שוקלים לעזוב: הקהילה היהודית בבלגיה מתמודדת עם גל אנטישמיות ודילמה לגבי העתיד

בלב בריסל הבירה של בלגיה, מהדהדת בקהילה היהודית שאלה עמוקה ומטרידה: האם הגיע הזמן לעזוב? התשובה, עבור רבים, כבר התקבלה. האזהרה של שר התפוצות והמאבק באנטישמיות עמיחי שיקלי ביום שישי הצליחה לגעת בעצבים החשופים ממילא של היהודים הבלגים, כשכתב שהוא ממליץ ליהודים לעזוב את המדינה.

שיקלי כתב בפוסט ב-X: "בריסל - לב ליבו של האיחוד האירופי - נתפסה על ידי המון איסלאמיסטים מזמרים למען חמאס וחיזבאללה. שחזורים של זוועות 7 באוקטובר ואיומי מוות גלויים על מנהיגים יהודים אינם נענים. פעילי חיזבאללה פועלים במדינה ללא עונש מוחלט. בלגיה נכנעה! אני ממליץ בחום לקהילה היהודית בבלגיה לעזוב - המדינה הזו איבדה את ריבונותה ואינה יכולה יותר להגן על יהודיה".

>> על סף תהום: איך הפכה בלגיה מגן עדן רב-תרבותי למוקד של איסלאם קיצוני?

>> "לא יכולים להמשיך": המדינה האירופית הזו הפכה למתנגדת הכי גדולה של ישראל

>> ישראלי קיבל הודעת ביטול מהמלון: "אתם מבצעים פשעי מלחמה"

האזהרה הזו של שיקלי לא הייתה רק הערה דיפלומטית, היא הצליחה לערער את התחושות בשכונות היהודיות של אנטוורפן, שם החששות לגבי האנטישמיות הגואה הגיעו לשיא: "יהודים רבים כבר מתכוננים לעזוב", אומר דוד רוזנברג, פוליטיקאי מקומי וחבר בקהילה היהודית של אנטוורפן. "זה כבר לא פחד היפותטי".

למרות ששיתף בסרטונים מטרידים של הפגנות פרו-פלסטניות בבריסל ששחזרו את מעשי הזוועה שהתרחשו ב-7 באוקטובר, קריאתו של שיקלי לברוח מבלגיה זכתה לביקורת קשה מצד ממשלת בלגיה. שרת המשפטים אנליס ורלינדן כינתה את ההצהרה "שטות מוחלטת", והתעקשה שבלגיה נשארת מחויבת להגנה על האוכלוסייה היהודית שלה, במיוחד מאז פרוץ המלחמה. סיורים מוגברים, מעקב משופר וניתוח איומים מתמשך הם בין האמצעים שצוינו.

אבל עבור רבים בקהילה, הבטחות כאלה לא מספקות. למרות סיורים משטרתיים גלויים ליד בתי כנסת ובתי ספר, נותרה תחושת פגיעות מתמשכת. "אנחנו צריכים יותר מכמה סיורים שמסתובבים", אומר רוזנברג. "נוכחות קבועה וצבאית נחוצה, כפי שניתן לראות בערים כמו פריז או וינה, כדי באמת להרתיע איומים".

החרדה אינה מוגבלת לאנטוורפן, ובבירה בבריסל הופיעו לאחרונה כרזות עם שמות ופנים של מנהיגים יהודים עם הכיתוב: "הוא/היא תומכים ברצח עם". האגודה היהודית האירופית (EJA) תיארה את התקרית כ"רדיפה, לא מחאה", ומשווה את ההסתה הנוכחית להסתה שהתקיימה ערב מלחמת העולם השנייה: "אנחנו כבר לא שואלים, אנחנו דורשים לפעול", אומר יו"ר EJA, הרב מנחם מרגולין.

בלגיה איבדה שליטה?

 דוח של מכון ג'ונתס, מרכז מחקר ופעולה בלגי שהוקם במרץ 2024 במטרה להילחם באנטישמיות ובכל מה שתורם לה, מציג תמונה ברורה: האנטישמיות בבלגיה לא רק הולכת וגוברת, אלא גם תופסת אחיזה משמעותית במדינה. המחקר, המבוסס על סקר שנערך על ידי IPSOS Belgium, מגלה שרגשות אנטישמיים נוכחים באופן משמעותי בשני הקצוות הפוליטיים, בקרב חלקים מהאוכלוסייה המוסלמית, ובמיוחד מרוכז במרכזים עירוניים כמו בריסל.

לפי הבדיקה של המכון, בשנת 2023 בלגיה רשמה 144 תקריות אנטישמיות, המספר הגבוה ביותר מאז תחילת המעקב ב-2001. הדוח מציין צורות מרובות של אנטישמיות: קלאסית, קונספירציות ואנטי-ציונות שמגיעה אף לעוינות מוחלטת. יחד, הן יוצרות את מה שהמחברים מתארים כ"מערכת אקולוגית של עוינות". מכון ג'ונתס קורא לאיפוס יסודי בגישתה של בלגיה למאבק באנטישמיות, ומזהיר כי האקלים הנוכחי מאיים לא רק על ביטחון היהודים אלא על הלכידות הדמוקרטית עצמה.

בין תחושת הביטחון לבין הייאוש הגובר, התגובות בקהילה היהודית מגוונות. פורום הארגונים היהודיים (FJO) בבלגיה כינה את הצהרותיו של שיקלי "קריאת השכמה רבת עוצמה", תוך הבעת אמון ברשויות המקומיות. "למרות שאנחנו עדיין לא שם, אנחנו חוששים שזו המציאות החדשה", קבע ה-FJO, וקרא לעירנות ולסולידריות מכלל החברה הבלגית.

חבר המועצה המחוזית, אנדרה גנטמן, אומר כי עדיין קיימת מידה של ביטחון, אך הדברים משתנים במהירות. "כן, הממשלה לוקחת את האחריות שלה", הוא אומר ומצביע על נוכחות משטרתית גלויה ואמצעי הגנה סביב מוסדות יהודיים. עם זאת, הוא גם מזהיר מפני הקיטוב המונע על ידי רטוריקה של שמאל קיצוני וימין קיצוני, שלדבריו רק מלבה עוד יותר את המתחים.

הרב אהרון מלינסקי, יליד אנטוורפן המתגורר כיום בגרמניה, מציין שבעוד שבלגיה עשתה מאמצים פוליטיים ראויים לשבח, המוניטין הבין-לאומי שלה בנוגע לאנטישמיות נותר גרוע: "סצנות שהפכו נסבלות בבלגיה, כמו תלבושות מוכתמות בדם בעצרות פרו-עזתיות, לעולם לא יורשו בגרמניה", הוא אומר.

הקהילה היהודית בבלגיה, במיוחד באנטוורפן, עומדת כעת בפני דילמה קיומית. בעוד שברשויות המקומיות ובממשלה מתעקשים על המחויבות להגנה על היהודים בבלגיה, החוויה של יהודים רבים מספרת סיפור אחר, סיפור של פחד, בידוד והתפכחות. הדיון הוא כבר לא רק על מדיניות או תפיסה. מדובר בהישרדות ושייכות בחברה שבעיני רבים כבר לא מרגישה כמו בית.