"אנחנו לא מפונים, אנחנו עקורים", מספר בדמעות משה, שבימי שגרה מתגורר באחד ממושבי הצפון שנמצאים במרחק נגיעה מהגבול. בחודשים האחרונים הוא עבר ממקום למקום, עד שמצא את ביתו הזמני באחד ממלונות היוקרה בתל אביב. כעת, אחרי יותר משלושה חודשים במלון הוא כבר ממש לא מרגיש "מלון" ובטח שלא "יוקרתי". "אלה לא חיים שפויים, זה טירוף מה שאנחנו עוברים. כולם משתדלים מאוד לעזור לנו, להנעים את זממנו, לספק את כל מה שאנחנו צריכים, ואף יותר, אבל זה קשה. הביאו אותנו לעיר הגדולה, הסואנת, הרועשת, והילדים שלנו לא מוצאים את עצמם. אנחנו מגיעים מיישוב כפרי קטן והעיר מסנוורת אותם. הם פורצים גבולות, מבלים עד אור הבוקר, מעשנים, שותים, משתכרים, משתוללים, ועושים הרבה שטויות. אנחנו מאבדים עליהם שליטה ופוחדים שזה עשוי להתדרדר יותר. המשפחות כאן ממש נהרסות".
בימי השיא שאחרי ה-7 באוקטובר, היו כ-125 אלף מפונים מהצפון והדרום ששהו במלונות, יחידות אירוח, צימרים ובתים להשכרה ברחבי הארץ. כבר באמצע נובמבר, כחודש אחרי הפינוי המסיבי, החלו לצוץ עדויות של מפונים שמתלוננים על תנאי האירוח מצד אחד, ובתי מלון שמתלוננים על התנהגות המפונים מצד שני. כיום, נשארו כ-50 אלף מפונים רק בבתי המלון ונראה שבמיוחד אצלם, ככל שהזמן עובר, הסיפורים הופכים להיות קשים ודרמטיים יותר.
> אם כבר להיות מפונה - אז במלון יוקרה. ככה נראים החיים של המפונים ביערות הכרמל
בחודש שעבר פרסם העיתונאי אטילה שומפלבי פוסט שהצליח להסעיר את הרשת. "שלא תגידו שלא ידעתם: המצב של מפוני הדרום והצפון מחמיר. ממש. שמעתי הבוקר עדויות מתל אביב, מלון דן פנורמה אם לדייק. מטלטל. ממוצע מתאבדים: 1.2 בשבוע. בשוטף: אלכוהול ואלימות, מכות בין שדרות לקריית שמונה, מצב נוראי. תל אביב הפכה לעיר מקלט, המדינה לא באמת מתפקדת. קחו בחשבון שזה לא יגמר טוב". משרד הבריאות מיהרו להכחיש את הפרסום, אבל הוא כבר עשה את שלו. "השיעור נמוך מהממוצע החודשי גם בשאר חודשי השנה", נכתב בתגובת המשרד. "המידע מתבסס על נתוני המכון לרפואה משפטית, אליו מגיעים מרבית ממקרי ההתאבדות כל שנה". התאבדויות לא, אומרים במשרד הבריאות. אבל מה לגבי כל השאר?
"ילדים ובני נוער לא מצליחים להירדם בלילה, אז הם יוצאים למרפסות וצורחים את נשמתם"
"כבר יצא לי לארח אנשים מהדרום, בשומר החומות ולפני. עברנו גם את הקורונה, אבל דבר כזה? מעולם לא היה לנו, ואף אחד לא הכין אותנו", אומר אייל בהט, שנכנס לעסקי המלונאות לפני 25 שנה. אין דבר שהוא לא ראה, ואין סיטואציה שהוא לא יודע לתפעל והמענים לתלונות מוכנים מראש עם חיוך גדול ונכונות לעזור, אבל מאז ה-7 באוקטובר - מהפך: במקום נופשים - מפונים. במקום בקשות לשירות חדרים - בקשות למכונות כביסה, ואת הביקורים הנעימים של הימים הבודדים החליפה שהות מאתגרת, רגשית, נפשית ופיזית, של מאות משפחות שפונו למרכז האירוח שהוא מנהל בעין הוד.
"אחרי כל השנים שאני בעולם המלונאות, יש הרבה דברים שלמדתי רק בחודשים האחרונים", הוא אומר. "באירוח אתה גם מנסה לשמור על המקום, וגם להכיל את האורחים טוב. אנשים באים ליום-יומיים, ואם מישהו כועס אתה מצ'פר אותו. עכשיו זה אחרת. אנשים כועסים עלינו, על המדינה, על המצב, וקשה להם לפעמים לעשות הפרדה. אנחנו עושים את הכל מתוך תחושת שליחות ונכונות גדולה לעזור, אבל לא הכינו אותנו לדבר הזה. אני מוצא את עצמי בשולחן עגול עם המנכ"ל של הקייטרינג שלי ונציג המפונים, עושים שיחה על שיפור האוכל. אחד אומר תורידו את המיץ כי זה לא טוב לילדים, והשני אומר תורידו את הבורקסים. מישהו שלישי אמר שהילד שלו אוכל רק בורקסים, אז לא יהיה לו מה לאכול, והתחילה שם מריבה. יש קבוצת וואטסאפ שבה הם מציפים את כל התלונות שלהם, ואתמול מישהי צעקה על העובדת שלי בכלל שהיא רצתה לעבור חדר. ההנחיה שלי היא חד משעמית לתת להם הכל כדי לרצות אותם. אם משפחה רוצה חדר לעוד שני ילדים שמגיעים, אנחנו מאפשרים. כל עוד יש אפשרות, המטרה שלנו היא שהם יישארו פה ושיהיה להם נעים, אבל הכל לא פשוט".
מה לא פשוט?
"יש מחלוקות בין מפונים בעיקר סביב הדירות. בגלל שיש לי חמישה סוגי חדרים כל אחד מסתכל על החדר של השני, אז יש פה אורחים שלא באו להתלונן ומה שהם קיבלו זה בסדר, אבל יש אנשים שבאים למשרד מדי יום, שולחים הודעות ומבקשים בקשות, אז אותם אני מכיר יותר".
את סוגיית המחלוקות בין המפונים לבין עצמם מעלה גם רוני (שם בדוי), מנהל מרכז הארחה. "יש יריבות בעיקר בנוער ובילדים, ובעיקר בין מפונים ממקומות שונים בארץ", הוא אומר. "אם יש צרות, בלגן ורעש בלילה, כל המפונים ממקום אחד מאשימים את הילדים של המקום האחר, ולהיפך. זה לא הגיע לאלימות, אבל זה כן בחיכוך גבוה. עשינו כל מה שאנחנו יכולים כדי למנוע את זה. היה מקרה אחד שחששנו שתהיה אלימות בין מפונה לאנשי צוות. הוא התלונן על האוכל בחדר האוכל בצורה שיטתית וממש הקניט את הטבח. הדברים התחילו להתלהט והפרדנו בניהם ברגע האחרון, אבל חוץ מזה לא היה אירוע נוסף שחששנו לאלימות. מה שכן, הדבר שתמיד רבים עליו זה מכונת הכביסה".
דווקא הכביסה?
"בכל אחד מהמלונות נאלצנו לפתוח חדר עם מכונות כביסה, וזה אף פעם לא מספיק. אצלנו יש 50 ומשהו משפחות, כל אחת מכבסת לפחות פעם ביום, אז תמיד רבים על מכונת הכביסה. פתחנו קבוצת וואטסאפ ייעודית לזה: מי נגע, מי לקח, מי עשה. תחשבי, פתאום צריך לכבס במכבסה עירונית. אני רואה שם הודעות של כזה 'מי שם תוכנית של שעתיים וחצי? תתחשבו בשאר!', או 'מי נגע בדברים במכונה שלי'"?
גם באזור המלונות בים המלח עולים סיפורים דומים. המלונות סמוכים האחד לשני ויש שם את ריכוז המפונים הגדול ביותר מהעיר, מהקיבוץ ומהמושב. "אנחנו מארחים במלון את המפונים מאחד הקיבוצים בדרום, אנשים שחוו את האירועים והזוועות הכי קשים במתקפה הזו. ילדים ובני נוער רבים מסויטים ולא מצליחים להירדם בלילה, אז הם יוצאים למרפסות וצורחים את נשמתם כדי לשחרר לחצים. חלק מהם התחילו להרטיב בלילה. וגם ההורים שלהם", מספרת בכאב שרית, חדרנית באחד מהמלונות בעין בוקק. ואם לא די באלה, היא מוסיפה ומספרת בדמעות על הרעש והבלגן בלילות לאורך הטיילת, על אלימות בין המתבגרים, על התעללויות זה בזה, שמגיעות גם לכדי הטרדות והתעללויות מיניות.
"אחת האימהות הכינה טוסטים עם מגהץ. בחדר אחר עשו מנגל במרפסת"
עובדי ועובדות מרכזי האירוח איתם שוחחנו מדגישים כי תחושת שליחות ומסירות היא זו שמובילה אותם. יחד עם זאת, לעיתים הם נתקלים בסיטואציות עליהן הם מתקשים להגיב, בעיקר כשאלו רק חושפים את הרצון העז לבית. גיא (שם בדוי) הוא סגן מנהל במלון יוקרתי הממוקם בצפון, כאלה שבתקופה רגילה משלמים אלפי שקלים ללילה על הזכות להתארח בהם. "אנשים הביאו דייסון מהבית, שזה עוד מובן, אבל הגזימו עם מכשירי נינג'ה גריל מעשנים ועם ריח של טיגון דגים שקנו מהדייגים בטבריה. אנחנו סבלניים ומבינים, אבל פה זה חרג מכל פרופורציה וגרם לנזק ומטרד. הערנו להם ומי שזה חזר על עצמו בקשנו מהם יפה להתפנות מהמלון".
במלון נוסף, נשות הקיבוץ המפונה ביקשו לעשות כביסה בעצמן. המועצה שלהן התגייסה ותרמה להן מספר מכונות כביסה. התור לכביסה התארך עד כדי המתנה של 4-5 שעות, ומאחר ולא רצו לעמוד בתור נוסף למייבשים, הלכו למרכז קניות סמוך וקנו מאות מתקנים לייבוש כביסה. במרכז, אגב, סיפרו שמעולם לא מכרו כל כך הרבה מתקנים כמו בתקופה הזו, מה שהפך את מרפסות מלון הבוטיק לחבל כביסה אחד גדול.
"עם כל הסימפטיה והאמפטיה שאנחנו מגלים כלפי המפונים, יש מקרים שהם מגזימים ומסכנים את עצמם ואת המלון", מספר אביחי, איש בטחון באחד מהמלונות באילת. "באחד הערבים גלאי העשן בקומה התחיל לצפצף ולהשתולל. הלכנו לבדוק מה קרה, וגילינו שאחת האימהות החליטה להכין טוסטים לילדים עם המגהץ שבחדר הגיהוץ עד שהוא נשרף. בחדר אחר עשו באחד הלילות מנגל במרפסת. אנשים איבדו כיוון ורבים כל הזמן על שטויות, נדלקים מהר ומגיעים גם לאלימות מילולית ולהרמת ידיים. לרוב אנחנו מצליחים להפריד ולהרגיע, אבל פעם אחת נאלצנו להזמין משטרה".
"המצב במלון שלנו, כמו גם במלונות אחרים בעיר, הוא כמו סיר לחץ שעומד להתפוצץ בקול נפץ אדיר", מתארת נילי (שם בדוי), פקידת קבלה במלון באילת. "האנשים פה מתחרפנים מחרדות, מדאגות, מהמצב הכלכלי, מלגור אחד בתוך השני. הם מתגעגעים למשפחה המורחבת, לארוחות שבת, לשגרה, לשקט. זה לא שהם הגיעו לסופשבוע של נופש באילת, זה לחיות שלושה חודשים בחדר בגודל 22 מ"ר עם הילדים ובלי טיפת פרטיות. אני שומעת שיחות של הגברים, שמתלוננים שאין אינטימיות והם לא יכולים להתייחד עם האישה כי הילדים איתם בחדר, וזה כשלעצמו מלחיץ ומעצבן אותם יותר. אנשים מוציאים את הכביסה המלוכלכת שלהם בפרהסיה ובלי בושה, ולצערנו יש כאן כבר שלושה זוגות שפתחו בהליכי גירושין ונראה שהם לא האחרונים. מאוד כואב לי מה שקורה כאן וזה משפיע על צוות העובדים שמנסים לתמוך ולעזור עד כמה שאפשר".
רבות מהתלונות החוזרות של המנהלים והצוותים בהם נתקלנו, ובעיקר של החדרניות, הן על הלכלוך הנוראי בחדרים. "המפונים צעקו שלא מנקים ומסדרים להם את החדרים, לא מחליפים להם מצעים ומגבות בכל יום ולא מפנים את הקקי של הכלבים, שזו בכלל הגזמה פראית", אומרת אנה, חדרנית במלון באילת. "למזלנו הביטוח הלאומי ומשרד התיירות הוציא מתווה שבו אנחנו אמורים לנקות את החדרים ולהחליף מגבות פעם בשלושה ימים, מצעים פעם בשבוע ופחים בכל יום, ועדיין יש תלונות". התלונות חוזרות גם בנושא האוכל – ובלי בושה נכנסים למטבח וצועקים על הטבחים. זה לא שאנחנו מגישים רק ביצה, גבינה וסלט, המבחר גדול ומגוון ולפעמים נדמה שהם שוכחים שהם לא בנופש".
השיא היה באחד מהמלונות בטבריה, כשמשפחה בת שש נפשות שפונתה מהצפון, קיבלה שלושה חדרים. "אחרי יומיים הם אמרו שהם רוצים להיות ביחד אז סידרנו להם את הסוויטה הנשיאותית, וגם אז האמא התלוננה שזה לא מתאים להם", מספר דניאל (שם בדוי), מנהל המלון. "אנחנו לא שופטים, הם עברו טרגדיות נוראיות ונותקו מהבית, מהעבודה ומהשגרה, אבל חייבים לשים גם גבולות".
"הפכנו להיות משפחה אחת גדולה, אוהבת ומחבקת"
"אחת התופעות המרגיזות", מספרת טליה, מנהלת הזמנות במלון בנתניה, "שהמפונים מנצלים את המצב ולא עושים צ'ק אאוט במלון בו הם שוהים, לוקחים פסק זמן ונוסעים "לנפוש" במלון באילת, שגם בו הם מציגים את עצמם כמפונים. למעשה הם תופסים במקביל שני חדרים שמשולמים עבורם על יד המדינה". עוד היא מספרת על תרומות שגייסו לרכישת טאבלטים לילדים, כששתי נערות עמדו באמצע הלובי והתלוננו על כך שהן לא מקבלות אייפון".
ועם כל התופעות והתלונות ההדדיות, במלונות רבים ברחבי הארץ יש גם הרבה אירועים ומחוות מרגשות עד דמעות, כמו למשל התגייסות הצוותים להרים למפונים בריתות, בר מצוות ועד להצעות נישואין וחתונות אינטימיות, כשהמלון דואג לכל ההפקה והאוכל. אחד מהסיפורים המרגשים הוא ברית המילה שנערך במלון בהרי יהודה כשהאבא, שנלחם בעזה ונפצע, הגיע לברית של בנו מבית החולים כשהוא יושב על כיסא גלגלים. "לברית הגיעו בהפתעה גם מפקדו וחבריו המילואימניקים, היישר משדה הקרב, עם הנשק והמדים המאובקים. בתום הטקס החברים סבבו את האב ובנו התינוק בריקודים ובשירה גדולה, עד שלא נשארה כאן אף עין יבשה", סיפר בהתרגשות מנהל המלון.
אירוע מרגש נוסף התרחש במלון באילת כשזוג שהתמודד עם המתקפה מול ביתו, היה אמור להינשא, החליט לדחות את החתונה בשל המצב. "כששמענו שהם ביטלו החלטנו להפתיע אותם ולערוך להם חופה יפה בדיוק כמו שתכננו, וביום בו היו אמורים להתחתן במקור" מספר יוסי, שף המלון. "ההנהלה דאגה להזמין את המשפחות והחברים הטובים שפונו למלונות אחרים, אני דאגתי לארוחה כיד המלך, וביחד הרמנו פה חתונה גדולה ושמחה".
דנית, מצוות האירוח של אחד מהמלונות בתל אביב, מספרת על היחסים הקרובים והטובים של הצוות עם המפונים: "הפכנו להיות משפחה אחת גדולה, אוהבת ומחבקת. אנחנו יוצאים לטייל ולבלות ביחד, עורכים ארוחות משותפות, הבשלניות נכנסות למטבח ומבשלות עם הטבחים, בעיקר לארוחות שישי. הם הביאו ספרים וקוסמטיקאיות שיפנקו אותנו, וערכו לנו ערב הוקרה כשהם הכינו את הכיבוד, את התוכנית ואת המתנות האישיות".
"לא רואים את הסוף, זה בעיקר מה שמייאש"
גם מצבים נפשיים מורכבים עולים לא פעם במרכזי המפונים. עם דיווחים על קריסות נפשיות, דיכאונות, חרדות, התפרצויות זעם, ניסיונות פגיעה עצמית ולעיתים גם התאבדויות. בחודש האחרון הוצבו עובדים סוציאליים כמעט בכל ריכוז מפונים, אבל הסיפורים לא מפסיקים להגיע. "יש לנו עו"סית צמודה שמטפלת במשפחות, אז רוב הפניות מגיעות אליה, אבל ברור שאנחנו שומעים", אומר רוני. "יש אנשים שלא מסתדרים אחד עם השני, הילדים והנוער בלי מענה ותעסוקה, והכל צף. כל התנהגות שהייתה לפני עולה בכמה רמות, גם בצוות. הפכנו מצוות שמארח אורחים של יומיים שלושה לצוות שמארח דיירים. הם גרים אצלנו וזה אחרת לגמרי, זה יכול להגיע למצבים לא נעימים".
ההתאבדויות הוא נושא רגיש וחסוי שלא מדברים עליו, אלא אם המשפחה משתפת. בתקופות קשות כמו זו, בעת מלחמות, אסונות, משברי חיים ומצבים הישרדותיים, מדובר במגדל קלפים חברתי. בקרב מלונאים יש דיבור על יותר ממקרה אובדנות אחד שארע במלונות מפונים ברחבי הארץ, של מי שלא יכלו לשאת את שראו, עברו וחוו, אבל הפרטיות והשתיקה יפה להם. "אנחנו מארחים מפונים מהדרום ומהצפון שמספרים לנו על תקופה קשה וטראומטית שעוברת עליהם. המלחמה, עזיבת הבית, המגורים בצפיפות, חוסר פרטיות, החרדות הכלכליות, המצוקות והדאגות ממה יהיה הלאה, יצרו אצלם סף עצבים נמוך ויכולת להכיל השואפת לאפס, שהובילה לצערנו גם להתאבדות", מספר עובד ממלון במרכז הארץ.
סיר הלחץ בא לידי ביטוי בסוגיות נוספות בין אישיות, כמו זוגות גרושים או זוגות בהם אחד מבני הזוג במילואים. אז, כך מספרים העובדים, מתעוררים לא מעט תסכולים בקרב המשפחות המפונות, שמשוועות לקצת זמן איכות של חיים אמיתיים. "הרבה מהאבות אצלנו במילואים או שנשארו בכיתות כוננות והם לא מגיעים, ואז האמא מוצאת את עצמה עם שניים, שלושה, ארבעה ילדים בלי מסגרות חינוך אמיתיות. כשהם מגיעים לסופ"שים אין להם רגע להיות שניהם, והמון פעמים מבקשים מאתנו חדר רק ללילה, רק לשניהם, פשוט כי אין זמן זוגי או זמן אחד על אחד. זה קשה".
הוא ממשיך: "הייתה לנו משפחה מהצפון שממש רצו לבוא כי הייתה להם עוד משפחה אצלנו. הם סיפרו שהם עם תינוקת קטנה ואמרתי להם אוקיי, קלטנו אותם, אבל לא היה חדר פנוי אז הם ידנו בחדר עם ההורים שלו. אחרי שלושה שבועות פגשתי אותם בחדר האוכל, וראיתי שיש להם תינוקת ממש קטנה, נראית בת שבועיים. מסתבר שהם השתחררו מחדר הלידה ישר אלינו. התחלתי לבכות. אמרתי לה 'את רצינית'!? 'את רוצה להגיד לי שהיית כל הזמן הזה עם ההורים שלו בחדר כשאת אחרי לידה ראשונה'? זה נראה לי הדבר הכי נורא שיכול לקרות. היא אמרה לי כן אבל לא הייתה להם ברירה. אני חושבת על זה עכשיו ומצטמררת שוב".
אז איך מחזיקים מעמד בתקופה כזו?
"זה קשה. בהתחלה הייתה תחושת שליחות, ופתאום זה יום אחרי יום אחרי יום, כבר יותר משלושה חודשים ולא רואים את הסוף, זה בעיקר מה שמייאש. העובדים שואלים אותי 'עד מתי הם יישארו אצלנו'? ואין לי תשובות לתת להם. אנחנו מנסים לתת הפוגות ובתקופה האחרונה אנחנו מעמידים את המפונים על מקומם. אם יש התנהגויות לא מקובלות אנחנו יותר לא מתביישים להגיד".