"ירושלים שעל נהר הפרוט": בוקובינה הייתה הפינה שבה אירופה פרחה – ואז הקהילה היהודית שבה הושמדה

בוקובינה (Bukovina) היא לא רק מקום על המפה. היא אירוע היסטורי, חבל גבול שבו אימפריות בחנו את עצמן, עמים ניסו לקיים דו-קיום, ותרבות פרחה בעוצמה שעמדה בניגוד לגודלו הצנוע של האזור. "ארץ עצי האשור", זהו משמעות שמה, שוכנת למרגלות הרי הקרפטים, בין יערות, נהרות וגבעות שיוצרים מסדרון טבעי בין מרכז אירופה למזרחה. כיום מחולקת בוקובינה בין צפון אוקראינה לדרום רומניה, והיא מתקיימת כיומן חי: שכבות של שפות, נאמנויות וזיכרונות הכתובות זו על גבי זו, מבלי שנמחקו כליל.

כדי להבין את בוקובינה יש להתמודד בעת ובעונה אחת עם אחד הניסויים השאפתניים ביותר של אירופה בשלטון רב-תרבותי, ועם אחד מכישלונותיה המוסריים הקשים ביותר. בשום מקום לא באה הדואליות הזו לידי ביטוי חריף יותר מאשר בתולדות יהדות בוקובינה, קהילה שגילמה בעבר את הבטחתו של האזור, ובהמשך נשאה על גבה את מלוא קריסתו.

>> עבר אפל במיוחד: זה מה שמסתתר ביעד הלואו קוסט המפתיע

>> נמחקה כמעט לגמרי: ביעד התיירותי הזה התקיימה קהילה יהודית מהעתיקות באירופה

>> לא הרבה שמעו: הקהילה היהודית הנסתרת שחיה בג'ונגל של סורינאם

ארץ שעוצבה על ידי הטבע

הגיאוגרפיה של בוקובינה ייעדה אותה להיות אזור שנוי במחלוקת אך גם מחובר. בין גליציה, מולדובה, טרנסילבניה ובסרביה, היא שימשה פחות כגבול ויותר כציר, מקום מעבר למסחר, לצבאות, לרעיונות ולעמים. נהרות הפרוט והסירט חיברו אותה לאגן הים השחור, ומעברי ההרים פתחו דרכים מערבה, אל וינה ואל מרכז אירופה. יערות האשור הצפופים, שהעניקו לאזור את שמו, כיסו גבעות שנראו כמגינות עליו אך לא מבודדות אותו.

העיר המרכזית של החבל, צ'רנוביץ (Czernowitz, Cernăuți, Chernivtsi), צמחה מתוך תנאים אלה למוקד תרבותי בלתי צפוי. היא כונתה "וינה הקטנה" או "ירושלים שעל נהר הפרוט", ושילבה אינטימיות פרובינציאלית עם שאיפה מטרופולינית. בתי קפה, תיאטראות, אוניברסיטאות ועיתונים שגשגו כאן לא למרות ריחוקה, אלא דווקא משום שמעמדה כחבל הגבול הפך את התרגום, הלשוני, התרבותי והפוליטי, לצורך יומיומי.

במשך מאות שנים הייתה בוקובינה חלק מנסיכות מולדובה, ישות מימי הביניים ששליטיה, ובראשם שטפן הגדול, הותירו אחריהם נוף של מנזרים מבוצרים. הכנסיות המצוירות הללו, שכיום מוכרות כאתרי מורשת עולמית של אונסק"ו, לא היו רק אתרים דתיים. הן שימשו גם כמבצרים, מרכזי לימוד וסמלי רציפות, ושמרו על הזהות האורתודוקסית מול לחצי האימפריה העות'מאנית. דרום בוקובינה, וסוצ'אבה שהייתה בעבר בירת מולדובה, נושאים עד היום את חותם התקופה הזו.

השינוי המכריע התחולל ב-1775, כאשר האימפריה ההבסבורגית סיפחה אליה את בוקובינה. בעיני וינה הפך האזור המיוער ל-Lehrwerkstatt, "סדנה חינוכית" לשלטון נאור. רפורמות יוזף השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, הנהיגו חינוך חובה, מפקד קרקעות (קדסטר), מנהל אזרחי, ובעיקר מדיניות של סובלנות מוסדרת. בבוקובינה ניסו ההבסבורגים דבר נועז: למשול לא באמצעות מחיקת השוני של התרבויות, אלא באמצעות ניהולו.

הגרמנית שימשה כשפת המנהל והתרבות הגבוהה, אך האימפריה הכירה בזכויות העמים השונים: רומנים, רותנים (אוקראינים), יהודים, פולנים וגרמנים לשמר את שפותיהם ודתותיהם. הביורוקרטיה עצמה הפכה לאמצעי של פלורליזם. זה היה סדר לא מושלם, היררכי ואימפריאלי לעומקו ולאורכו, אך כזה שיצר מרחב אזרחי שבו דו-קיום היה אפשרי.

חצרות חסידים ובתי קפה וינאיים

הנהנים העיקריים (ובהמשך גם הפגיעים ביותר) מן הסדר הזה היו יהודי בוקובינה. בניגוד ליהודי האימפריה הרוסית, הם לא נכלאו בתחום שבו התגוררו או חויבו לעסוק במקצועות מוגבלים. לאחר חוקת 1867, שהעניקה ליהודים שוויון זכויות אזרחי, הם נכנסו לחיים הציבוריים במהירות ובביטחון.

בסוף המאה ה-19 היו היהודים כ-13 אחוז מאוכלוסיית בוקובינה, אך בצ'רנוביץ הגיעו לשליש ואף קרוב למחצית מהתושבים. הם היו רופאים, עורכי דין, עיתונאים, מורים, פקידים, סוחרים ותעשיינים. עורכים יהודים ניהלו עיתונים מרכזיים ופרופסורים יהודים איישו את האוניברסיטה דוברת הגרמנית המזרחית ביותר של האימפריה. אידיאל ה-Bildung הגרמני, עיצוב העצמי באמצעות ספרות, פילוסופיה ועידון, היה שאיפה מרכזית, בעוד היידיש נותרה שפת הבית והרחוב.

המתח בין התבוללות לזהות יצר תנופה יצירתית יוצאת דופן. בוקובינה הולידה תרבות יהודית אינטלקטואלית עשירה משום שעמדה בצומת של מסורות. החסידויות פרחו בעיירות כמו סדיגורה, ויז'ניץ ובויאן, שבהן אדמו"רים ניהלו חצרות מפוארות ששילבו מיסטיקה וטקסיות. במקביל אימצו יהודי הערים את ההשכלה, הסוציאליזם, הציונות והמודרניזם הספרותי.

ב-1908 אירחה צ'רנוביץ את ועידת השפה היידית הראשונה, אירוע מכונן בתולדות התרבות היהודית, שבה הוכרזה היידיש כשפה לאומית של העם היהודי. ההכרזה הזו, בעיר שהייתה סמל לרב-לשוניות, המחישה את תפקידה של בוקובינה כחממה וכמגבר של המודרניות היהודית.

כשהאור של צ'רנוביץ כבה

מלחמת העולם הראשונה ניפצה את המסגרת האימפריאלית שהחזיקה את האיזון העדין הזה. צבאות רוסים ואוסטרים עברו הלוך ושוב, והותירו חורבן. הכיבוש הרוסי היה אכזרי במיוחד כלפי יהודים, שהואשמו בנאמנות לאוסטריה וסבלו מאלימות והשפלות. עם קריסת האימפריה ב-1918 קרסה גם הרוח המנהלית שאפשרה את הפלורליזם.

צירופה של בוקובינה לרומניה הגדולה סימן שבר עמוק. המדינה החדשה, שביקשה לבסס שליטה בשטחים שנלקחו מאימפריות יריבות, קידמה מדיניות של "רומניזציה". הגרמנית איבדה את מעמדה הרשמי והרומנית הפכה לשפת חובה במנהל ובחינוך. פסלים הוחלפו, רחובות שונו, סמלים נכתבו מחדש. מה שהיה בעבר ציר מקשר בין וינה, למברג (היום לבוב) ואודסה הפך לעיר ספר שולית.

עבור היהודים היו ההשלכות קשות: פרופסורים יהודים סולקו מן האוניברסיטה, פקידים פוטרו וקרקעות הופקעו. בתי ספר יהודיים יכלו לפעול רק תחת פיקוח הדוק, ובאמצע שנות ה-20 הוטלו מכסות על קבלת יהודים ללימודים גבוהים. הנייטרליות הביורוקרטית התחלפה בפנקסנות וחשבונאות אתנית. עם זאת, דווקא בשעה שההשתייכות האזרחית הצטמצמה, חיי התרבות התעצמו, ויהודי בוקובינה פנו יותר ויותר ליידיש כשפת כבוד והתנגדות. מורים, סופרים ושחקנים הקימו רשת של בתי ספר, ספריות, תיאטראות, מקהלות וחוגי קריאה. דמויות כמו אליעזר שטיינברג ואיציק מנגר עיצבו ספרות מודרנית מתוך פולקלור ומקרא. הבמה היידית הפכה, באופן פרדוקסלי, למוסד לאומי ללא מדינה.

אבל למרות שהאש היהודית הצליחה לבעור אל מול האתגרים, שנות ה-30 כבר כיבו את שארית הפלורליזם של בוקובינה. תנועות פשיסטיות ברומניה שילבו מיסטיקה אורתודוקסית עם פרנויה גזענית, והציגו את היהודים כזרים ומזהמים. חוקים שללו מהם אזרחות, מקצועות ורכוש והשיח הציבורי נעשה אלים. ב-1940 כבשה ברית המועצות את צפון בוקובינה, והצילה זמנית את היהודים מן הנאצים, אך גם הרסה את האמון החברתי באמצעות מעצרים וגירושים. שנה לאחר מכן שבו כוחות רומניים וגרמניים במסגרת מבצע ברברוסה, ומה שאירע לאחר מכן היה לא רק כיבוש אלא מסע נקמה.

פוגרומים פרצו ברחבי החבל. יהודים הוכו, הושפלו ונרצחו בידי חיילים, שוטרים ושכנים. באוקטובר 1941 הוקם גטו בצ'רנוביץ והחלו גירושים המוניים. בהוראת הדיקטטור הרומני יון אנטונסקו גורשו כ-74 אלף מיהודי בוקובינה לטרנסניסטריה, אזור שומם מעבר לדנייסטר. טרנסניסטריה לא הייתה אושוויץ. פה לא היו תאי גזים או רצח תעשייתי. אבל כאן היו קור, רעב, מחלות והזנחה: "בית קברות ללא קברים", כפי שכונתה. ילדים קפאו למוות בלילות, טיפוס השתולל, יריות ליוו צעדות. כתוצאה כשני שלישים מיהודי בוקובינה נספו.

אבל יוצא דופן אחד האיר את האפלה: טראיאן פופוביץ', ראש עיריית צ'רנוביץ, שסיכן את חייו והציל כ-20 אלף יהודים בטענה שהם חיוניים לכלכלה. הוא הוכר כחסיד אומות העולם, ומעשיו מדגישים את המקריות של ההישרדות ואת קיומה של רוח מוסרית גם בעולם מתמוטט.

יופי שרודף אותו צל

כששב הצבא האדום למקום ב-1944 הוא מצא עיר מרוקנת. בתי כנסת חוללו או הוסבו, בתי קברות הושחתו ובתים אוכלסו. השורדים חזרו לשתיקה. עד מהרה נמחק השם "בוקובינה" מן השימוש הרשמי, והאזור נקרא מחוז צ'רנוביץ והזיכרון עצמו הפך לחשוד.

צפון בוקובינה נטמע באוקראינה הסובייטית והדרום סופח לקומוניזם הרומני. כל משטר טיפח מיתוסים משלו, וההיסטוריוגרפיה הרומנית היללה את "הסובלנות העתיקה" תוך שהיא מתעלמת מהגירושים. הסובייטיות פשוט האשימה את "הפשיסטים הזרים". כך נעלמה הקהילה היהודית המפוארת של האזור היהודים כעם שייך לסיפורי ההיסטוריה.

כיום מציגה בוקובינה פנים מפוצלים: בדרומה, בצפון-מערב רומניה, היא נתפסת בראש ובראשונה כחבל נוף ותרבות. כאן האזור הררי וגבעי, עטוף יערות אשור צפופים, שמורות טבע, נהרות וכפרים קטנים. מקום שבו הזמן נדמה כמתנהל בקצב איטי יותר. ערים כמו סוצ'אבה, גורא הומורולוי, רדאוץ, קמפולונג מולדובנסק וואטרה דורניי משמשות שערים אל מרחב של מנזרים מצוירים, מסורות כפריות וחיי קהילה המלווים בלוח השנה הנוצרי-אורתודוקסי. המנזרים מן המאות ה-15 וה-16, שמונה מהם אתרי מורשת עולמית של אונסק"ו, ממשיכים לשמש מוקדי עלייה לרגל, והם מוצגים כסמל לרציפות היסטורית ולזהות מקומית ששרדה מלחמות, גבולות ומשטרים.

בצפונה של בוקובינה, כיום באוקראינה, נוכחות העבר מקבלת צורה אחרת. העיר צ'רנוביץ נושאת עדיין את חזותה ההבסבורגית: מבני ציבור, אוניברסיטה מרשימה, רחובות רחבים, והופכת עבור צעירים רבים לסמל של שייכות לאירופה תרבותית ורב-לשונית, דווקא על רקע המאבקים הגיאו-פוליטיים העכשוויים. פסטיבלים ספרותיים ומחוות תרבותיות מחיים את המורשת הרב-לשונית של המקום, אך לעיתים עושים זאת מבלי להתמודד עם שאלת ההיעדר, עם העובדה שעולם שלם, ובעיקר עולמה של יהדות בוקובינה, אינו עוד חלק מן המרחב החי, אלא נוכח בו כצל.

בוקובינה ממשיכה להתקיים כמרחב פיזי עשיר ויפהפה, אך גם כמרחב זיכרון טעון. המנזרים, הכפרים, היערות והערים אינם רק אתרי תיירות או נוף, הם שכבות של סיפור אירופי רחב יותר, שבו דו-קיום, תרבות והשכלה התקיימו זה לצד זה, עד שהתפרקו באלימות. עבור יהדות אירופה, בוקובינה מסמלת את רגע השיא של השתלבות תרבותית ואת עומק האובדן שבא בעקבותיה. עצי האשור עומדים, הנהרות ממשיכים לזרום, אך העולם שידע לחבר בין שפות, אמונות וקהילות מתקיים כיום בעיקר בזיכרון, בספרות ובשאלות הפתוחות שנותרו.