כל שנה-שנתיים בני הדוד האוסטרליים שלי חוצים חצי עולם ומגיעים לישראל. הם עברו כבר את גיל 70 וזה לא מפריע להם לחרוש את הארץ במשך חודש משל היו תרמילאים בדרום אמריקה. מנהלים לו"ז עמוס תוך הקפדה שלא לחזור ולטייל במקום שהיו בו בעבר.

מתוך לו"ז הטיולים הצפוף אני אחראית על שני מסלולים תוך בקשה קולקטיבית שיהיו ייחודיים ויישאו מסר, שליחות ומפגשים עם התושבים. פעם היה לנו את סיור "יפו שלא הכרתם" ובקיץ האחרון היה גם את "הסיור בעוטף", זה שבימי טרום ה-7 באוקטובר הספיק להפוך לאטרקציה תיירותית מרתקת, בעיקר לתיירי חוץ שהגיעו לראות את המקום שבו חיים כבר מעל שני עשורים בין צבע אדום למתקפת טילים, ואף על פי ולמרות הכל, לא נוטשים ולא חושבים לעזוב.

מרכז המייסדים, שדרות  (צילום: אריאלה אפללו)
הסיור המשפחתי באוגוסט האחרון. מרכז המייסדים בשדרות | צילום: אריאלה אפללו

"איך אתם חיים פה", "איך זה משפיע על הילדים", "איך מתמודדים עם הפחדים והחרדות", היו רק חלק מהשאלות שהאוסטרליים חזרו ושאלו בכל מפגש עם המקומיים בסיור שעשינו. גם הישראלים שבנינו, שחיים בגוש דן רבתי ושמעו אזעקה-שתיים בחייהם, שאלו. "אנחנו כבר רגילים וזו המציאות שגדלנו לתוכה", הייתה התשובה שחזרה על עצמה, וגם, "בימי שקט ושגרה אנחנו חיים בגן עדן". והיו גם דיבורים על חוסן, ובטחון, וערבות הדדית, וציונות ואהבת הארץ בלי ציניות ומרכאות, וההון האנושי, והקהילתיות והחום ואהבה. ודי לעמוד בראשה של הגבעה השדרותית, החולשת על העיר ומרחיקה עד אשקלון במערב ורצועת עזה בדרום, ולראות את השגשוג והפריחה הנדל"נית, ואת השדות המוריקים עד גבול, ומכללת ספיר, שהפכה לאחד מהמוסדות האקדמיים המבוקשים, ואת החיים הסטודנטיאלים בעיר ובקיבוצי הסביבה, ואת הברים העירוניים, והפאבים הקיבוציים, ואת דוכני האוכל, המסעדות, והיוזמות התיירותיות שפורחות מסביב, והתושבים, והסטודנטים הנלהבים. אלה המקומות שטיילנו בהם, כך הם נראו לפני שבת השחורה וכך הם יראו בעתיד כשנקום. ונקום.

 

שדרות או לא להיות

יש מקומות שהסיפור שלהם שזור בין שבילים, סמטאות ונופים ציוריים, ויש מקומות שהאנשים ומציאות החיים הם לב הסיפור. כזו היא שדרות שהפכה מעיירת פיתוח מוחלשת לעיר צעירה ובועטת, מסקרנת, מרגשת, דינמית ומפתיעה, שלמרות המצב הביטחוני תושביה בחרו בה ובחיים. כך לפחות היה עד הבוקר של השבת השחורה.

במשך שנים הם התרגלו לחיות בצל הקסאמים, העפיפונים ובלוני התבערה, ונהלו חיי שגרה, עד כמה שאפשר. ההרגל והחוסן שפיתחו בעשורים האחרונים התפוצצו להם בפנים. "היום אנחנו יודעים שזה לא נורמאלי לחיות ככה. לראות מטחים מעל הראש ולהתעלם מהם, או לשמוע אזעקה, להיכנס לממ"ד, לחכות 10 דקות ולחזור לחיים כאילו זה היה עוד זבוב מציק. כמה שזה עצוב", הם אומרים, "לומדים לחיות עם זה, גם מתוך אידיאולוגיה, אהבת המקום וכוחה של קהילה"

גבעת קובי

חודש וחצי לפני מתקפת הטרור הגעתי לעיר עם תיירי החוץ והפנים שלי, שהיו סקרנים לגלות את סוד הקסם שלה ושל האנשים, הסיפורים, הקהילתיות, מארג העדות ותרבויות, ומקור החוסן והעוצמה שלה. כדי לקבל את התמונה הראשונית התחלנו במקום הכי אסטרטגי– גבעת קובי, ובשמה הרשמי מצפה שדרות. כולם קוראים לה "קובי" ויודעים שהיא נקראת על שם קובי הרוש, מי שהיה הנהג של אריאל שרון, לימים רכז הביטחון של העיר והיום מתמודד לעמוד בראשה.

גבעת קובי, שדרות  (צילום: אריאלה אפללו)
גבעת קובי | צילום: אריאלה אפללו

במרומי הגבעה פגשנו את אילן אבקסיס, סגן מנהל תיכון בעיר, מורה דרך, ומהידענים וההיסטוריונים המרתקים בענייני שדרות והעוטף. ''בשנים האחרונות הגבעה הפכה למוצב הסברה קדמי של המדינה" הוא סיפר, כי היא מאפשרת מבט קרוב וגבוה על הרצועה, על שיגורי הרקטות ועל המתרחש באזור, ויחד עם זאת היא נקודת צליפה בעייתית. הוא נתן סקירה טופוגרפית, נופית, היסטורית, גיאו-פוליטית ובעיקר צבאית, וסיפר על הקרב ההרואי שהתחולל למרגלותיה במהלך מבצע צוק איתן, שבעקבותיו הוקמה בקצה הגבעה אנדרטה מרשימה להנצחת סגן אלוף דולב קידר, סג"מ יובל היימן, רס"ל דב גולדמכר ורס"ב ביינסיאן קסהון, שנהרגו במהלך ניסיון חדירה של 16 מחבלים, שהגיחו מתוך מנהרה בכוונה להגיע ולפגע בשדרות.

מראש הגבעה אפשר לראות גם את הפיתוח המואץ של העיר, שהכפילה את עצמה בחמש שנים, ואת רבי הקומות, והוילות צמודות הבריכות, והפארקים הרבים והיוזמות התיירותיות החדשות. אילן: "התיירות בשדרות פורחת ומבוקשת. בכל שנה מגיעים מעל 20 אלף מטיילים, ש-30 אחוז מתוכם תיירים, שלאחר סיור בעיר הופכים לשגרירים של רצון טוב שמספרים ומפיצים את הסיפור שלנו", וכך גם האוסטרלים שלנו שחזרו נפעמים ומרוגשים.

חשוב לציין! הגבעה מוסדרת עם ספסלי ישיבה, פרגולות צל, מתקן מים, טלסקופ ועמדת שמע, ובקרוב יתקינו מעלית שתנגיש אותה לכולם. הגבעה פתוחה כל השבוע, הכניסה ללא תשלום ונכון לעכשיו היא, כמו העיר וכל העוטף, הם שטח צבאי סגור.

מרכז המייסדים

מהגבעה המשכנו עם אילן לסיור רכוב - נסיעה מודרכת ברחבי העיר הוותיקה והמתחדשת, עם עצירה בנקודות מרכזיות - כפר סטודנטים שמתגוררים בקונטיינרים, מגוניות שהפכו לקירות אמנותיים, פארק מוזיקה, גן אשליות עם שני זחלים ארוכים וצבעוניים ובתי דרדסים, שהם למעשה מגוניות-מתקני שעשועים. בסמוך לגן בית חב"ד שהאטרקציה שלו היא חזית שהיא העתק מדויק לבית הרבי מלובשיץ', ולצידה חנוכייה שנבנתה מנפלי קסאמים.

גן המשאלות, שדרות  (צילום: אריאלה אפללו)
גן המשאלות | צילום: אריאלה אפללו
מרכז המייסדים, שדרות  (צילום: אריאלה אפללו)
מרכז המייסדים | צילום: אריאלה אפללו

נקודה נוספת בטיול היא מרכז המייסדים – מרכז מבקרים שמספר את סיפורי החלוצים העירוניים שגרו במעברה, עברו לבתי שיכון והפכו את האתגרים להזדמנות וליצירה. המרכז מנגיש את ההיסטוריה והמורשת המקומית באמצעות חפצים, מסמכים, תמונות, סרטונים, מסכי מגע והרבה מוזיקה, כיאה לעיר שהביא לעולם את לכקת טיפקס, שפתיים וכנסיית השכל ואת הכדורסלן שמעון אמסלם ומלכת היופי מירי בוהדנה. הסיור במרכז עובר בין חדרים שכל אחד מוקדש לנושא אחר. והשיא, סטודיו להפקת סרטון בהשתתפות המטיילים, שמוזמנים להתחפש לחלוצים, לבנאים, מוזיקאים, ספורטאים ומפגינים, להשתתף בסצנות שונות מהן יוצרים סרט משעשע למזכרת.

היום שאחרי: אילן: "מוקדם לדבר על תיירות ביום שאחרי, לדעת איך היא תראה ומתי נחזור לשגרה, כי חלק גדול מהתושבים עדיין באילת ולפני שבועיים פתחתי שם חטיבה ותיכון לתלמידי שדרות. מניסיון העבר אנחנו יודעים שאחרי לחימה יש גל גדול של מבקרים ותיירים שבאים לתמוך, לטייל ולקנות, ואנחנו מאמינים שהסקרנות וההתעניינות יהיו גדולות יותר. אני בטוח שהתיירות תשנה את פניה. אני מדריך מסעות לפולין ולצערי רואה קשר וקווי דמיון בין הסיורים. הרבה אנדרטאות, נקודות זכרון, סיפורי גבורה, תקומה והנצחה".

ויש גם קולינריה

את הרעב סגרנו בסיור קולינרי בעיר, שהוא שעטנז של עדות ותרבויות שמרכיבות את המטבח המקומי. מדובר בעיקר בדוכנים ומסעדות קטנות שמגישות אוכל מבית "מאמא דיאלי", מלווה בסיפורים אישיים. כך למשל בפי-תסביח, הממוקם בבית ילדותו של הזמר חיים אוליאל, שם טועמים כפיתות (לביבות ירק), כריך של שישי, ובימים קרים מרק חרירה נהדר. ויש גם פריקסה אסלי, בוריקה מסורתית עם צ'יסר ערק לימונים, חצ'פורי גיאורגי, וחומוס של טחינה – חומוס במגוון צבעים, תוספות וטעמים. ויש גם פיצה עם עשרות תוספות וכנאפה אותנטי שמכינה משפחה ערבית, היחידה שגרה בשדרות.

חומוס של טחינה, שדרות  (צילום:  מדף הפייסבוק של חומוס של טחינה )
החומוס של טחינה | צילום: מדף הפייסבוק של חומוס של טחינה
חומוס של טחינה, שדרות (צילום: אריאלה אפללו)
צילום: אריאלה אפללו

היום שאחרי: תומר עדס ושי סיגל, מקיבוץ כפר עזה, הם הבעלים של חומוס של טחינה, הממוקם ליד תחנת המשטרה שעלתה באש. במקביל היו בתהליך הקמה של קולטורה - בית קפה שנפרץ ונבזז. השניים העבירו את הפעילות לסניפים בירושלים ובאר שבע ובמקביל פתחו את "גרגר של תקווה" - הדסטרט לגיוס כספים לצורך תשלום לעובדים, שחלקם מגויסים וחטופים (וכך גם קית' אביו של שי), לשיקום החומוסייה, וכן כדי להכין חומוס לחיילים שישונע לשטח. הבונוס, "חומוס מאוהב", "רווקים.ות נהנים יותר" ו"חומוס שלנו, הבית שלכם" – שמות של מנות לרכישה עתידית ולנגוב ביום שאחרי. 

עוד פרטים באתר תיירות שדרות


חומה ומגדל, נתיב העשרה

משדרות המשכנו לנתיב העשרה, המושב הכי מטווח בארץ שיושב על הגדר, פלוס חומה מבוצרת בגובה 8.5 מטרים, כדי להבין איך למרות הקרבה והטיווח לא ניתן לקנות או לשכור שם בית, ולא להשיג חדר פנוי, כי אף אחד לא עוזב. ולא רק שלא עוזבים אלא ממשיכים ליזום ולפתח שם חקלאות ותיירות, שהפכה לענף פופולרי במושב. עד כמה פופולרי? כ-20 אלף מטיילים בשנה מתוכם 70%! תיירים. "אנחנו חזקים יותר בתיירות נכנסת מאשר תיירות מקומית", מספרת ליאת סהר, מנהלת התיירות במושב. "אנחנו מארחים קבוצות תגלית, משלחות פוליטיקאים, נציגים של משרדי חוץ, הרבה סטודנטים מארה"ב, תיירים מגרמניה, אוסטריה וארה"ב, וכן משפחות שמגיעות במסגרת אשכול תיירות (טיולי יוקרה פרטיים), שמתעניינות בעיקר באירוח ביתי ובסיפורים האישיים. הם רוצים לשמוע את הסיפור שלנו ממקור ראשון, וללמוד על האתגרים של החיים בעוטף. לכשהם חוזרים הביתה הם הופכים להיות שגרירי ההסברה הכי טובים שלנו.

עד הקצה

לאור הביקוש יזמו את תיירות "עד הקצה" ומציעים מגוון סיורים ופעילויות ברחבי המושב, וגם אירוח ביתי, תיירות חקלאית ואירועים ושווקים שהם עורכים. הסיורים כוללים מפגש עם אחד התושבים, כשלנו ציוותו את הילה פנלון, שביום-יום עוסקת בחקלאית הייטק, ומתמחה בגידול זרעים לירקות. כשמגיעים תיירים דוברי אנגלית היא עוזבת את החממות ומספרת את סיפרה האישי, את החיים המורכבים במושב ואת הקשיים בעבודה החקלאית תחת איום מתמיד. וכן את ההיסטוריה המקומית מאז פונו מחבל ימית, עלו ביחד על הקרקע והקימו את המושב, ואיך למדו לחיות בצמוד גדר, בעיקר הודות לקהילה חזקה שפיתחה חוסן וצמיחה משותפת.

סיור קולינרי בנתיב העשרה  (צילום: עדי רוזן)
צילום: עדי רוזן
החווה של גילר, מושב נתיב העשרה  (צילום: ליאת סהר)
החווה של גילר | צילום: ליאת סהר

לאחר הסיפורים היא הובילה למרפסת התצפית, לזכר אל"מ ניר פרס, שחולשת על רצועת הנוף בין ארובות אשקלון לתוככי עזה, כשבטווח החממות והשדות המוריקים, שאי אפשר הישאר אדיש נוכח הקרבה לגבול. ואם בקרבה לגבול, חכו שתגיעו לחומה הגבוה שאמורה להוות מכשול נגד חדירות ומנהרות. החומה נושקת לגדר החשמלית ולמגדל התצפית שמעבר לגבול עד שאפשר לראות את הלבן בעיניים של החמאסניקים. ולחשוב שהיינו שם חודש וקצת לפני רמתקפת הטרור.

ואפרופו חומה, כדי לרכך מעט את הבטון האפור, הם מזמינים את המטיילים לצייר ולכתוב מסרים על חלוקי נחל ולהדביק אותם על החומה תוך יצירת פסיפס ענק.

נתיב העשרה,מרפסת התצפית (צילום: אריאלה אפללו)
מרפסת התצפית | צילום: אריאלה אפללו
נתיב העשרה - גדר ההפרדה  (צילום: אריאלה אפללו)
הגדר בנתיב העשרה | צילום: אריאלה אפללו
גדר ההפרדה (צילום: אריאלה אפללו)
צילום: אריאלה אפללו

היום שאחרי: ליאת: "תמיד לאחר סבב לחימה הייתה לנו עלייה במספר ההזמנות והמבקרים, והטלפון לא הפסיק לצלצל. גם עכשיו, לאחר שהכל יסתיים, אנחנו צופים שיגיעו יותר מבקרים. אנשים יבואו לראות מה קרה פה והאם אבדנו את הביטחון של מגורים בצמוד לגבול. במקביל אנחנו חושבים על הרחבת התיירות - יצירת עוגנים חדשים, הקמת צימרים ואירוח כפרי, ויוזמה של ירידים ושווקים קולינריים".

סיפור קולינרי – עדי רוזן

עדי רוזן היא מלכת הסיורים בדרום שהעלתה את אשקלון, אשדוד, שדרות ונתיבות על מפת התיירות הקולינרית, והציגה לעולם שהעוטף זה לא רק אזעקות וקסאמים. היא הקימה את "סיפור קולינרי" – מיזם סיורים טעימים שהחלו באשקלון והתפשטו לערים נוספות באזור. "האמנתי שאוכל יכול לחבר בין אנשים ובין אנשים למקומות, והשליחות הייתה להביא אנשים לדרום כדי שיראו אותו באור חדש". מתוך השליחות הזו הקפידה להראות את הטוב שיש לאזור להציע על אף האתגרים הביטחוניים שהם חווים כבר 23 שנים.

כתושבת נתיב העשרה היא נשאלה עשרות פעמים "איך אתם חיים ככה", מה שהוביל להפיק סיור במגרש הביתי. בימי שגרה הסיורים במושב כללו שפע של אוכל מגוון ואירוח בבתי התושבים, שסיפרו את סיפורם והגישו את מנות הדגל שלהם. היא שילבה מקומות מפתיעים ומפגשים מרגשים עם התושבים, בהם חקלאים אמיצים שספרו איך עבדו בשדות ובחממות בין המטחים, ביניהם נעמה גילר, הייטקיסטית לשעבר שביחד עם בעלה עשו הסבה, הקימו חווה והפכו לחקלאים. בנוסף פגשנו את יעל שמיר, שפית שבישלה לעשירי העולם תוך שייט ביאכטות הענק שלהם, ולמרות העושר והפאר חזרה לגור במושב; את מירב, שהכינה קוסקוס בעבודת יד וספרה למה היא אוהבת לגור במקום; את שרקה הקרמיקאית שאירחה במוזיאון המקסים שבביתה, ואת ד״ר רון לובל שחשף את העולם המרתק של גוף ונפש באמצעות הבישול. על הדרך היא הגישה ירקות ייחודיים, גבינות נקומיות, ועוד מיני הפתעות, וחשפה את סוד קסמו של המושב.

סיור קולינרי (צילום: עדי רוזן)
צילום: עדי רוזן

ביום שאחרי: "בשבת השחורה התעוררנו לקול מטחי ירי וטילים ותוך דקות הבנו שהאתגר האמיתי הוא לא הטילים אלא המחבלים. הסתגרנו בממ"ד 11 שעות ללא חשמל, ללא תקשורת וללא הבנה למתרחש סביבנו. 20 חברים יקרים מהמושב נרצחו וקשה להכיל את האסון. הכל נעצר בבת אחת. עברנו למלון במעלה החמישה עם חלק גדול מהקהילה. קיבלנו עשרות הודעות תמיכה והצעות מרגשות, בהן הזמנה להתארח אצל קהילת יהודי אטלנטה". עדי נענתה להזמנה, ארזה את הילדים וטסה כשהיא משאירה כאן את בעלה שהתגייס למילואים.
"האירוח באטלנטה נהדר אבל אני מתגעגעת הביתה, לבעלי, למשפחה ולקהילה שלנו. אני רוצה לחזור במהרה ולהפריח מחדש את הדרום. הסיורים הוקפאו והם עוד ישובו בגדול". ועד שישובו אתם מוזמנים לתמוך ולרכוש שוברים מוזלים לאחד מהסיורים העתידיים שלה במחיר 180 שקל, במקום 235 שקל, ושובר זוגי ב-350 שקל במקום 440, ותוכלו לבחור את הסיור והתאריך שמתאים לכם.

על הגבול - יפעת בן שושן

"אנחנו חיים כאן? איך אנחנו מגדלים את ילדינו? איך עושים פה חקלאות מצויינת? איך זה שאין פה בתים פנויים? איך בנוי המכשול התת קרקעי? מה יש לאכול פה? איך מייצרים חוסן אישי וקהילתי? למה יש חומה בנתיב העשרה ואין בנחל עוז? הן רק חלק מהשאלות הרבות שנשאלתי במהלך הסיורים שהובלתי לאורך הגדר, המושב ועוטף עזה", מספרת יפעת בן שושן, שעד ה-7.10 הובילה סיורים רבים באזור שנעצרו באחת.

במהלך הסיור היא לקחה את המטיילים למקומות ולאתרים הכי מעניינים בעוטף, למסעדות מפתיעות, לחדרי אוכל קיבוציים ולבתים של תושבי נתיב העשרה, בו היא מתגוררת. "תוך הגשת כיבוד התיירנים והמארחים סיפורו על המושב, הממוקם הכי קרוב לגבול, ועל החיים בו עם הרבה תקווה בלב".

המאהל של מיכה

מיכה ביטון הוא זמר ויוצר שטרום השבת השחורה היה מארח במאהל שהקים בחצר ביתו. האירוח האינטימי כלל קבלת פנים, כיבוד מרוקאי, תה נענע ומופע "בין שדרות לירושלים" בו היה שר ומספר על הוריו שעלו ממרוקו למעברה בדרום, על ילדותו בשדרות, ועל הסיבות בהן נאלץ לעבור כילד בן 10 לגור אצל משפחת אומנה בירושלים. המשפחה האומנת הייתה של הסופרת גלילה רון פדר, שבהשראתו כתבה על ציון, גיבור ספרה "אל עצמי". מירושלים עבר לנצר סירני וגבעת ברנר, ובהמשך הקים משפחה ובנה את ביתו בנתיב העשרה. מיכה סיפר על המעברים, המהמורות והקשיים שעבר, על החוויה כאומן יוצר, על המשפחה והחיים בגבול עזה, ועל ההתמודדות עם המציאות הביטחונית, האופטימיות והכמיהה לשלום.

ויש גם קולינריה

איפה אוכלים בנתיב העשרה? אצל הבשלניות מהמושב שמארחות בביתן או באוהל של מיכה (בתאום מראש). אם אתם לא בעניין כשרות תזמינו ארוחה מהשף צ'רלי שבת, שהוא גם הבעלים של הצרכנייה המקומית, שמגיש אותה במועדון החברים.

אנחנו, שהיינו צריכים כשרות, נסענו לקיבוץ יד מרדכי הסמוך שמציע לאכול בחדר האוכל לצד החברים. המבחר גדול, הארוחה חביבה, המחיר סביר, ואפשר לשלב גם סיור בגבעת הטבע ובאתרי הגבורה והמורשת שבקיבוץ, ובבית הדבורה והדבש, ולקנח בשופינג של שמנים, ריבות, דבש וקוסמטיקה.

לעוד פרטים - תיירות עד הקצה


קיבוץ ניר עם

ניר עם הוא אופרצייה תיירות שלמה – יש להם אירוח כפרי, מוזיאון מים היסטורי, מטווח, פאב נחשק, הבריכה הכי יפה בנגב, ושבילי טיול בין מאגר מים למצפורים מרגשים. למזלם באותה שבת ארורה נס חנוכה הקדים והם ניצלו מהטווח, אבל מאז הקיבוץ סגור ומסוגר למטיילים. אנחנו כאמור הקדמנו בחודש פלוס ודגמנו בפעם העשירית עבור המשפחה את המצפורים המשקיפים לתוככי הרצועה.

נביה, אסף והחץ השחור

לניר עם יש שלושה אתרי הנצחה הממוקמים על מקטע "שביל במ"ה" (בטחון-מים-התיישבות)– 30 ק"מ של שביל טיול ברכב ובאופניים, המחבר בין 14 אתרים המספרים את סיפור ההתיישבות בצפון הנגב מהקמת המדינה ועד היום. המקטע של ניר עם עוקף את הקיבוץ, מתחיל ב"מוזיאון המים והביטחון לנגב" ומסתיים באתר החץ השחור. על הדרך סיפורי היסטוריה, מורשת, תצפיות מרתקות וסיפור החיים בעוטף.

אנדרטת החץ השחור  (צילום: שוקי בן אהרוןארכיון קק'ל)
צילום: שוקי בן אהרוןארכיון קק'ל
אנדרטת החץ השחור (צילום: אדי ישראל, ארכיון קק'ל)
צילום: אדי ישראל, ארכיון קק'ל

אל"מ נביה מרעי – נביה היה מפקד מהולל שנפל ב-1996 בקרב בעזה, בו נלחם בקו האש הראשון. במצפור שהוקם לזכרו הציבו מגדל המשקיף על עזה וצפון הנגב ולמרגלותיו נטעו עץ זית שניטע לראשונה בהולדתו של נביה בכפר חורפיש. משהוקמה האנדרטה עקרו את העץ מהכפר ונטעו בשנית במצפה לזכרו.

סמ"ר אסף סיבוני – האתר הוקם לזכר אסף, בן הקיבוץ שהיה לוחם בחטיבת הנח"ל ונפל באסון המסוקים. אנדרטת ההנצחה ניצבת על גבעה ובראשה פעמון רוח ייחודי עליו נתלו ענבלים כמספר שנות חייו שנגדעו, והם נעים ומנגנים בחסדי הרוח. מימין לגבעה ממוקם מאגר המים הראשון בנגב ומראשה אפשר להשקיף אל תוככי הרצועה ואל אשקלון על רקע הים.

מצפור אסף סיבוני, קיבוץ ניר עם  (צילום: פולה כהן, קק'ל )
צילום: פולה כהן, קק'ל

החץ השחור – אתר המנציח את הקרבות והפעילות של חטיבת הצנחנים ב-1956־1953. האתר הוא מהמרשימים בארץ ובו אבן שיש גדולה ושחורה שעוצבה בצורת חץ הפונה לעזה, עליה חקוקים שמות הנופלים, ובסמוך לה עמדות שמע המספרות את סיפורי הקרבות. המקום, הנקרא "חץ שחור" על שם המבצע הראשון והגדול של יחידת 101, מספר גם על הקשיים של הישוב היהודי ערב הקמת 11 נקודות ההתיישבות בנגב, ובסמוך לו בית שביתת הנשק ההיסטורי, חורשה וחניון פיקניקים מוסדר.

לעוד פרטים

גרין פאב

גרין פאב הוא ממקומות הבילוי הוותיקים והאהובים בנגב, שהתאים לבילוי משפחתי לצד סטודנטים, זוגות, עירוניים, קיבוצניקים וחובבי בירה, המבורגרים ומוזיקה טובה. בכתבה שפורסמה בחודש שעבר ב-mako סיפר איתי מבורך, חבר הקיבוץ ומבעלי הפאב, "לפני שנה וחצי, באחד מסבבי ההסלמה, המקום ספג פגיעה ובחודש מאי היה גל ההסלמה האחרון. אמרו לנו בואו למלון עד שזה יסתדר. אמרנו יאללה קסאמים, הלכנו חזרנו. זה הפך לחלק מהשגרה שלנו. היה ברור שיש טילים, אבל שזה יעבור". וזה עבר, לכאורה, עד השבעה באוקטובר, ומאז הכל היסטוריה עצובה, כואבת והפאב אהוב סגור ואיתי שבור.

ביום שאחרי: "אני לא יודע אם אוכל לחזור ולגדל את הבן שלי בעוטף אבל את הרעיון של הפאב אני יודע שהם לא יוכלו להרוג והוא ימשיך איתי או בלעדיי. קצת קשה לראות את זה כרגע, קשה להכיל ולעכל ולדמיין שיום אחד נצליח לחגוג ולשמוח, אבל אני יודע שאת המקום הזה אי אפשר פשוט להרוג. את האנשים כן, את הרעיונות לא".

גרין פאב - גפן שוורץ (צילום: אילן ארנון)
גרין פאב - גפן שוורץ | צילום: אילן ארנון

ואנחנו, שגדלנו על ציונות ואהבת הארץ, וכצאצאים למי שברחו מגרמניה כדי לבנות ולהבנות בארץ ישראל – ובהם הדודים שהיו ממקימי קיבוץ בארות יצחק המקורי בנגב, אופטימיים ויודעים ומקווים לחזור ולטייל בשדרות, בנתיב העשרה, ביד מרדכי ובשבילי ניר עם, במהרה.

נשוב מתוך הזדהות, תמיכה ורצון לחזק, לחבק ולהעניק אהבה למי ששימשו לנו שכפ"ץ ומגן אנושי. וכמו שאופיר ליבשטיין, ראש מועצת שער הנגב וחבר קיבוץ כפר עזה, שהיה מהראשונים שיצאו להגן עליו ועל תושבי העוטף, וגם מראשוני הנרצחים במתקפת הטרור, היה נוהג לומר באופטימיות: "האור ינצח את החושך". באותה האופטימיות הקפיד לקיים בכל שנה את פסטיבל דרום אדום, שהגה, יזם וניהל מ-2007, שהתקיים גם בין מבצעים והסלמות, אף על פי ולמרות הכל.

ומאותו אף על פי, ולזכרו ולזכר כל הנרצחים והנופלים, נשוב לטייל בעוטף ברגע שהכל יסתיים, בין השאר במקומות שטיילנו בהם בסוף הקיץ, ולכשנחזור יהיה כבר חורף והדרום יהיה שוב אדום, אבל רק מכלניות שיפרחו מסביב.