טיול לילה בירושלים
רומנטיקה של עיר הקודש. רחוב הנביאים | צילום: איציק מרום

אהבה, כך יגיד לכם גם הציניקן הגדול ביותר, היא הדבר הכי פחות הגיוני שיש. בדיוק כמו העיר הזאת, על שלל הסיפורים הפיקנטיים שההיסטוריה הצבעונית שלה מאכלסת בנדיבות. רחוב הנביאים בירושלים, הנמתח משער שכם ועד לכיכר הדווידקה, הוא לא רק אחד הרחובות היפים בעיר, אלא כזה שעל כל צעד שתעשו בו תיתקלו בסיפור היסטורי כזה או אחר. אנחנו בחרנו להתמקד בצדדים היותר רומנטיים של הרחוב במהלך 150 השנים האחרונות. ויש לא מעט כאלו. נתחיל מהצנועים ונמשיך לפיקנטיים.

חסרונותיה של אהבה פוליטית

בשעות הערב הנעימות חצר סרגיי שברחוב הלני המלכה היא אולי המקום המטופח והרומנטי ביותר באזור. בחצר הפנימית של המבנה האירופי היפהפה, המשלב סגנונות אדריכליים רבים, ישנה גינה שעושה חשק להישאר כאן שעה ארוכה. תוסיפו למשוואה גם מזרקה מאבן ומעט מוצגים ארכיאולוגיים שפזורים פה ושם, ותבינו שלא צריך יותר מזה.
סרגיי, מושל מוסקבה ובנו של הצאר אלכסנדר השני, הגיע לכאן עם אשתו אליזבת ב-1888 לטקס חנוכת כנסיית מריה מגדלנה. סרגיי ואליזבת לא היו בדיוק דוגמה לסיפור אהבה קלאסי: נישואיהם היו נישואים פוליטיים בלבד. במילים אחרות, יותר תועלת הדדית ופחות תקשורת זוגית בריאה. ברגע שהגיעה, נשבתה אליזבת בקסמי ירושלים והודיעה לסובבים אותה כי ברצונה להיקבר בעיר הקודש. בשנת 1905, לאחר התנקשות בחיי בעלה, היא הגיעה שוב לארץ והתגוררה באחד ממנזרי עין כרם. לפני המהפכה חזרה לרוסיה, ולרוע מזלה הוצאה להורג יחד עם כל משפחת הצאר (מה שמוכיח שנישואים על רקע פוליטי הם נטולי כל יתרון ממשי). רק לפני כחמישים שנים מומשה צוואתה, והיא נקברה בכנסיית מריה מגדלנה בירושלים. המעגל נסגר.

עוד מימי טיכו

מכאן צועדים כמה עשרות מטרים ברחוב מונבז ומגיעים לרחוב הנביאים. חולפים על פני בית הדסה ופונים שמאלה לרחוב הרב קוק. מימינכם נמצא מגרש לשחרור מכוניות שנגררו, ומיד אחריו – שלט המפנה אל בית טיכו. הבית נבנה בשנת 1888 על ידי ערבי עשיר, האגה רשיד שמו. מאוחר יותר נמכר למוזס שפירא, סוחר עתיקות שרלטן, שלמעשה "יצר" ממצאים ארכיאולוגיים ומכר את הזיופים בכסף רב למוזיאונים באנגליה. כאשר נחשף, שם קץ לחייו. בשנת 1914 תיארה את המקום בתו, מרים הרי, בספרה "בת ירושלים הקטנה": "...היה זה בוסתן פרסי, גינת שיר השירים: לאורך השבילים הושיטו האירוסים את ספלי האחלמה הקטנים מתוך גביעיהם הירוקים, ולאורכה של גדר האבנים להטו שיחי השושנים כמשוכת אש. הגפן השתרגה מסביב לתאנה, זו הסתבכה בסוכות-אהבה שבהן חיכו בנות ירושלים למאהביהן". אחריו התגוררו בבית רופא העיניים הנערץ, ד"ר אברהם טיכו ורעייתו, הציירת אנה. כיום תמצאו כאן גלריה לאמנות ובית קפה חביב, שבלילות הקיץ נמתחות ממנו שלוחות לעבר הגינה המטופחת.

למה טוב להיות עורך עיתון?

ועכשיו מתחילים להגיע לעיקר, אל סיפורי אהבה ממשיים יותר. חוזרים לרחוב הנביאים, פונים בו שמאלה ומיד ימינה לעבר רחוב אתיופיה השקט, הנראה יותר כסמטה ופחות כרחוב. בבית הצנוע שמספרו 11 התגורר מחיה השפה העברית, אליעזר בן יהודה. פה הוא כתב את מילונו הגדול, ופה חינך את בנו, איתמר - אותו ילד מפורסם שאולץ לדבר בשפה המחודשת. כאשר היה איתמר בן 20 פגש לגמרי במקרה את לאה אבושדיד, בת לאחת המשפחות העשירות בקרב קהילת יוצאי צפון אפריקה בירושלים. מבחינתו, הייתה זו אהבה ממבט ראשון. המכשול היחיד: לאה, מה לעשות, הייתה קטינה (אז זו הייתה אהבת אמת. היום היו קוראים לסיטואציה המוזרה הזאת בשם קצת פחות נעים). לאיתמר לא נותר אלא לחכות.
השנים חלפו, לאה בגרה, ואיתמר מונה על ידי אביו לעורך ראשי ביומון "הצבי". הוא החל לחזר בלהט אחרי לאה, וכעורך העיתון פרסם בטורו שירי אהבה לכבודה. בשיריו הוא קרא לה "אלה" (היפוך האותיות של שמה האמיתי). כמה טוב להיות עורך עיתון.
משפחתה של לאה התנגדה לשידוך מטעמים כלכליים וחברתיים. ככל שגברה ההתנגדות, הפכו שיריו של איתמר נואשים יותר. ועוד לא דיברנו על רייטינג העיתון, שזינק מיום ליום. כל ירושלים עקבה אחר סיפור האהבה במתח, וברגע השיא של הסיפור, בשלהי 1910, כתב איתמר "מאז אהבתיה ולבי כאוב, ומולי לא יזוז האקדח. כי נמאס לי הכל". הבנתם נכון: איתמר איים בהתאבדות. ככה הוכיחו פעם אהבה. שעות אחדות לאחר פרסום השיר, והעיר הייתה כמרקחה. בן יהודה האב התרוצץ בין החנויות והשמיד את עותקי העיתון, ומכרים של המשפחה הלכו אצל אמה של לאה, לדבר על לבה. אבל סוף טוב הכל טוב: לאחר משא ומתן עיקש עם הורי הכלה, התחייב איתמר לרכוש דירה ולעבור בדיקות שחפת. לאחר 3 שנים, כאשר מולאו הדרישות, נישאו השניים. ב-1943 הלך איתמר לעולמו, ולאה - שחיה 38 שנים נוספות – נותרה בגעגועים עזים.

אגדה אתיופית על המלך שלמה ומלכת שבא

מול ביתו של בן יהודה, מוקפת בחומה גבוהה, שוכנת הכנסייה האתיופית. המתחם נבנה בשלבים, בין השנים 1874 ל-1901, ובמרכזו ממוקמת הכנסייה העגולה והמרשימה, כפי שנראות כנסיות רבות באתיופיה. אומרים שהכנסייה נבנתה כעיגול כדי שלא יהיו בה פינות, שבהן עלול להסתתר השטן. במרכזה שוכנים תופי טם-טם ומזבח, וסביבה נמצאים מגורי הנזירים והנזירות.
בשעות הערב והלילה הכל סגור, וסימן החיים היחיד הוא קולות שירה אתיופית, הבוקעים מטייפ שבעמדת השומר הפנימית. מה שכן אפשר לעשות הוא להציץ מהגדר הגבוהה אל המתחם. מראה מרשים גם כאשר הוא ממוסגר באמצעות גדר מתכת.
לצד המקום המקסים והדומם הזה, מומלץ לחזור לאחור במנהרת הזמן אל סיפור אהבתם של מלכת שבא ושלמה המלך. האגדה מספרת שהמלכה הגיעה לביקור בעיר כדי להתוודע למלך החכם, ואומרים שבמשך כל תקופת ביקורה סירבה לתנות עמו אהבה. גם במקרה זה באה לידי ביטוי תבונתו של החכם באדם: הוא השביע אותה כי אם תיקח משהו מארמונו, היא תהיי חייבת להעניק לו מחסדיה. בלילה האחרון לביקורה הגיש לה המלך ארוחה מלוחה למהדרין, דבר שאילץ אותה לצאת בלילה מחדרה ולהביא מים אל פיה. המלכה הפסידה בהתערבות ועזבה את ירושלים כאשר היא בהריון. הסיפור הזה פופולרי מאוד באתיופיה, והוא מסופר לא במילים אלא בציורים קטנים, מעין קומיקס היסטורי, הכולל סצנות פלסטיות למדי. כאשר אתם עומדים מחוץ לחומה ומנסים, על קצות אצבעותיכם, לדלות מראה נוסף של הכנסייה, לא נותר אלא רק לדמיין את אותו מפגש לא דיפלומטי.

מי הנערה הנחשקת בשכונה?

לפני שחוזרים הביתה, מומלץ לעשות כמה צעדים ברחוב שטראוס (מול בית חולים "ביקור חולים"), שבהמשכו ממוקמות כמה מהשכונות החרדיות האדוקות יותר של ירושלים. בדרך חזרה אל הרכב כדאי להציץ שוב לעבר רחוב אתיופיה. בתחילתו (בית מספר 3) נמצא ביתו של רופא העיניים ד"ר פייגנבאום – אביה של חמדה, אחת הנערות הנחשקות בשכונה. רבים נפלו לרגליה של הנערה, שעליה נכתב "המביט בה הולך כסומא, ונזקק לשירותיו של אביה". ואפילו "איך מתקבצים בקולה ה-ח' וה-ע'. העברית בפיה הייתה אימפריה". בנות יקרות, בכנות, מתי בפעם האחרונה נלחשו מילים כאלו על אוזניכן?

אורך המסלול: כשני ק"מ.
אופי המסלול: קווי.
דרגת קושי: קלילה.
ירח מלא: לא רלוונטי.
הגעה: מחנים את הרכב באחד החניונים הקרובים למגרש הרוסים, ברחוב זמורה, מונבז או הלני המלכה. תחילת המסלול בחצר סרגיי (רחוב הלני המלכה 13). מומלץ להגיע לפני שעת הסגירה של החצר (20:00).
הערה: מאחר שמדובר במסלול קצר למדי, כדאי לשלבו עם טיול נוסף בעיר.

* זוהי גרסת טיול מקוצרת מתוך הספר "טיולי לילה", מאת איל שפירא, צילומים: איציק מרום.
הוצאת "מיל".