נדמה שרק לפני שנים מעטות הבנתי כמה פופולרי נעשה עמק החולה בקרב הנופשים. קיאקים, זולות על הבניאס, הצימרים של בית הלל. הצתה מאוחרת. וזאת אף על פי שכבר יותר מעשרים שנה, מאז שהתחתנתי עם בן העמק, אני לומדת להכיר את האזור, את חומות האיקליפטוסים המשתוללים ברוח, את השקנאים והשרקרקים, את צבעי הירוק והצהוב, את האנשים המחוספסים, את אווירת הקצה. את חום הקיץ.
אמצע השבוע של סוף הקיץ, יום חם. יצאנו חבורה-חבורה, עם המון ילדות וילד אחד, לחפש מים במקומות קצת פחות מוכרים. גייסנו את חגי פואנקינוס-טל שעושה בחייו המון דברים, ובקיץ מדריך משפחות וקבוצות קטנות לטיולי מים באזור. נפגשנו בצומת חורשת טל מתחת לאלון ענק, בן כ-150 שנה, ופנינו לפלג ליש.
זהו אחד מחמישה יובלים קטנים שמתפלגים ממעיינות הדן. אני לא בטוחה שזה השם המופיע במפות (ליש היה שמה של עיר שנכבשה על-ידי בני ישראל והוסבה לדן), אבל כך כינו אותו מי שהתחילו לנקותו כדי שיהיה אפשר ללכת בו. "אני מחשיב את עצמי לממשיך דרכו של מיכאל בנדור משדה נחמיה", אומר חגי, שלוקח מדי פעם חברים ומצ'טות ופותח עוד כמה מטרים באיזה פלג נחבא. "הוא היה הראשון שטייל בפלגים לא מוכרים שמעבר לשמורות הטבע" (חגי פואנקינוס-טל: מדריך טיולי מים בקיץ, מדריך סקי לקבוצות קטנות בחורף ומחנך בשארית הזמן, נייד ומומלץ; טל' 054-7955210).
פלג ליש זורם בין איקליפטוסים, שיחי קנה ופטל ועצי תאנה. "הג'ונגל הציוני הראשון", מכנה אותו חגי. הליכה של כ-300 מטרים בתוך מי דן קרים שאורכת כשעה. המים עד לברכיים, לא יותר. המשך הערוץ, מתעקל מערבה ומגיע גם אל אנדרטת המסוקים.
בדרך תפגשו שפריריות הדורות, דבורים נינוחות, דגיגי חפף (הגרסה הים תיכונית לפורל), ואת עצמכם - מאוד שמחים. לכו לאט, שום תנין אינו רודף אחריכם (פלג ליש: בצומת חורשת טל, כשבאים מקריית שמונה, ימינה ומיד שמאלה, ישר כקילומטר, מחנים בסוף השדה, מתחת לאיקליפטוסים. כניסה לפלג ליד מבנה רשת קטן).
כשהגענו לזולה שעל הבניאס פרסנו את המחצלת של ענת, את עוגת האגסים שלה ואת הפירות של הדס. צפינו בילדינו נסחפים כמו ג'מוסים קטנים עם הזרם, רבצנו במים כמו ג'מוסים בעצמנו. "איך זה שאתה מהאזור, ולא מכיר את המקומות האלה?", ענת שואלת את בעלי. "כשהיינו ילדים, לפני 35 שנים, לא היו קיאקים ואנשים לא חיפשו מה לעשות בחופש", הוא עונה נעלב. "אם רצינו לירדן, ירדנו למוסך, ניפחנו שלושים אבובים, סידרנו הקפצה לגשר שאר ישוב, והמראנו על הזרם לשדה נחמיה. תרבות הזולות עוד לא הייתה קיימת".
פינות נסתרות
אם כבר הגעתם לפלג ליש, אל תדלגו על חירבת עומרית, אתר ארכיאולוגי עם ממצא מרשים מאוד. חרבת עומרית נחפרת כבר עשר שנים בידי משלחות מקולג' בארצות הברית, ויש שם שרידים של מקדשים משלוש תקופות. המקדש השני נבנה כנראה על-ידי המלך הורדוס לכבוד חברו הקיסר אוגוסטוס אחרי שהאחרון ביקר בארץ. האתר יפהפה, משקיף על עמק החולה ועל הרי רמת נפתלי, פרוץ לרוחות גם ביום קיץ חם, מקסים לטיול לפני קפיצה למי הבניאס וגם לטיול סתיו: כל האזור מתפוצץ מחצבים. (חרבת עומרית: כביש 918, כקילומטר לפני כפר סאלד פנייה שמאלה לנבי הודא, ממשיכים עד לשער הצהוב שמימין. חונים. עולים צפונה ברגל, עם דרך העפר, יורדים לערוץ, עוברים שער. הליכה של כקילומטר עד לכניסה לאתר הארכיאולוגי. האתר אינו מוסדר. יש להיזהר מבורות!).
ועוד פינה נסתרת: "הקפיצה המשוגעת", כך היא נקראת בפי הבנות של חגי. צריך בשבילה אומץ מסוים, וניתור משולב עם תנופה. כולם קפצו, ורק אני נשארתי על הגדה לדמיין את הילדים שלי נופלים על הראש, כרגיל (כביש 918, חמישים מטרים לפני הכניסה לכפר סאלד ימינה. עוברים שני מעברי בקר, בצומת טי ימינה, עד לשלט גדול ושער. מחנים. הקפיצה כמה מטרים מעבר לשער. להיזהר עם הסאלטות).
כמה ימים מאוחר יותר שלחתי עוד כמה מבוגרים וילדים לבדוק את השטח. "אלופה!", היו התגובות בסוף היום, "כמה לשלם לך בשביל שלא תכתבי?!", שאלו. אז בניגוד לכל שיקול כלכלי, אני כותבת, אבל הדילמה אמיתית. ועכשיו נמליץ על חומוס: הבלו באס באזור התעשייה של קריית שמונה. סרחיו הלמן, בעל המקום, הוא מסוג האנשים שעושים מקום. החומוס טעים-טעים והצ'יפס מושלם, אבל חוזרים בגלל החוויה.
מי שניסה ללכת בשנים האחרונות את הבניאס, ודאי הזדעזע מהלכלוך. הארץ קטנה, האוכלוסייה גדלה, התרבות פוחתת. תזכרו לא להשאיר בשטח גם לא קצה שקית של במבה, ואת הצרכים לעשות בשירותים המוסדרים. כשצפוף צריך להתחשב.
