המסעדות מלאות, השקט ממכר. מצפה רמון הוא המקום הכי טוב להיות בו כרגע

אורן ונועה עומדים בלובי המלון הקטנטן שבו אני והמשפחה שלי לנים כבר יומיים. הם עומדים עם מזוודות אחרי שהתקשרו לאחראי המלון וביקשו שיבוא לקחת את הכסף. אין פה עמדת קבלה, גם על שירות החלפת מצעים לא שמעו פה, הכי שכונה שאתם יכולים לדמיין. זה בערך המלון הכי זול בכל מצפה רמון, והם עוברים כי גם הוא יקר להם. "הגענו לכאן לפני שבוע מגדרה", מספרת נועה, "ישבתי כל השבוע האחרון על כל קבוצות הוואטסאפ והפייסבוק שיש למצפה רמון. חיפשתי מישהו שיכול לארח אותנו, יותר נכון התחננתי. אתמול מצאנו מישהו שיש לו כאן דירה והוא הסכים לתת לנו חדר תמורת 200 שקל ללילה, אז אנחנו עוברים".

חשבתם לעבור למקום אחר? בירוחם יש מקומות זולים יותר.
אורן: "מצפה רמון זה שקט אמיתי, ויש פה יופי. הבעיה היא שבחדשות החראות האלה התחילו לספר לכולם איזה יפה במצפה ואיזה שקט יש כאן, אז עכשיו כולם באים. אי אפשר למצוא פה חצי חדר".

כן, אה, חראות העיתונאים האלה. אז איך הבנתם שכדאי לעבור למצפה רמון?
"מהחדשות".

מצפה רמון הוא המקום הכי פחות מטווח בישראל. הייתה פה אזעקה אחת מתחילת המלחמה, ויש דיבור שהיא בכלל הייתה ניסוי צופרים. יש פה התרעות "בדקות הקרובות צפויות להתקבל התרעות באזורך" מדי פעם, אבל לא אזעקות. בזכות השקט הזה אורן ונועה הם חלק מ-3,000 איש שהגיעו למצפה רמון בשלושת השבועות האחרונים. זה מספר עצום שנשמע עוד יותר עצום כשמבינים שבמצפה רמון מתגוררים בשגרה אך ורק כ-6,000 איש. "זו עלייה של 150 אחוז", מחשבת לי עובדת בסופר שגרה כאן כבר 25 שנה. היא אף פעם לא ראתה כמויות כאלה של אנשים במצפה, אולי רק בסגר הראשון של הקורונה כשאנשים חיפשו מרחבים, אבל אז לא פוצצו את הסופר. היום כן, ואחר הצהריים כבר אי אפשר למצוא פה ביצים, חוץ משני קרטונים שבורים. "הרבה אנשים לא מתנהגים יפה", היא מספרת, "כועסים עליי כשהמכשיר של הקופה העצמית מבקש שאבדוק את השקיות. צועקים עליי, 'באנו ממלחמה, נראה לך שאנחנו גנבים?!'. אני אוהבת את עם ישראל, תבואו לפה בכיף, אבל קודם כל תהיו בני אדם".

הגענו לכאן כי הגיעו מים עד נפש. הילדים זרמו מיד, אבל לאשתי לקח יותר זמן להשתכנע. היה לה חשוב לדעת שיש במלון שנישן בו ממ"ד, או לכל הפחות מקלט. אין בו. גם בכל דירות ה-Airbnb באזור אין, אנשים פה פשוט יוצאים למקלט הציבורי הקרוב אליהם אם צריך, ולא צריך.

כבר תשעה לילות שאני ישן במקלט. בן השש שלי מתקשה להתעורר בשתיים בלילה, אז אני סוחב אותו על הידיים. הוא נופל על מזרן שהורדנו למטה ומסרב לקום. באזעקה הראשונה אני עוד מצליח להזיז אותו, אבל בשנייה אין סיכוי ואני נשאר לישון איתו. שקט במקלט וחשוך אז השינה רציפה, עד שיש עוד אזעקה ומי שיורד מדליק את האור.

הקושי הגדול הוא לקום בבוקר ולהרגיש שישנת בתוך קבר. אנשים שישנים בממ"ד לא מבינים את הקושי שבלרדת חמש קומות בשתיים בלילה עם ילד בן שש על הידיים, ואנשים שבשתיים בלילה צריכים לצאת מהבניין כדי ללכת למקלט ציבורי יכולים רק לקנא בי. לי אישית לא עוזרת צרת הרבים הזו, או מזלי הטוב ששפר עליי לכאורה. לילה לפני שאנחנו נוסעים למצפה רמון אני מת לבכות ולשחרר את כל התעוקה הזאת. ההסברים על מלחמה מוצדקת לא משנים לי, אני גמור משלוש שנים של חרא והלילה התשיעי במקלט מפרק אותי. אני רק רוצה ללכת מפה, גם אם ליומיים. האישה משתכנעת ואנחנו נוסעים. בפעם הראשונה אחרי שלושה שבועות אני מרגיש קלילות בגוף. מחר נישן לילה שלם בלי חרדה שבשתיים בלילה אעבור לישון בסרקופג.

המלחמה טובה לעסקים, אבל אף אחד לא אוהב מלחמה

ההתרשמות הראשונית שלנו רחוקה מלהיות התאהבות. המלון נמצא באזור שנראה כמו השכונה הכי מכוערת ביפו ד', והנוף המדברי שהובטח לנו הוא בתי שיכון עם חול ביניהם. מה שכן, יש כאן הרבה יעלים שממלאים תפקיד מקביל לזה של החתולים בעיר. הם אוכלים כל שיח נוי שיש פה ובהמשך נפגוש אותם אפילו בחניונים. אני תוהה אם מדובר במטרד, כמו חזירי הבר בחיפה, אבל מתברר שלא. אומרים שהיעלים בסכנת הכחדה בגלל שאנשים מאכילים אותם באוכל שלא טוב להם. יש פה בטח איזו מטאפורה על האדם שבא לעשות משהו טוב ומחרבן הכל.

במה שאפשר לכנות הלובי של המלון אני פוגש גם את ליה. היא אם יחידנית מתל אביב שכבר ביום השני למלחמה שמעה מחברה שאין פה אזעקות. היא ארזה את בן השנתיים שלה ועברה למלון. היא מצרפת אותי לקבוצות וואטסאפ מקומיות. יש שם המון הצעות מצד ארגונים מקומיים, למשל מתחם עבודה למבוגרים עם פעילויות לילדים לצד סדנאות שאנשי מרכז הארץ יכנו "פרדס חנאיות", כמו קליעת אהיל מלולבים או דודלינג.

"יש במצפה רמון הכל מהכל, ומקבלים כאן את כולם", אומרת לי תושבת מקומית שאני פוגש בפאב. "יש את העיר הישנה שמלאה בדתיים ויש את רובע דרכי הבשמים, האזור המגניב שבו גרים הצעירים יותר, אנשים שגילו את השקט והיופי של המקום הזה, התאהבו ונשארו". היא עצמה לסבית שמבלה בפאב עם בת זוגה. "היום אנחנו יכולות ללכת יד ביד במרכז המסחרי ואף אחד לא יגיד לנו כלום. במצפה גם הסטרייטים הולכים עם חולצות בטן".

השנים האחרונות גרמו לה להרגיש שיש רק מקום אחד בטוח לחיות בו בישראל, וזה מצפה רמון. לא בטוח שהיא טועה. "אבל זה לא רק השקט", היא מחדדת, "יש פה קהילה נהדרת. אנשים שבקלות ירגישו בנוח לפתוח איתך בשיחה ויענו לך על מה שאתה צריך. קל להתאהב במקום הזה".

וההתאהבות אכן מגיעה. אולי לא התאהבות, אבל קראש, כולל תהיות על כמה עולה פה דירה, אולי אחת שתשמש אותנו כמפלט. באחר הצהריים הראשון שלנו פה אנחנו נוסעים למרכז המסחרי, לא מקום מסעיר במיוחד. יש פה סופר, חומוסייה שהמקומיים מהללים וכמה רשתות של שניצל וטורטייה. כמעט בכולם משתרך תור ארוך. "זו פעם ראשונה שיש פה תור. בשבועיים האחרונים נגמר לנו האוכל כבר בצהריים", מספר העובד בשניצל.

המלחמה עושה טוב למצפה רמון.
"כן, המלחמה טובה לעסקים, אבל אף אחד לא אוהב מלחמה".

במרכז המסחרי יש סופר, חומוסייה שהמקומיים מהללים וכמה רשתות של שניצל וטורטייה, כמעט בכולם משתרך תור ארוך. "בשבועיים האחרונים נגמר לנו האוכל כבר בצהריים", מספר אחד העובדים

על הדשא הסמוך למרכז המסחרי אנשים יושבים עם אוכל שקנו במסעדות וילדים משחקים. אנחנו מסתכלים עליהם במבט בוחן ומישהי מזהה שאנחנו חדשים כאן. "ברוכים הבאים", היא אומרת. קוראים לה נויה, היא תל-אביבית מדרום העיר ואפילו מקלט אין לה. ביום השלישי למלחמה היא לקחה את הבת שלה וירדה לסיני, אבל נגמרה לה הוויזה, אז היא ניסתה את אילת. אחרי שהוציאו הגבלת התקהלויות בחופים, היא עברה למצפה. היא מתכננת להיות פה תקופה, ובהתאם, שכרה דירה ריקה לחודש. "ריקה-ריקה, התארגנו על מזרן מאיזו קבוצת תושבים, אבל אני צריכה לנסוע לקנות עוד רהיטים", היא מחדדת. בטח שהיא צריכה לנסוע, הרי אין פה כלום.

ליד המלון אני מוצא חנות כלבו קטנה. לצד מוצרי מזון יש פה גם מטענים לטלפון, כפכפים, כלי כתיבה ומשחקים. מישהו שואל את המוכרת אם יש לה גם בגדים לילדים, והיא עונה שיש רק פיג'מות. ההוא מרוצה, כי כמו רבים אחרים פה, גם הוא הגיע ליומיים, נשאר לשבוע ונגמרו המכנסיים. יום למחרת אני אראה אותו עם אחד הילדים שלו, לבוש בפיג'מה כמובן.

במלון שלנו ישנה רוקחת של קופת חולים כללית שמגיעה לכאן פעמיים בשבוע מבית שמש. רצו שהיא תמלא פה מקום לחודשיים, ומפה לשם חלפו כבר שנתיים. לפני שהיא הגיעה, בית המרקחת היה סגור כי לא נמצאה רוקחת אחת בכל מצפה רמון. בימים שהיא לא חוזרת הביתה היא ישנה במלון ועכשיו, בגלל שהיא פוחדת לנסוע בכבישים, היא כאן כבר שבועיים. היא נסעה בסוף השבוע להגיד שלום לבעלה וחזרה. "לפחות שקט פה", היא אומרת לי. בתחילת המלחמה כזכור ספגה בית שמש את הפגיעה החמורה ביותר עד כה, באירוע הטרגי שבו נרצחו תשעה בני אדם.

ובאמת שקט פה, כל כך שקט. זה ממכר. לא רק שאין אזעקות, בכל רגע נתון, בכל רחוב ובכל פינה, שקט פה. אלוהים, כמה שהייתי צריך את זה. בלילה אני ישן, ממש ישן. לא הפריע לי אפילו שבחדר הראשון שלנו במלון היה ריח חזק של סיגריות ובשני של ביוב. בתוך כל הבינוניות הזו, אני יודע שהלילה לא אישן במקלט, וזה כל מה שיכולתי לבקש.

בשמיים יש טילים, לא כוכבים

בבוקר השני אנחנו הולכים למצוק שמשקיף על המכתש. זה מדהים, זה פותח את הנפש. אף פעם לא אהבתי את המדבר, חול עושה לי לא נעים בגוף, אבל להביט על המרחבים העצומים האלה גורם לי לנשום כמו שלא נשמתי הרבה זמן. אנחנו אומרים שלום לאנשים שעוברים כאן, שואלים איפה הם גרים בשגרה והם שואלים אותנו. במשך כל הימים שלנו כאן אנחנו שומעים המון שיחות שמתחילות בדיוק ככה. נמלטים מזהים נמלטים כמו שישראלים מזהים ישראלים אחרים בחו"ל, רק שבניגוד לישראלים בחו"ל, פה כולם רוצים להתקרב אחד לשני, לחלוק כמה קשה להם בבית וכמה נעים להם פה. ככל שהזמן יחלוף נתחיל גם לזהות אנשים – הנה ההוא מגבעתיים, הנה ההיא מבאר שבע. בחדשות אוהבים לומר שהישראלים כבר מתורגלים ללכת למרחב המוגן, אבל פה יש 3,000 איש שמסרבים להתרגל.

שקט פה, זה ממכר. לא הפריע לי שבחדר הראשון שלנו במלון היה ריח חזק של סיגריות ובשני של ביוב. בתוך כל הבינוניות הזו, אני יודע שהלילה לא אישן במקלט, וזה כל מה שיכולתי לבקש

אחר הצהריים אנחנו הולכים לאזור המגניב שסיפרו לי עליו, והוא אכן מגניב. בתי קפה חמודים, מאפים ברמה גבוהה, מחירים גבוהים. תאילנד זה לא. אני שואל את הבריסטה איך הוא מסתדר עם העומס, והוא עונה שיש לו רק שתי ידיים ואיתן הוא משרת את הלקוחות, אז זה לא משנה כמה יגיעו. תשובה נחמדה, אבל הוא נראה מפורק כמו כל בן אדם שכבר שבועיים לא מפסיק לעבוד. בחומוס עובדת מישהי שראינו ערב לפני כן ממלצרת בפיצרייה. היא אומרת שמאז תחילת המלחמה כל מקום צריך עוד עובדים.

אשתי טוענת שהיא כבר מצליחה לזהות מי מקומי ומי תייר מלחמה. לטענתה המקומיים שזופים יותר, לעתים יחפים ולעתים עם ראסטות. תייר המלחמה נראים "רגילים" יותר. תחת הקבוצה השנייה נכללים גם המון חיילים בסדיר ובמילואים. המלצר בקפה מספר לי שתמיד יש פה המון חיילים, כי בסיסים כמו שיזפון, עובדה ובה"ד 1 קרובים, וכולם באים הנה לאכול כשנמאס להם מחדר האוכל הצבאי. אני מצטרף לקבוצה של מילואימניקים שגויסה בתחילת המלחמה הנוכחית. "אני במקור מהצפון, ושם ממש גרוע", מספר אחד מהם, "אני מתקשר לאשתי והיא כל הזמן בממ"ד. אני במילואים, אבל היא זו שמתמודדת עם הקפצות ויריות. בסוף השבוע יצאתי הביתה ורק רציתי כבר לחזור למילואים".

בבית הקפה העובד נראה מפורק כמו כל בן אדם שכבר שבועיים לא מפסיק לעבוד. בחומוס עובדת מישהי שראינו ערב לפני כן ממלצרת בפיצרייה. מאז תחילת המלחמה כל מקום צריך עוד עובדים

חייל סדיר צעיר מספר לי שהוא בדרך ללבנון. הוא הגיע לאימון בבסיס באזור ועוד יומיים עולה צפונה. המשפט שלו מפוצץ לי את הבועה שאני נמצא בה. אני חש דאגה ממשית אליו, שואל אותו איך קוראים לו ואומר משל הייתי דודה בת 70, "תחזור בשלום". הוא לא חולק את הדאגה איתי ורק מתלהב מהשקט פה. אני עדיין לא יכול להכיל את המעבר שהוא עומד לעשות, מהשלווה הזו להדי הקרב.

אחר הצהריים אני עושה סיבוב לבד ונתקל בספרייה המקומית. היא מהממת. מדפי ספרים שעשויים מספרים בעצמם, איגלו שעשוי גם מספרים ובתוכו כריות למי שרוצה לקרוא או להקריא ספרים לילדים. הספרן מסביר לי על הנהלים שהשתנו בעקבות המלחמה ובעוד אנו מדברים מגיע זוג מבוגר, לא מקומי בוודאות, שמתעניין איך אפשר להשאיל ספרים. בשיחה איתם מתגלה, כצפוי, שהם מהוד השרון. הספרן מספר שגם הוא גר שם תקופה ומפה לשם, מתברר שהם מכירים את אותם אנשים. המקומיים פה אכן פתוחים לשיחות, ומשהו בנעימות הזאת שובר אותי. אני מתרסק מבפנים. פתאום אני קולט שמחר אני אמור לחזור לזירת המלחמה ומתמלא בכעס על הניסוי שהכנסתי את עצמי אליו: לקבל יומיים של שקט, ואז לחזור ללילות ללא שינה או לחלופין לשינה במקום מדכא במיוחד. אני שוקל לבקש מקלט מדיני כאן, משל הייתי חלק מנבחרת הנשים של איראן בכדורגל שקיבלה אשרת מקלט הומניטרית כדי להישאר באוסטרליה.

בערב אני והבן הגדול מחפשים איפה לראות את המשחק של ריאל מדריד נגד מנצ'סטר סיטי. בקבוצת הוואטסאפ מפיצים הודעה שאחת מהמסעדות המקומיות מקרינה את המשחק על גבי מסך גדול. אשתי והבן הקטן נשארים במלון. עשר דקות אחרי ההגעה שלנו יש התרעה. כל באי המשחק נלחצים, שואלים איפה המרחב המוגן והברמן מנסה להרגיע ולהגיד שלא תהיה אזעקה. אנשים מתעקשים לדעת איפה המרחב המוגן בכל זאת, והוא עונה שהוא נמצא במרכז המבקרים הסמוך, אבל הוא סגור כרגע. אני מקווה שההבטחות שלו מעוגנות במציאות ושלא מדובר בשאננות פושעת.

על המסך מופיע שיש אזעקות בשדה בוקר, 20 קילומטר מכאן. אשתי מתקשרת, קצת לחוצה, לא מוצאת את הנעליים של הקטן כדי ללכת למקלט שנמצא שתי דקות הליכה מהמלון. אני אומר לה שלא צריך ושלא תעיר אותו סתם. היא מפקפקת בי. עשר דקות עוברות ואין אזעקה. הברמן צדק. כולם יוצאים החוצה ומביטים לשמיים זרועי הכוכבים. הילד שלי מבולבל, מבחינתו בשמיים יש טילים, לא כוכבים. אני אומר לו שככה אמורים להיראות שמיים. הוא לא מאמין לי. "כן, אבא, כוכבים, בסדר".

ביום האחרון שלנו כאן מתחיל גשם רציני. זוג צעיר מגיע למלון, לפי השל שלובשת האישה קל לשער שעוד אתמול הם הריחו את הודו. האמת היא שהם מגיעים לכאן מראשון לציון, אבל כבר שלושה ימים שהם ישנים באוהל. תכף מתחיל גשם והאוהל יילך, אז הם מחפשים פתרון אחר. "איזה ישראל זה", אומרת האישה, "עד שיש מקום אחד של שקט, יבוא גשם ויהרוס אותו. אי אפשר באמת לנוח פה".

אנחנו מספיקים עוד לדחוף ביקור בחוות האלפקות לפני הנסיעה הביתה. אני מנצל את הרעיון שהכבישים עשויים להיות חסומים מהשיטפונות ומציע לאשתי שאולי בכל זאת נישאר פה עוד יומיים. הילדים ישמחו לעוד קצת שקט, אני אומר לה, אבל האמת היא שאני מבקש את זה בעיקר בשביל עצמי. האישה שואלת אם יש מצב שלפחות נמצא מלון טוב יותר ואני מחפש, ממש מחפש, אבל אין, פשוט אין. אזעקות אין פה, אבל גם לא מקום פנוי להניח בו את הראש. האמת, בצדק.