בחרה צד: ההחלטה הדרמטית של בלגיה הופכת אותה שוב למתנגדת הגדולה של ישראל

החלטתה של בלגיה להכיר במדינה פלסטינית מסמנת לא רק צעד סמלי, היא מביאה לידי ביטוי את הנוף הפוליטי הפנימי בה ביחסיה הדיפלומטיים עם ישראל ובהקשר האירופי והבין-לאומי הרחב יותר. במשך עשרות שנים שמרה בלגיה על מערכת יחסים זהירה אך מעורבת עם ישראל, המשקפת את מחויבויותיה כחברה באיחוד האירופי ואת דבקותה במדיניות הכוללת של האיחוד כשהיא דוגלת בפתרון שתי המדינות. באופן רשמי, בלגיה תמכה בדו-קיום של ישראל ומדינה פלסטינית עתידית, תוך הדגשת הצורך בשלום במשא ומתן המבוסס על הכרה הדדית וערבויות ביטחון.

ההכרה נובעת גם מלחצים פנימיים משמעותיים בתוך בלגיה. אוכלוסייתה המגוונת של המדינה כוללת קהילה מוסלמית גדולה עם שורשים המשתרעים על פני המזרח התיכון וצפון אפריקה, שרבים מהם מקיימים קשרים תרבותיים ומשפחתיים חזקים עם המטרה הפלסטינית. ארגוני חברה אזרחית בלגיים, ארגוני זכויות אדם וסוכנויות סיוע הקימו קול בקריאה לממשלה לאמץ עמדה נחרצת יותר בתמיכה בהגדרה עצמית פלסטינית.

עם זאת, החלטתה של בלגיה לא הייתה חפה ממחלוקת או מהשלכות. עבור ישראל, צעד זה מסכן את הלגיטימיות של טענותיה ומסבך את המאמצים לניהול משא ומתן מעמדת כוח. יתר על כן, ההכרה של בלגיה מוסיפה למתיחות הגוברת בתוך האיחוד האירופי, שבו המדינות החברות נותרות חלוקות בשאלה כיצד יש לטפל בסכסוך הישראלי-פלסטיני. בעוד שבלגיה נקטה עמדה עקרונית ופרואקטיבית, מדינות האיחוד האירופי האחרות זהירות יותר, מחשש שפעולות חד-צדדיות עלולות לשבור את הקונצנזוס השברירי בתוך הגוש ולהפחית את השפעתו הקולקטיבית על שני הצדדים. לכן, המהלך של בלגיה עשוי לשמש גם כהשראה וגם כנקודת מחלוקת, ולאלץ את האיחוד האירופי להתעמת עם הסתירות הפנימיות שלו בנוגע למדיניות המזרח התיכון.

הכישלון של בלגיה

ההחלטה הנוכחית של בלגיה קשורה באופן הדוק גם לסביבה הפנימית המורכבת של המדינה, שבה סוגיות של אינטגרציה, ביטחון ואיסלאם מצטלבות. המאבקים הפנימיים עם מיעוט מאוכלוסייתה המוסלמית הפכו למאפיין מורכב ומגדיר את זהותה העכשווית, עם השלכות משמעותיות המשתרעות הרבה מעבר לגבולותיה. האתגרים נעוצים בעשרות שנים של מדיניות היסטורית, פערים חברתיים-כלכליים וזרמים אידיאולוגיים שהפכו שכונות ספציפיות, כמו מולנבק, לסמלים של משבר לאומי רחב יותר. לדינמיקה פנימית מורכבת זו, בתורה, הייתה השפעה עמוקה וגוברת על יחסי החוץ של בלגיה, ובמיוחד על עמדתה הפוליטית והדיפלומטית כלפי ישראל והסכסוך הישראלי-פלסטיני.

סיפורו של האיסלאם בבלגיה הוא סיפור של קבלת פנים ראשונית ולאחריה הזנחה עמוקה. בשנות ה-60 בבלגיה, כמו במדינות אירופיות אחרות, נחתמו הסכמי עבודה דו-צדדיים עם מדינות כמו טורקיה ומרוקו כדי לענות על הביקוש לעובדי תעשייה במכרות הפחם ובמפעליה. "עובדים-אורחים" אלה נועדו להיות זמניים, וכתוצאה מכך, הממשלה עשתה מעט מאוד מאמץ, אם בכלל, לשלב אותם בחברה הבלגית. ההכרה הרשמית באיסלאם כדת מסובסדת בשנת 1974 לא שינתה הרבה את הגישה הבסיסית הזו של הזנחה. הדבר הוביל להיווצרותן של חברות מקבילות, שבהן קהילות חיו במופרדות גיאוגרפית ותרבותית מהזרם המרכזי הבלגי, ולעתים קרובות שמרו על קשרים חזקים עם מדינות מוצאן.

במהלך העשורים, ככל שהתעשיות הכבדות של בלגיה דעכו, כך ירש דור חדש של מוסלמים ילידי בלגיה את הנידוי הכלכלי והחברתי של הוריהם. רבים התמודדו עם שיעורי אבטלה גבוהים, אפליה בשוק העבודה ותחושה שהם נתפסים כזרים במדינתם. היעדר הזדמנויות כלכליות וניידות חברתית יצר קרקע פורייה לתחושת צער וניכור. רגשות אלה, אף על פי שלא היו אוניברסליים, נוצלו בקלות בידי מגייסים קיצוניים שהציעו תחושת שייכות ונרטיב קוהרנטי שהאשים את החברה המערבית בבעיותיהם.

בעוד שהתנאים לרדיקליזציה התקיימו ברחבי המדינה, מולנבק (Molenbeek), שכונת מעמד פועלים בבריסל, הפכה למוקד של משבר זה. אין זו "מובלעת דתית פנימית" כפי שחלק מתארים אותה בפשטנות, אלא מחוז הסובל מבעיות חברתיות-כלכליות מערכתיות. עם צפיפות אוכלוסין גבוהה, עוני ושיעורי אבטלה בקרב צעירים העולים בהרבה על הממוצע הארצי, מולנבק הפכה למקום שבו רשתות פשע ואידיאולוגים סלפים יכלו לפעול בצללים, לעתים קרובות במידה מסוימת של חסינות. מגייסים אלה, שרבים מהם היו קיצוניים בעצמם, ניצלו תחושות של דחיקה וחוסר תקווה כדי לנתב צעירים מאוכזבים לקבוצות טרור.

העולם נאלץ להתעמת עם מציאות זו בעקבות מתקפות פריז ב-2015 והפיגועים בבריסל ב-2016. התגלה כי מספר משמעותי של התוקפים, כולל סלאח עבד אל-סלאם, היו קשורים ישירות למולנבק. התקשורת הבין-לאומית התמקדה בשכונה, וציירה תמונה של מדינה כושלת ו"בירה ג'יהאדיסטית" אירופית. כך נחשפו הכשלים הביטחוניים החמורים והבעיות החברתיות ארוכות השנים שרחשו במדינה במשך שנים. זו לא הייתה בעיה פתאומית, אלא מערכת פוליטית שנכשלה בטיפול בהדרה חברתית, ולעיתים אפשרה לרשתות קיצוניות מסוימות לפעול מתחת לרדאר.

מפרו-ישראלית לביקורת חריפה

האתגרים הפנימיים שמציב מיעוט שוליים ורדיקליים של אוכלוסייתה המוסלמית השפיעו עמוקות על מדיניות החוץ של בלגיה, במיוחד בכל הנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני. לא מדובר בקשר סיבתי ישיר, אלא במשחק גומלין מורכב של פוליטיקה פנימית ויחסים בין-לאומיים. ככל שהקהילה המוסלמית בבלגיה הפכה לכוח דמוגרפי חזק וכך גם אלקטורלי חשוב, הייצוג הפוליטי שלה גדל, במיוחד במרכזים עירוניים כמו בריסל. פוליטיקאים אלה, שלעתים קרובות מייצגים מפלגות בשמאל הפוליטי, הופכים לתומכים קולניים יותר ויותר של המטרה הפלסטינית.

שינוי זה תורגם לשינוי בעמדתה הדיפלומטית של בלגיה. בעוד שבהיסטוריה בלגיה הייתה שותפה אירופית חזקה של ישראל, היא הפכה לאחד הקולות הביקורתיים ביותר באיחוד האירופי בנושאים הקשורים לסכסוך בעזה. הדבר ניכר בדיונים האחרונים של הממשלה הבלגית על הטלת סנקציות על ישראל, הדחיפה להכרה רשמית במדינה פלסטינית וגינוי פעולות צבאיות ישראליות. שינוי זה מונע על ידי מספר גורמים, כולל חששות אמיתיים בנוגע לזכויות אדם ולהפרת החוק הבין-לאומי, אך הוא גם השתקפות ישירה של הלחץ מצד פלח מגויס פוליטית בציבור הבלגי ונציגיו הפוליטיים.

"מפחיד לדבר עברית ברחוב"

הקהילה היהודית בבלגיה מתמודדת גם היא עם מציאות קשה של עלייה באנטישמיות, תחושת אי-ביטחון ודילמה כואבת לגבי העתיד במדינה. התבטאות חריפה של שר התפוצות עמיחי שיקלי לפני כחודשיים, שקרא ליהודים "לעזוב את בלגיה מיד", עוררה סערה עמוקה והעלתה לסדר היום את תחושת הפחד והניכור שחשים יהודים רבים בבריסל ובאנטוורפן. המילים של שיקלי, שראו באירועים האחרונים ביטוי לאובדן שליטה של המדינה מול הקצנה איסלאמיסטית, זעזעו את הציבור היהודי ואף חיזקו את התחושות בקרב אלו שכבר שוקלים לעזוב.

בעוד ממשלת בלגיה מבקשת להרגיע את הרוחות ומצהירה על צעדים מוגברים להגנה על האוכלוסייה היהודית, רבים בקהילה טוענים שהצעדים לא מספקים. נוכחות משטרתית אומנם קיימת, אך התחושה היא שהאיום ממשי ועמוק יותר. כרזות הסתה עם שמות ופנים של יהודים, הפגנות פרו-פלסטיניות אלימות והשוואות לתקופות חשוכות בהיסטוריה, כל אלו מציירים מציאות שבה יהודים מרגישים פגיעים וחסרי הגנה.

יהל, ישראלית שפוקדת את בלגיה לעיתים קרובות בשנים האחרונות לצורך ביקור אחיה ומשפחתו המתגוררים בבריסל, משתפת בתחושותיה מהביקור האחרון: "בארבע השנים האחרונות ביקרתי לא מעט בבריסל, ולרוב לא הרגשתי עוינות ישירה כלפיי. אבל בזמן האחרון משהו השתנה. בביקור האחרון ביולי פחדתי לדבר עברית ברחוב. בכל מקום שהייתי בו, הייתה נוכחות ערבית בולטת, והאווירה הייתה מתוחה. אחי, שמתגורר שם, נזהר מאוד, הוא נמנע מלחשוף את יהדותו באופן גלוי, וכשיש הפגנות פרו-פלסטיניות, מזהירים אותם להימנע מלהסתובב באזורים מסוימים. היו רגעים שבהם שמענו קריאות כמו 'פרי פלסטין' מהמרפסות. זו תחושה של חוסר ביטחון מתמשך".

דוח שפורסם לאחרונה על ידי מכון ג'ונתס בבלגיה מחזק את תחושת החירום: בשנת 2023 תועדו במדינה 144 תקריות אנטישמיות, המספר הגבוה ביותר שנרשם מאז החלה המדידה. הדוח מזהיר שהאנטישמיות בבלגיה אינה עוד תופעה שולית, אלא הפכה למרכיב מובנה באקלים החברתי והפוליטי, עם שורשים בשמאל, בימין ובקרב קהלים מוסלמים. המכון קרא לרפורמה מקיפה בגישת המדינה למאבק בתופעה.

על רקע כל אלו, הקהילה היהודית בבלגיה, המונה כמה עשרות אלפי נפשות, ניצבת בפני צומת דרכים. יש המביעים תקווה להידברות, סולידריות ושינוי פנימי במדינה, אך רבים כבר איבדו אמון. עבורם, השאלה אינה אם לעזוב, אלא מתי. התחושה הרווחת היא שמדובר לא רק באיום פיזי, אלא בשבר בתחושת השייכות לחברה הבלגית עצמה.

הכרה במדינה פלסטינית מצד ממשלה מערבית כמו בלגיה איננה פשוטה, בייחוד לא כשהיא נעשית על רקע מציאות פנימית שבה קהילות שלמות מאבדות אמון במדינה, ותחושת הביטחון מתערערת. בלגיה בחרה להציג עמדה מוסרית כלפי חוץ, אך שילמה עליה במחיר של קיטוב פנימי, הקצנה בשיח הציבורי ופגיעה באמון של אחת הקהילות הוותיקות והפגיעות ביותר בשטחה. השאלה איננה רק אם בלגיה תעמוד בלחץ הישראלי או באתגרים מדיניים מול האיחוד האירופי, אלא אם תוכל להכיל את התוצאות הפוליטיות, החברתיות והביטחוניות של מדיניות חוץ שנכתבת תחת לחץ מבית, אך נבחנת קודם כל ברחובות של בריסל עצמה.