את הרצועה בברך ימין ונפגעתי קשה בכתף".

לאחר הפציעה הקשה, סמואל זעק לעזרה, אבל אף איש לא שמע. "אחרי כמה שעות הבנתי שאני אצטרך לישון שם לבד, על שפת הצוק. הערכתי שייקח לפחות שלושה או ארבעה ימים עד שמישהו יבין שאני בכלל נעדר, כי לאף אחד לא היה מושג איפה אני. החלטתי שאני צריך להציל את עצמי. התחלתי לזחול, בירידה תלולה, בכאב נוראי, לאט מאוד. אני חושב שהצלחתי לעשות את זה בזכות הרקע שלי בהתעמלות קרקע ברמה אולימפית, מה שהקנה לי יכולת לאזן את עצמי בשטח כזה בלי מקום לטעויות. טעות אחת קטנה והייתי יכול למות".

הימים חלפו, וסמואל, שאחז בליבו תקווה שימצאו אותו, נאבק בקושי הפיזי של הפציעות המרובות שלו. "סבלתי משילוב של כאב פיזי ונפשי, בקושי יכולתי לזוז. כבר זחלתי על הגב, על סלעים, קרח, מצוקים ונחלים, ומצאתי מקלות כדי שישמשו כקביים. שתיתי מים מנחלים, וכשלא היה - שתיתי שתן. חיפשתי פירות, עלים וגבעולים ללעיסה. תוך כדי ההתקדמות שלי בשטח, החלקתי שוב. ביום השביעי הגעתי לפסגה וראיתי נהר מדהים, אך ממול הייתה תהום של 100 מטרים. ישבתי מולו מותש, ואז כמו נס, הגיע גשם כבד. פרסתי את מעיל הגשם שלי ושתיתי מים שאספתי ממנו. זה הציל אותי".

בזמן שהוא שורד כנגד כל הסיכויים בתנאי שטח קשים, סמואל סיפר כי בכל בוקר הוא פתח בשיחה פנימית עם עצמו. "קודם כל בירכתי והתפללתי לאלוהים שייתן לי חכמה, כוח ואורך רוח לא לטעות, כי ידעתי שאין פה מקום לטעויות. כל כמה ס"מ שהצלחתי ללכת והתקדמתי, עודדתי את עצמי ואמרתי 'כל הכבוד סם'. דיברתי עם הרגליים שלי כאילו הם ילדיי, אמרתי 'אני יודע שכואב, אבל נעבור את זה ביחד'. בתוך תוכי, לא היה לי ספק שאשרוד, הרגשתי שיש לכל האירוע הזה משמעות, שזה הגורל שלי. אלוהים נתן לי כאב, אבל גם את הכוח לצאת מזה לבד".

ביום השמיני להישרדותו, הוא התעורר לקול מסוק. "יצאתי לשטח פתוח ונשכבתי, אבל המסוק ריחף בגובה של 4,000 מטרים, ניסיתי למשוך תשומת לב אבל לא היה סיכוי. חשבתי שאולי מדובר בתיירים, אבל מאוחר יותר גיליתי שזה היה מסוק שהמשפחה שלי שכרה כדי למצוא אותי".

אחרי תשעה ימים של סבל בשטח, הגיע הרגע המיוחל. "האמת היא שאף אחד לא מצא אותי, למרות מבצע חיפושים רחב שעשו המשפחה שלי והגורמים בהודו, אני זה שמצא אנשים. ראיתי שלושה גברים בעמק, צעקתי בקול חזק שוב ושוב, ומסתבר שאחד מהם שמע אותי ורץ להזעיק עזרה מכפר סמוך. אחרי כמה שעות שלושה כפריים הגיעו אליי, וברגע שראיתי אותם פרצתי בבכי. הם ירדו למקום שנתקעתי בו באמצעות שרשרת אנושית. הדרך חזור הייתה קשה, כי בקושי הצלחתי ללכת והם סייעו לי. כשהגענו לכפר קיבלתי אוכל לראשונה מזה תשעה ימים, תחושה שאי אפשר לתאר".

תושבי הכפר הזעיקו את כוחות הביטחון, שהגיעו תוך זמן קצר ופינו את סמואל לבית החולים, שם הוא עבר שלושה ניתוחים ושהה באשפוז במשך כשלושה שבועות. "אבי הגיע מארה"ב כדי לטפל בי, ועכשיו אנחנו נחים בדהרמסלה. בקרוב נטוס לאמא שלי ואחותי בארה"ב, ומשם בעזרת השם אחזור לישראל".