לפעמים דר רחוב נעלם, ואחרי חודש יש ידיעה בעיתון על גופה מרקיבה שנמצאה איפשהו

בשבע וחצי בערב, באוגוסט, באילת, השמש כבר שקעה ובתיאוריה פחות חם. בפועל, בעיצומו של גל החום הכבד ביותר בקיץ הזה, ללכת ברחוב זה כמו לינוק מתוך מייבש שיער ישר לריאות. בשעה הזאת יוצא ערן (שם בדוי), דר רחוב בשנות ה-30 לחייו, לקבץ נדבות ליד הקניון הוותיק "מול ים".

במהלך היום ישן ערן באחד הקניונים הפחות מצליחים בעיר, אלה עם חנויות הצעצועים שקרויות על שם הבעלים ואין להן אף סניף נוסף. מאז שנפתחו עוד מיליון קניונים, הישנים ריקים רוב היום. אז ערן יורד לקומה התחתונה, נהנה מהמזגן ונרדם על הרצפה עד שמגיע המנהל של הקניון, כי גם לקניונים עזובים יש מנהל, ואומר לו ללכת. רק שהיום המנהל לא הגיע, אז ערן צלח את 45 המעלות בנמנום ממוזג ועכשיו הוא יוצא להביא קצת כסף, אבל לא נראה שמצליח לו. אני מביט בו 20 דקות, ואף אחד לא ניגש לשים לו מזומן בכוס.

ערן טוען שהישראלים קמצנים. "פעם, לפני שלוש שנים, הייתה תיירות מחו"ל והייתי אוסף יותר כסף", הוא מספר כשאני ניגש אליו. "אבל ישראלים הם ככה", הוא קופץ אגרוף ואומר, "סוגרים את היד שלהם".

אולי פשוט אין להם מזומן. היום כולם רק עם אשראי, בטלפון.
"לא לא. אנשים אין להם מזומן כי הם לא רוצים להסתובב עם מזומן, כי אז הם יצטרכו לתת אותו. הם בוחרים להיות אנשים עם אשראי".

לאחרונה דווח על נוכחות מוגברת של דרי רחוב בעיר. במקומון אילתי נכתב על בניין נטוש ש"נכבש על ידי הומלסים", דרת רחוב אחת דקרה אחרת בוויכוח על 100 שקל, ושני דרי רחוב פרצו שלוש פעמים בארבעה ימים למחסן של סניף "קרפור"

ערן מספר שהרבה אנשים לא מוכנים לתת לו כסף כי הם חושבים שהוא נרקומן ושזה לסמים, אבל לטענתו הוא ממש לא נרקומן. גם לא שותה ולא מעשן, "חוץ מלפעמים גראס. אם אני רואה מישהו פה בטיילת עם ג'וינט, אני מבקש ממנו שאכטה. בדרך כלל אנשים נותנים. הרבה מהם משאירים לי את הג'וינט, אז אני מעשן והולך לישון".

חמש שנים הוא ברחוב. הייתה לו עבודה כנהג, אבל אז הגיעו גירושים. "נתנו לגרושתי את שלושת הילדים, ואותי שמו במעצר. בכל פעם שניסיתי לראות את הילדים היא הזמינה לי משטרה ועצרו אותי. אחרי ארבע פעמים החלטתי שעדיף לי להפסיק לבוא אליהם. אני מתגעגע אליהם ממש, אבל מה לעשות".

את הלילות הוא מעביר ברחוב, איפה שאפשר. יש בית מחסה, "אבל כולם שם נרקומנים". ביטוח לאומי הוא לא מקבל, אף שלדעתו מגיע לו כי הוא סובל מנכות: "יש לי מחלה במוח, אני לא יכול לעבוד. הייתי מקבל ציפרלקס, אבל גם את זה הפסיקו לתת לי. לא יודע למה. אני צריך את הכסף, צריך תרופות. למה אחרים כן ואני לא?".

חשבת פעם לעבור למקום אחר? פחות חם אולי?
"פעם ניסיתי, אספתי כסף ולקחתי אוטובוס לתל אביב. מגעיל שם, מפחיד. פה יותר טוב. גם הילדים שלי פה, אני מכיר את העיר".

טוב, לפחות יש פה ים. אתה יכול לטבול, להתרענן.
"כבר שנים לא נכנסתי. ים זה לאנשים שיש להם כיף בחיים".

גנב מתוך רעב

בשנה-פלוס האחרונות צצו פרסומים רבים על בעיית דרי הרחוב בעיר הכי דרומית שלנו. המקומון "יום יום אילת" דיווח על נוכחות מוגברת שלהם באזור המלונות, במרכז "ביג" בעיר, וגם על בניין נטוש ששימש בעבר כבית מפלגת העבודה וש"נכבש על ידי הומלסים". זה היה בפברואר 2025, שנה שבה נרשם גל של אירועים – בהם הרשעתו של דר רחוב בן 63 בניהול מועדון הימורים לא חוקי בעיר, מעצר של דר רחוב בשנות ה-30 לחייו שגנב פריטי לבוש בשווי אלפי שקלים, והגשת כתב אישום נגד דרת רחוב שדקרה דרת רחוב אחרת במהלך ויכוח על 100 שקל.

במתחם ביג מתקדם דר רחוב לעמדת שווארמה, לוקח את הטלפון הקווי משם ויוצא איתו. הבעלים אומר לי שזה בסדר, הם נותנים לו. "אני שנתיים ברחוב", הוא מספר לי. "לאילת הגעתי לפני שבע שנים". אני שואל מה קרה בין לבין, והוא אומר, "החיים"

זה נמשך ב-2026. באפריל נעצר מחוסר בית בשנות ה-40 לחייו שגנב בשר מחנות בעיר; בית המשפט שחרר אותו לאחר ששוכנע כי פעל מתוך רעב. ביולי נעצר דר רחוב שעלה על גג הטרמינל הישן בעיר, גנב כבלים וגרם נזק של עשרות אלפי שקלים לתשתיות חשמל ותקשורת. כעבור כמה ימים דווח כאן ב-mako על כתב אישום שהוגש נגד שני דרי רחוב שפרצו שלוש פעמים בארבעה ימים למחסן של סניף "קרפור" בעיר. לפי כתב האישום, השניים גנבו סחורות בשווי 25 אלף שקל. כעבור פחות משבוע נעצר בעיר אדם לאחר שתקף דרת רחוב, שלטענתו ניסתה לכייס אותו.

בקבוצות הפייסבוק של העיר היו לא מעט תלונות בנושא. בחודשים האחרונים דווקא ירדה כמות הפוסטים, אבל כשאני יוצר קשר עם גולשים שהתלוננו בעבר, הם מספרים שזה לא כי המצב השתפר. "זו תופעה שהולכת וגוברת", מספר לי אילתי שמבקש לדבר בעילום שם, כי יש לו מלון באזור שישנים בו דרי רחוב והוא חושש שיפגעו בו. "הם פשוט חיים ליד העסק שלי, וכל טעות קטנה יכולה לגרום לזה שיציתו לי את המקום. גם ככה הם גורמים לתחושות קשות של האורחים, מציקים להם ומבקשים כסף. רובם נפגעי נפש, משתמשים בסמים, ואלימות לא חסרה. כולם בשכונה סובלים מזה. תחנות דלק, חנויות, אנשים שעוברים הטרדות בלילה".

איך אתה רואה שהתופעה גדלה?
"רואים אותם יותר ברחובות, בצמתים. אגב, הרבה מהם מזרח אירופאים שלא היו באילת לפני כן. זה נושא מאוד רגיש שפוגע בהרבה אזרחים, אבל הרבה פוחדים להתלונן".

העירייה עושה משהו?
"העירייה לא מנסה לטפל, נקודה".

המשטרה?
"מגיעה, ועוזבת אחרי חמש דקות אם לא בוצע ממש פשע".

נויה (השם המלא שמור במערכת), הבעלים של מלון אחר באזור, מספרת: "הומלסים עומדים פה ברחוב, מקללים, צועקים. זה מפחיד אורחים. השכונה עוברת פינוי-בינוי, אז הרבה מהם עברו מפה, אבל עדיין אפשר למצוא אותם".

עוד לפני שנכנסים למסעדה הנטושה עולה באף הריח המוכר לכל מי שעבר פעם ליד בית מסתור: שילוב של צרכים, זיעה ומחלות. בפנים יושב על מיטה איגור (שם בדוי). "אני מקבץ נדבות", הוא אומר, "אבל אני לא כל כך טוב בזה, ואנשים לא ממש נותנים"

באזור המדובר יש הרבה מלונות קטנים, יש גם בית קפה אחד מגניב, ואין טיפת צל. זה אופייני לעיר, רחובות בוהקים בלי אף עץ. אולי בגלל זה אני לא מבחין בדרי רחוב עד שמישהו בכניסה לחנות מפנה אותי למסעדה ישנה, נטושה. עוד לפני שנכנסים עולה באף הריח המוכר לכל מי שעבר פעם ליד בית מסתור: שילוב של צרכים, זיעה ומחלות.

בתוך המסעדה נעים יחסית. יש צל, יש מיטות, יש גם שידה ועליה שתי קופסאות קורנפלקס. על מיטה אחת יושב איגור (שם בדוי), עם זקן ארוך ומדובלל ופה מלא שיניים יחסית לדר רחוב. כבר עשר שנים הוא ברחובות, תשע מהן באילת. במקור הוא מהצפון, אבל עזב כי יש לו ילדים שם והוא לא רצה שהם יראו אותו במצב הזה. בעבר התפרנס כקצב, עד שסכסוך עם אשתו וקצת סמים הורידו אותו מהמסלול. מאז איגור לא מצליח לחזור לעצמו, אבל לפחות משתדל לא לגנוב; הוא אומר שלא היה לו כישרון לזה, אז הוא הפסיק. פעם היה לו מרשם למדבקות פנטניל והוא היה מעשן אותן, אבל נעלמו לו כל המסמכים, אז הוא לא מקבל יותר שום תרופות. זה לפחות הסיפור שהוא מספר.

ממה את חי? מה אתה אוכל?
"אני מקבץ נדבות, אבל גם בזה אני לא כל כך טוב ואנשים לא ממש נותנים. יש מקום שקוראים לו בית רפאל, שנותן בו אוכל פעם ביום. אני הולך לשם".

בחור שבו גר איגור נמצא גם מוניר (שם בדוי), שהגיע הנה מירושלים. היה נשוי, יש לו ארבעה ילדים. גם הוא ברח ממקום מגורים קודם כי לא רצה שיראו אותו, אבל הוא מאמין שיחזור לעצמו ואליהם.

למה אילת?
"אין פה גשם. החום הזה עדיף בהרבה על גשם".

חוץ משניכם, כמה עוד אנשים ישנים פה?
"עוד ארבעה בערך. תלוי, אנשים באים והולכים. היו יותר אבל הרבה מתו".

מתו ממה?
"סמים, מחלות, החום. קשה לעמוד בחום הרבה זמן".

"יש ברחוב נפגעי נפש, משתמשים בסמים, ואלימות לא חסרה", מספר אילתי שמבקש לדבר בעילום שם, כי יש לו מלון באזור שישנים בו דרי רחוב. "הם פשוט חיים ליד העסק שלי, וכל טעות קטנה יכולה לגרום לזה שיציתו לי את המקום"

אני שואל אם הם צריכים משהו. דרי רחוב מבקשים בדרך כלל סיגריות וקולה, אבל באילת, באוגוסט, איגור מבקש ממני קרח. "מוכרים פה במכולת", הוא מסביר. "זה יעזור לנו לשמור על האוכל שיש לנו, וזה גם עוזר לשמור את החדר קצת קר".

אני הולך איתו וקונה שלוש שקיות קרח ב-20 שקל. הוא שמח ממש.

סמים יש לך בקלנועית

מחוץ למסעדה הנטושה עומדים כמה חבר'ה מקומיים, אנשים שברחוב היו מכנים אותם "שבורים". לחלקם יש בית, אבל נדמה שבכל רגע הם עלולים לאבד אותו. אחרים הם תעלומות, כמו הגבר שמספר לי ש-21 שנה הוא ישב בכלא והיום הוא גר על יאכטה. קשה לדעת אם אפילו ההצהרה הראשונה נכונה.

מה אתה עושה פה?
"סתם, מסתובבים, מחפשים עניינים".

עשר דקות אחר כך אראה אותו נכנס למסעדה עם 200 שקל במזומן. אני משער שמשם הוא הלך להתמסטל מעניינים על היאכטה שלו.

ליאור לבקוביץ', שהחזיק בעבר בתיק הרווחה בעיר: "יש מאמץ גדול לטפל בדרי הרחוב. עובדים סוציאליים מכירים אותם בשמותיהם, תושבים אוספים להם שמיכות בחורף, בקיץ מסכימים להם להיכנס למזגן בקניונים. בעיר הזו לא שופטים אנשים"

גיא (שם בדוי), שדווקא יש לו עבודה, מציע לעשות לי סיבוב בשכונה. "בהחלט עלה מספר ההומלסים", הוא מדווח. "הם מגיעים לכאן כתחנה אחרונה – עברו בצפון, במרכז, ואז הגיעו לפה. הם מושכים פה פחות תשומת לב, פחות מציקים להם". אני שואל איפה הם מסתובבים עכשיו, כשחם, וגיא מספר על אזור הבנקים. יש שם צל וכספומטים שאנשים מושכים מהם כסף, אז אפשר לבקש אותו מהם. "את עיקר הבלגן שם לא עושים ההומלסים אלא הסודנים", הוא מפרשן. "יש להם עבודה, אבל ברגע שהם חוזרים ממנה הם משתכרים, רבים מכות. רק מה, הם לא מתערבבים איתנו".

למה?
"הם שונאים יהודים".

גיא לוקח אותי לסמטה שעומד בה ריח של שתן מעורבב בצואה. "פעם היה פה אחרת", הוא מספר. "היה ריח של בישולים, של משפחות. עכשיו הכל זיעה וצרכים". ליד מכולת שבכניסה אליה יושבים חמישה עובדים זרים הוא מראה לי עמוד שמותקנות עליו מצלמות; גיא מסביר שהן שם כדי לתעד עסקאות סמים.

ממש בצד השני של העמוד יושבת אישה כבת 60 על קלנועית. "זאת הכספומט סמים", טוען גיא. קשה לי להאמין, אבל בחמש הדקות שאנחנו שם ניגש אליה גבר עם כסף וחיכה שנלך כדי שיוכל להמשיך את מה שבא להתחיל.

אחרי כל הדברים שאני רואה ושקראתי, אני מבין שאין לי מושג כמה דרי רחוב יש בכלל בעיר. את התשובה אני מוצא אצל ליאור לבקוביץ', פעיל חברתי שכבר 20 שנה גר באילת והיה חבר מועצת העיר. בשנים 2022-4 החזיק בתיק הרווחה. "כשעזבתי את הרווחה היו באילת בסך הכל סביב 50 דרי רחוב קבועים, ואני מאמין שזה נשאר אותו דבר, אם כי יש אפקט של תקופתיות", אומר לבקוביץ'. "מחוסרי דיור מהמרכז מעדיפים לבוא לאילת בקיץ כי יש תיירות וקל לקבץ נדבות, ומצד שני יש כאלה שבאים בחורף כי אין גשם".

אם להסתמך על התחושות של המרואיינים שלי, נראה שיש יותר מ-50.
"בגלל שהם מרוכזים באזור התיירותי. הם נגלים לעין, וזה נראה כמו כמות גדולה".

50 דרי רחוב בעיר של 60 אלף תושבים נשמע כמו משהו שאפשר להתמודד איתו, ותראה כמה אירועים יש סביבם.
"תבין, רובם מסרבים להתחיל תהליך שיקומי. אלה אנשים שיש להם חוסר אמון במערכות, צריך לבנות מולם את האמון הזה. אני כן יכול להגיד שיש באילת מאמץ גדול לטפל בדרי הרחוב, יש שני עובדים סוציאליים שמכירים אותם בשמותיהם. גם התושבים נרתמים לסייע בצורה שלא ראיתי בערים אחרות. בחורף אוספים שמיכות, בקיץ מסכימים להם להיכנס למזגן בהרבה קניונים. יש די.אן.איי מיוחד בעיר הזו, לא שופטים אנשים".

לא ראיתי שוב את הילד בן ה-22

בערב אני נכנס לאכול במסעדה איטלקית מפונפנת. הברמן אומר שדרי רחוב הם לא באמת כזו בעיה בעיר, אבל אני רואה אצלו משהו שחוזר אצל תושבים רבים שאני מתקיל אותם בשאלות: הוא מעקם קצת את הפנים. לא בא לאנשים לדבר על זה.

יהודית דריאן, מנהלת בית התמחוי בית רפאל: "קורה שהומלסים רבים מכות רצח. חלקם משתגעים מלעמוד בתור, ויש כאלה שבאים שיכורים ומשתינים בכניסה. כשזה קורה מתמודדים. אף פעם לא סירבנו לתת למישהו אוכל כי הוא התנהג ככה"

בבר יין סמוך מספרת לי מישהי שהיא עבדה במסעדה איטלקית, ושהיו בה "הרבה בעיות" עם דרי רחוב. "הייתה הומלסית אחת, מוכרת בעיר, שיום אחד שברה בקבוק על ראש של מלצר", היא אומרת. "סתם, התפלפה".

בחור שיושב על הבר מכוון אותי למאפייה שפועלת 24/7. אני רואה בה דר רחוב שעומד בכניסה עם כוס מים גדולה שנתנו לו במקום, ואחרי רבע שעה מגיע גם הבחור מהבר, שמצביע על מישהו שעובר עם מזוודה ואומר, "אתה רואה, זה גם הומלס". אני לא יודע אם ההוא עם המזוודה שמע אותו, אבל הוא עוצר ליד המאפייה ואומר לנו, "וואי וואי, איזה כיף לכם לשבת ככה במזגן".

למחרת אני נוסע לבית רפאל, בית התמחוי שעליו דיבר איגור. בדרך מזהיר אותי נהג המונית שהוא אוסף לא מעט אנשים שמגיעים מהבתים שלהם לקחת משם אוכל ("פעם אפילו הייתה קבוצת וואטסאפ של תיירים שהפיצו את הרעיון של 'בואו לאכול חינם בבית רפאל'"), אבל כשאני מגיע יש בחוץ ארבעה אנשים. שניים מהם, אני מתרשם, אינם דרי רחוב. בפנים מסבירים לי שהגעתי מוקדם מדי, כי אוכל מגישים רק ב-3 וחצי. מתברר גם שמדובר בשאריות שמגיעות מבתי מלון ובתי הקפה הכי שווים בעיר.

יהודית דריאן, מנהלת המקום, מספרת ש"בית רפאל זה המשפחה שלי. כשהייתי ילדה היינו משפחה נזקקת, אבא שלי הוציא אותנו מזה, והיה לו חשוב שנעזור לנזקקים אחרים. אז הוא קנה את הבית הזה והיום אנחנו מחלקים אוכל אבל גם שמפו, מברשות שיניים, כל מה שצריך ואפשר".

גם את מרגישה שיש בעיר יותר דרי רחוב מבעבר?
"כמות ההומלסים בהחלט גדלה בשנים האחרונות, ורבים מהחדשים הם לא אילתים. בכלל, אין הרבה אילתים מקוריים שהם הומלסים. אולי אנשים מגיעים הנה כי הם שמעו שבבית רפאל יש מה לאכול, ושאפשר לישון ולהתקלח בים".

הרבה באים לקחת אוכל?
"כמויות. יש כל כך הרבה שאנחנו כבר לא יכולים פשוט לתת לכולם לשבת לאכול בפנים, אני יכולה לתת להם רק חמגשית לדרך. אבל אנחנו נותנים שתי חמגשיות לאדם, כי הרבה אומרים שהם מביאים לחבר שלא יכול לבוא. יש כאלה שכבר אין להם כוח אפילו לבוא עד עלינו".

את האזהרה של נהג המונית מאשרת דריאן: "מגיעים אנשים שנראה שלא צריכים את האוכל, אני רואה מישהו לוקח חמגשית ואחר כך מסתובב בקניון וקונה לעצמו בגדים. לי זה לא משנה. מי שמבקש – אנחנו נותנים לו".

יש אירועי אלימות?
"בטח, הרבה. לא פעם הם רבים מכות רצח בחוץ. שמנו מאווררים והתזת מים כדי שיהיה נעים יותר כשמחכים, אבל חלק מהם משתגעים מלעמוד בתור. יש כאלה שבאים שיכורים, אז הם משתינים בכניסה לבניין או רבים עם המתנדבים פה, מנסים לחטוף חמגשיות. כשזה קורה מתמודדים. אף פעם לא סירבנו לתת למישהו אוכל בגלל שהוא התנהג ככה".

גיא (שם בדוי) מדבר על "הומלסים שעברו בצפון, במרכז, ואז הגיעו לפה". דריאן מוסיפה: "רבים מהחדשים הם לא אילתים. אולי אנשים מגיעים הנה כי הם שמעו שבבית רפאל יש מה לאכול, ושאפשר לישון ולהתקלח בים"

בסוף השיחה מספרת לי דריאן סיפור: "השבוע הגיע בחור חדש, בן 22 בקושי, לא מאילת. אמרתי לו שאני יכולה לעזור לו למצוא עבודה, שחבל שהוא ייכנס למעגל הזה. שאלתי אם לדבר עם אמא שלו, והוא אמר שבגללה הוא ברח מהבית. מאז לא ראיתי אותו. ככה זה, הרבה מהם נעלמים ומפסיקים להגיע. החלק הכי עצוב זה אלה שנעלמים, ואז אחרי חודש אתה רואה ידיעה בעיתון על גופה מרקיבה שנמצאה איפשהו".

אני נרדם איפה שבורא עולם שם אותי

מחוץ לבית רפאל אני עושה שיחת טלפון למנחם (שם בדוי), שהתלונן בפייסבוק על חיכוכים עם דרי רחוב. "לך למתחם ביג ותראה אותם שם", הוא אומר לי. "הם עומדים מחוץ לסופרים, מחפשים מזגן. בימים החמים הם במחילות שלהם, אבל כשפחות חם הם יוצאים. יש הרבה, יותר מדי בשביל עיר נופש".

בסופרמרקט במתחם מספרים לי שומר ולקוחה על דר רחוב צעיר עם זקן גדול, שבא כמה פעמים ביום לקבץ נדבות. אני ממשיך לאזור האוכל – מפוצץ שם מתיירים ישראלים – ובכניסה אני רואה טיפוס בסנדלים וגרביים, עם זקן ארוך, ומבין שזה ההוא שהשניים סיפרו עליו. הוא אוסף שקית גדולה מהרצפה ומתקדם בתוך מתחם האוכל, לא מבקש כסף מאף אחד אלא ניגש לעמדת שווארמה, לוקח את הטלפון הקווי משם ויוצא איתו. הבעלים אומר לי שזה בסדר, הם כבר מכירים אותו ונותנים לו להשתמש בטלפון. "הוא מנסה לדבר עם המשפחה שלו, אבל לא נראה לי שהם עונים", הוא מסביר.

כשהבחור חוזר אני ניגש אליו. "אני שנתיים ברחוב", הוא מספר. "לאילת הגעתי לפני שבע שנים". אני שואל מה קרה בין לבין, והוא מושך בכתפיים ואומר, "החיים".

מה אתה עושה פה בשעות היום כשחם?
"כל יום אני אוסף כסף, ואז שוכר חדר במוטל פה. זה 210 שקל".

ברבע ל-4 אני חוזר לבית רפאל, ועכשיו יש המון אנשים בחוץ. חלקם לבושים יפה. יש גם שתי נערות, אולי בנות 19, שבאו לקחת אוכל. כולם יוצאים עם חמגשיות ולוקחים גם כמות לחם שיכולה להספיק לשבוע למשפחה של חמישה.

מישהי עוצרת ליד המקום ומוציאה מהאוטו שלה ערימות בגדים שנראים כאילו גוהצו לפני שהגיעה לתרום אותם. אברהם (שם בדוי), עולה מאתיופיה בשנות ה-30 שלו, יוצא אליה ומבקש לעזור לה. "את נחמדה מאוד", הוא מחייך. "ראיתי אותך פה פעם".

אברהם מספר שהוא רק חודשיים ברחוב. יש לו עבודה כפורק משטחים בסופרמרקט, אבל בית אין לו כבר חודשיים. לדבריו עבר גירושים והוא מעדיף לחסוך את הכסף.

מה עם הילדים? אתה מתגעגע?
"הו, עכשיו דיברת אמת. כן, יש געגוע, בגלל זה צריך בית, אבל בינתיים אני מסתדר, תודה לאל".

איפה אתה ישן בחום הזה?
"איפה שבורא עולם שם אותי, שם אני נרדם. לפעמים בחוף הים, לפעמים סתם איפה שיש צל".

אני שואל את אברהם אם הוא צריך משהו, והוא אומר שלא ומציע לקנות לי בירה. אני אומר לו שאני מעדיף לקנות אחת לו, והוא מסכים. אני קונה לו פחית בירה "איגל" ב-7 שקלים, והוא לוקח אותה בשמחה, לוחץ לי יד ואומר שהוא אוהב אותי. "רק הכרת אותי, וכבר אתה קונה לי בירה. ראיתי בעיניים שלך שאתה איש טוב". אני ממלמל שלא בטוח, ובלב תוהה אם בכלל הייתי שם לב אליו לולא הכתבה. הוא אומר לי לבוא בערב לחוף ומבטיח שנמשיך נדבר.

אבל בערב אברהם לא בחוף. אני יוצא להליכה קרוב למים, וזה כאילו שאני שם לב בפעם הראשונה כמה יפה כאן. אפשר לא לאהוב את העיר הזאת, אבל קשה להתכחש לקסם שלה, לנוף עם הים וההרים ברקע.

יש בריזה נעימה, וכל מה שבא לי זה לשבת על בר, לשתות קוקטייל, לדבר עם תייר אחר על כל דבר שאינו החיים הרגילים. פתאום אני מבין את מנחם, זה שלטעמו יש "יותר מדי הומלסים בשביל עיר נופש". כשהוא אמר את זה חשבתי שזה מרושע: רבאק, אתם עיר, יש פה דרי רחוב, תתמודד. אבל עכשיו, בערב, עם האורות של העיר, אני לא רוצה לראות יותר עצב. בעיר נופש אתה בא לשכוח מהחיים, לא להיזכר כמה מבאסים הם יכולים להיות.