אחרי ריצת 100 קילומטר וצלילה לבורות מים, קובי גילה שהאתגר דווקא מחכה לו בבית

במרפסת ביתו של קובי פלד בראש העין מסודרת שורה של נעלי סלומון מלוכלכות. נעלי שטח, נעלי מים, נעל לריצות ארוכות, נעל לאדמת דרדרת מדברית. כולן לדבריו נמצאות בשימוש פעיל. "אשתי אמרה לי, נעל נכנסת, נעל יוצאת", הוא מצטט את חוק הבית, "אז אני מחביא חלק במחסן, אבל יש שיפור. פעם זה היה יותר מבולגן".

למה אדם צריך כל כך הרבה נעליים מאותו סוג?
"יש סוגים של ריצות שטח שדורשות נעליים שונות, יש לך יותר דרדרת, פחות דרדרת, שביל רך, שביל קשה יותר. נגיד זאת נעל לריצות יותר ארוכות, אבל הן פחות מחזיקות, הן פחות לדרדרת".

זה לא עסק יקר, לקנות כל כך הרבה נעליים?
"בזמנו הייתה לי חסות של נעלי סלומון אז קיבלתי מהם בחינם, אבל השיטה היא פשוט לקנות נעל חדשה כשיש מבצע, לא כשאתה צריך. כשאתה צריך, זה איכשהו תמיד יקר יותר".

400 מטר מכאן יש תצפית מעל העמק, ומעבר לה שטח אש שאיש לא נכנס אליו, חוץ ממנו. "כל השכונה הייתה הולכת לקבלת שבת שם, בנו ספסלים, אבל אז בא הצבא ופירק את זה. למה? איזה שטח אש? אני רץ שם כל כמה ימים וכלב לא מגיע לשם. לא יבטלו את זה, לא יודע למה, אבל עכשיו זה שטח אש".

לא יעצור לידך פתאום ג'יפ צבאי ויגיד לך, "לך מפה"?
"הוא לא יכול פיזית להגיע עם ג'יפ, הוא יכול רק ברגל, כי יש שם מחצבה שפועלת מתחת. זה לא באמת, אתה יודע, שטח אש. חצי מהמדינה שלנו זה שטח אש".

בחודשים האחרונים הפך פלד למשפיען טיולים מצליח שמחזיק ביותר משלושים אלף עוקבים באינסטגרם, או ליתר דיוק, משפיען בתחום הטיולים המסוכנים, כמו בשטח האש הסמוך לביתו. המושג הסגת גבול אולי קצת גדול עליו, אבל חלק גדול מהמלצות הטיולים שלו נוגעות למקומות שאיך נאמר, צריך להתאמץ, ואולי לעבור גם על חוק או תקנה כלשהי, כדי להגיע אליהם.

ממבט ראשון הוא נראה כמו עוד גבר ממוצע במשבר גיל ארבעים, חובב טיולים וריצות, עד שרואים את הסרטונים שהוא מעלה לרשתות. שם הוא מוכר בכינוי "קוקו טריפ", האיש שצונח בסנפלינג לתוך בורות מים נטושים, נדחס לתוך נקיק כה צר שהחזה שלו בקושי עובר בו ורץ עשרות קילומטרים במדבר. "אני חריג בנוף, אני יודע", הוא אומר, "אבל גם את השטויות שאני עושה, אני עושה בזהירות. אני לא נכנס למקום שאני לא יודע איך אני יוצא ממנו, או לפחות, שאני חושב שאני יודע איך אני יוצא ממנו".

המושג הסגת גבול אולי קצת גדול עליו, אבל חלק גדול מהמלצות הטיולים של קוקו טריפ נוגעות למקומות שאיך נאמר, צריך להתאמץ, ואולי לעבור גם על חוק או תקנה כלשהי, כדי להגיע אליהם

אלא שמתחת לחזות של הטרזן הכל יכול, מסתתר גם סיפור אחר, על איש שראה יותר מדי. וכמו רבים כמוהו, הוא גילה שהקרב הכי קשה מחכה דווקא בבית. "יש ימים טובים, יש ימים פחות טובים, אבל היום אני לפחות מבין שיש פה בעיה, ועכשיו צריך להבין זה איך עובדים עם זה, מה עושים עם זה הלאה. אולי בגלל זה אני חייב שהכל אצלי יהיה אקסטרימי. אני לא יכול לעשות סתם ריצה, אני חייב שהכל יהיה מעניין, שיהיה איזה משהו מיוחד".

אמרו לנו, "חבר'ה, לא בוכים. אין חיה כזאת"

כשהוא לא קוקו טריפ, פלד (45), נשוי ואב לשתי בנות, עובד ביישום מערכות מידע. את ילדותו העביר בין כותלי בית החולים בילינסון בפתח תקווה כבן לשני אנשי צוות רפואיים, אביו היה טכנאי רנטגן ואמו אחות. "הם הכירו בבית חולים וכל הילדות שלי הסתובבתי בבילינסון, אני מכיר כל מסדרון על בוריו", הוא נזכר. "לילדי העובדים היה חוג טיולים. לקחו אותנו באוטובוס לכל מיני מקומות בארץ, ואני היחיד שנשארתי לטייל עם ההורים עד גיל מאוד מאוחר. אבא שלי לימד אותי להיכנס לכל סוגי מקורות המים, בעיקר לבורות. כל מקור מים שהוא הגיוני, אני נכנס אליו. הגיוני לפחות ברמה שלי, הכל יחסי".

בבית הספר הוא נחשב לתלמיד בעייתי. "הייתי מאוד שובב, אחד שכל הזמן נמצא במשרד של המנהלת או בחוץ. לא ילד רע, פשוט שובב. היום ברור שזו הייתה הפרעת קשב וריכוז, אבל אז לא היה דבר כזה. נלחמתי בשיניים כדי להוציא בגרות. יש לי אח אח מהנדס, אחות מנהלת ואחות כלכלנית, אבל לי יש חוכמה אחרת".

בצבא הוא התגייס לדובדבן. אלה היו ימי האינתיפאדה השנייה, ובשלב מסוים הוא נפצע בעת שהרכב שבו ישב חטף אש. "הלוחם מאחוריי חטף את הצרור, אנחנו ניצלנו עם רסיסים בקטנה, אבל החבר ההוא מוכר כפוסט-טראומטי. יום אחד אמרתי לאשתי, 'תראי איזה קטע, הייתי באותו אירוע, פיזית אפילו נפצעתי טיפה יותר', והיא מיד עצרה אותי ואמרה, 'עזוב, גם לך יש את הסיטואציות שלך'. רק בינואר הקודם הבנתי על מה היא מדברת". באירוע אחר נהרג מפקד היחידה, אייל וייס ז"ל, כשקיר נפל עליו בזמן חיפוש בבניין. "אמרו לנו ביחידה, 'חבר'ה, לא בוכים, אין חיה כזאת. אם אתם רוצים לבכות, לכו הצדה'. אני תמיד הייתי נגד כל האוגה-בוגה הזה, כל הדבר הטיפשי הזה, הגברי, הסטריאוטיפי".

ההבנה שגם אתה עברת משהו בעצמך בשירות, הגיעה אליך רק בעקבות האירוע הנוסף שקרה לך במילואים?
"כן".

אחרי הצבא הוא טס לבד לחצי שנה במזרח, וכבר אז החל להרגיש שמשהו לא כשורה. "אני מוצא את עצמי ב-12 בלילה בהודו, מסביב זיקוקים, ומרגיש שאני בשכם. בלילה הייתי חוטף סיוטים נוראיים". הרגע המכונן הגיע בנפאל, ברפטינג. "זה היה ביום האחרון, אחרי שלושה ימים שהתהפכתי מלא פעמים, ואני כזה גבר-גבר, לוחם קרבי, חושב שהוא יודע הכל. שנייה לפני סלע עצום, בום, מערבולת בולעת אותי, ואני מתחיל להסתובב ונעלם. אני מתערבב ולא מצליח לנשום, רואה קרן אור בולטת בתוך השמש, ואז סירה שחוסמת את האור והכל הופך לחושך מוחלט. ברגע הזה אמרתי לעצמי, 'טוב, יאללה, סיימנו. היו לך חיים טובים, היה לך כיף, נהנית, מספיק, די'. אני לא זוכר איך יצאתי משם. בדיעבד, וזה מספרים לי, משכו אותי לאחת הסירות".

אשתו, הוא מודה, פחות בקטע של טיולים. "היא יותר בעניין של בתי קפה ומוזיאונים. כשהבנות נולדו היא עשתה מאמץ והייתה באה איתנו לטיולים, אבל רק לטיולים רגועים. השיטה שלי הייתה לצאת לשטח לבד, לבדוק את המסלול, ואז לחזור עם המשפחה לטיול מסודר יותר".

כשהתבגר והתברגן, הוא מצא תחביב חדש – ריצה. רק מאוחר יותר שילב בין שני העולמות, והחל לרוץ במסגרת מרוצי שטח בטבע. "היה לי חדר כושר מתחת לבית בהוד השרון ויום אחד סגרו אותו. אמרתי לעצמי, 'טוב, מה אני עושה עכשיו?', אז החלטתי להתחיל לרוץ בשכונה. בהתחלה רצתי עשרה קילומטר, ואז פגשתי חבר שהתאמן לחצי מרתון, 21 קילומטר, וזה נשמע לי מופרך, כמו שתגיד לי היום שמישהו רץ 300 קילומטר. רצתי 10, ואז 15, ואז 21, ונפתח לי התיאבון".

את מרוץ השטח הראשון שלו הוא עשה בסיבוב של 33 קילומטרים. שנה אחר כך, ובלי להתנסות ב-66 כמו כולם, הוא נרשם כבר ל-100. במרוץ עצמו הוא כיוון ל-11 שעות, וסיים ב-11:01. "בסיבוב האחרון ליוו אותי חברים, ופתאום אני בקילומטר ה-90, דופק ספרינטים. כשחציתי את קו הסיום אמרתי, 'וואלה, נשברה איזו תקרת זכוכית. אין דבר שאתה לא יכול לעשות'".

"אשתי יותר בעניין של בתי קפה ומוזיאונים. כשהבנות נולדו היא עשתה מאמץ והייתה באה איתנו לטיולים, אבל רק לטיולים רגועים. השיטה שלי הייתה לצאת לשטח לבד, לבדוק את המסלול, ואז לחזור עם המשפחה"

המותג האישי שלו, "קוקו טריפ", נולד במקרה. "אבא שלי, זיכרונו לברכה, היה כותב הודעות וואטסאפ עם אמוג'י של תרנגול. כששאלתי אותו למה, הוא אמר, 'לא יודע, זה מצחיק'. אז כשאני כתבתי הודעות התחלתי במילה קוקו, יעני שלום, אנשים חיברו לזה את המשמעות של 'משוגע', וזה נהיה סימן ההיכר שלי". בהתחלה קוקו היה מיזם של ריצות שטח המוניות, הראשונה שבהן התקיימה לפני כעשור בנחל תמר. "איך שהתחלתי את הקוקו כבר עשיתי מסלול במדבר פעם ראשונה. היו איזה 40 איש שהגיעו, אנשים שרגילים לרוץ ביער בן שמן, פארק קנדה, כל מיני כאלה, בשבילים מסודרים. פתאום הם מגיעים למדבר, להרים. לא היה דבר כזה בארץ בזמנו, לפחות לא ברמה מסודרת".

כשהקהל גדל, הוא מצא את עצמו יושב שעות מול מפות ותופר מסלולים עבור אותם מרוצים שוברי שגרה: בשטחי אש, נחלים סגורים, מעבר לגדרות של חקלאים בגולן. "קשה לי עם ה'לא'", הוא מודה. "אם זה נראה לי הגיוני, אני נכנס פנימה. צריך לזכור שרוב הארץ היא שטח אש, וציבור המטיילים סובל מזה. אני מאמין שהכל צריך להיות פתוח, כמה שיותר ליברלי, כל עוד אתה לא פוגע באף אחד כמובן".

כמעט מתתי, ואז צילמתי סטורי

לצד מיזם הריצות והטיולים, הסיפורים שצבר לאורך השנים כמטייל עצמאי מקפיאי דם. "יש לי פחד, אני פשוט מנסה להתמודד איתו. לפעמים אני אומר לעצמי, דווקא בגלל שיש לי המון פחד, אני מנסה בכל פעם למתוח את הגבול. ראיתי את המוות לפחות שבע-שמונה פעמים, גם בצבא וגם בטיולים", הוא אומר בקור רוח. באוסטריה, לפני שנה, הוא וחבריו עלו ברכבל לפסגה בגובה כ-3,500 מטר והחליטו לרדת ברגל במקום כמו כולם. "האוסטרי שאל אותנו, 'אתם בטוחים? יש שם שלג'. אמרנו, יאללה, אתגר'". המסלול, באורך 16 קילומטר, לקח להם תשע שעות. בשלג העמוק הוא ירד ראשון, מקל הליכה תקוע בקרח, צעד אחר צעד מעל התהום. "באמצע הדרך פספסתי במילימטר, וכמו בסרטים המצוירים, שנייה אחרי כן טסתי למטה. ראיתי שבקצה המדרון יש תהום, אבל בגלל שהספקתי לחצות כבר חצי דרך, החלטתי להחליק הצדה, לסלעים. חטפתי בומבה, אבל זה הכל".

כשקם משם, החליט לעשות את הדבר הכי פחות טריוויאלי שאפשר לחשוב עליו – לצלם סטורי לאינסטגרם. "עוד לא פרסמתי את זה, אבל זה קטע שאני מדבר למצלמה ואומר, 'אתם לא מבינים מה קרה עכשיו, לא משנה מה, אתם לא עושים את זה בעצמכם'".

במקרה אחר, בבורות מים בעופרה, סלע עצום נתקע על כתפו של חבר שהיה תלוי מעליו בחבל. ברגע הזה עשה פלד בדיוק את מה שלא אמורים לעשות: להרים את הראש. "אני רואה אבן מתגלגלת לאורך הדפנות, מתקרבת אליי בסחרור, ומחכה לבום. למזלי, היא עברה מילימטר מהיד שלי. אחרי 50 דקות שאני תלוי באוויר, יצאתי החוצה". במקרה אחר, הוא התייבש במהלך טיול עם חבר במדבר. "מצאנו גב מים מעופש, מסביב הכל זחלים, נכנסנו רק בשביל להוריד את טמפרטורת הגוף וזה הציל אותי, כי הייתי רק על טיפה אחת של מים. אין מה לעשות, זה כמו בצבא, אומרים 'דווקא כשהכי קשה, ממשיכים'".

לאחרונה הוא היה בנקיק בארצות הברית שהוא מגדיר "השלישי הכי צר בעולם". "אתה לא יכול לעבור שם עם ציוד, החזה שלי לא עבר שם. אין דרך אחורה, רק קדימה, זה נראה אחד לאחד כמו בסרט '127 שעות'" (מותחן המבוסס על סיפורו האמיתי של המטפס ארון רלסטון, שנלכד מתחת לסלע בקניון ביוטה ושרד אחרי שכרת לעצמו את היד כדי להשתחרר).

"לפעמים אני אומר לעצמי, דווקא בגלל שיש לי המון פחד, אני מנסה בכל פעם למתוח את הגבול. ראיתי את המוות לפחות שבע-שמונה פעמים, גם בצבא וגם בטיולים"

את המסלול הזה אגב, באופן יוצא דופן, הוא עשה לבד. "במקרים כאלה אתה חייב לבוא מסודר, לשלוח למשפחה את המסלול שלך ולתת להם את טווחי השעות שאתה מתכוון להיות שם. אתה עושה מסלול ארבע שעות? תגיד להם, 'אם אחרי חמש שעות לא הגעתי, תתחילו לדאוג. אחרי שש שעות תתחילו לחפש, אחרי שבע שעות תודיעו למישהו. אגב, אני אף פעם אני לא עומד בזמנים שאני מגדיר, תמיד יש בלת"מים. בנות הזוג של מי שרץ איתי כבר יודעות שאם אנחנו אומרים שחוזרים בארבע, סימן שחוזרים בשש".

שנתיים שאני לא עונה לשיחות טלפון

בינואר 2025 פלד, מילואימניק מעל גיל הפטור שהמשיך להתנדב, נפצע באחד הסבבים של מלחמת חרבות ברזל. על האירוע עצמו הוא מבקש שלא להרחיב ("יש דברים שלא ניגע בהם, זה לא טוב"), אבל הוא כן מספר על מה שקרה לאחר מכן. שלושה חודשים בשיקום, סחרחורות וכאבי ראש שנשארו עד היום, ועדות של משרד הביטחון. לצד זאת, הוא איבד במלחמה שניים מחבריו.

אומנם הרשתות החברתיות שלו משגשגות, אבל פלד מעיד שמיזם הריצות והטיולים נפגע מאז הפציעה. "האמת היא שכבר לא בא לי לארגן כלום. פעם הרמתי טיולים לעשרות משפחות, עכשיו אין לי סבלנות לדבר עם אף אחד. הבנות שלי אמרו לי שמותר לי לוותר, אבל אני מנסה מאוד-מאוד קשה לחזור לזה. לפעמים זה לא עובד".

מה השתנה בך מאז?
"הייתי איש של חוץ והיום אני הפוך, אני חייב זמן בבית. מה שרואים היום באינסטגרם לא ממש משקף את המציאות העכשווית. זה נראה שאני כל הזמן בחוץ, אבל אני יוצא לריצה וחוזר. אם אני עושה יותר מדי ברצף זה מכניס אותי להסתגרות של שבוע-שבועיים. אחרי מה שקרה היו חודשים שלא דיברתי עם אף אחד, כיביתי את הטלפון, כולם דיברו איתי דרך אשתי. כל ה'מה שלומך' הזה, לא הייתי מסוגל לזה".

זה מפתיע, כי ברשתות החברתיות שלך אתה עדיין מאוד ורבלי, וגם עכשיו, בשיחה איתי.
"נכון, אני לא יודע להסביר את זה. המטפל שלי אולי ידע להסביר לך את זה, וגם, זה משהו מאוד משתנה. זה חלק מהבעיות שלי דרך אגב, אני חושב כל הזמן על מה יש לי, אם יש לי משהו, אם אני בסדר, אם אני לא בסדר. התחלתי לשחק עם זה, למשל, יש לי כבר הרצאות כתובות, אבל גם, לקח לי המון זמן לעשות את זה. המטפל שלי אמר לי, 'אתה צריך לעשות את זה, אני חושב שזה יעשה לך טוב', אבל מבחינתי זה עוד המון התעסקות, אני צריך לדבר עם אנשים, לתאם, ואין לי את זה. התחלתי לבנות את ההרצאות האלה לפני הרבה שנים ורק כשהייתי בשיקום ופתאום היה לי הרבה זמן פנוי, אמרתי, יאללה, ניתן פוש".

הרצאה שלך יכולה להיות הצלחה עצומה.
"אולי, אבל אני תמיד נופל בלוגיסטיקה, בכל הדברים מסביב, המסמכים".

איך אתה מגדיר את עצמך כיום? בלוגר טיולים?
"אני לא בלוגר טיולים, אני בכלל לא אוהב את המילה בלוגר. אני חושב שאני משתמש בדברים האלה בשביל להראות איזה משהו, איזו אג'נדה. פעם זה היה טבע וטיולים וכדומה, והיום זה זה, פלוס לראות את הפציעות השקופות האלה, את הדברים האלה שחשוב שיראו. חשוב לי להגיד שאני מאוד אוהב את ישראל, מאוד אוהב את הארץ שלנו, ודווקא בגלל זה חשוב שנכיר את מה שיש לנו כאן. הרעיון הוא לדעת על מה אנחנו נלחמים, לצאת למרחבים, לצאת לטיולים". בשלב הזה הוא עוצר ומתקן את עצמו, "לי כרגע זה פשוט לא עובד מספיק טוב".

ואם נסיים בכל זאת בנימה אופטימית, לפלד יש מסר לחיים: "צריך לשבור את הקושי לחלקים קטנים. גם כשאמרתי לך שהתייבשתי, אמרתי לעצמי, 'בוא נגיע עד לסלע הזה', 'בוא נגיע עד להר ההוא'. כל פעם אתה אומר טוב, עוד קילומטר, עוד קילומטר, וככה, איכשהו, עוברים לך פתאום 20 קילומטר".