לאחר כל המחמאות שקיבלנו לרגל הנסיעה שלנו לחצי שנה באפריקה, התחלנו את הטיול שלנו דווקא בקרוז משפחתי שהוזמן מבעוד מועד. חופשת שייט היא חופשה מסוג מהיר ועצבני - מלא מקומות להספיק במהירות, ואבא עצבני כי כולם רוצים לישון עד מאוחר וללכת באיזי. 7 לילות, 7 ימים, 18 קומות, 12 ג'קוזי, 3 בריכות, 20 שעות ביממה של אוכל חופשי, 5 מדינות ומגלישת מים אחת.
זה היה די צפוי שאחרי התחלה מבטיחה, עין הרע תנסה להיכנס לפעולה. ומשכך, התחלנו את החופשה עם התקף לב קטן, כשהילדים, מתלהבים בפעם השלישית מהאוניה כאילו היתה זו פעם ראשונה, ניסו לשחק מחבואים בחדר (ומי שהיה בחדר בספינה, יודע שרק לילדים יכול להיראות הגיוני לשחק מחבואים בחדר כל כך קטן וצפוף). מיכל התרסקה לתוך ברזל חבוי במיטה הזוגית, ומיד צרחה ששברה את הרגל. אבא חש מיד לעזרתה וצעק עליה שבגללה נדפק הטיול כבר על ההתחלה (או במילים אחרות, איך יסתכל בעיני מכריו אחרי כל כך הרבה לייקים ותגובות לפוסט הקודם).
מזל שיש לילדה אמא רחמנייה. הלכנו בכל זאת למרפאה, שם אחות אוקראינית חביבה הסכימה לבדוק אותנו תמורת 80 יורו. למשמע ההוצאה הצפויה הילדה החלה להרגיש הרבה יותר טוב.
אז מה היה לנו ב-10 ימי חופשה מהירים וקצת עצבניים מסביב לים הבלטי? בעיקר מלא ים שאי אפשר לרחוץ בו, לא מעט עננים וגשם, ושמש שיוצאת אחה"צ דווקא כשאנחנו מסיימים לטייל. התחלנו בהמבורג, שם ביקרנו במיאמי, וגאס ורומא, או בקיצור, בעולם מיניאטורות מדהים בהשקעה ובפרטים שבו, לרבות מפעל לינדט שמייצר שוקולד אמיתי.
רכבת לקיל הביאה אותנו לספינת האהבה. משם הפלגנו לקופנהגן וביקרנו בחושך כמעט מוחלט בסיסטרנס - מערכת מערות מים מתחת לאדמה, שאיזה אמן יפני החליט שיהיה נחמד להציף אותם מחדש בחושך כמעט מוחלט. מעניין, בהתחשב בזה שלא רואים כמעט כלום. אחר כך במפעל קרלסברג (מה מפעל, כמעט שכונה), שם העמיסו על סוס ועגלה את 2 ילדינו ועוד 10 בוגרים, לסיבוב בשכונה, שמזכירה קצת את מתחם התחנה.
קינחנו במקצה של 2.08 דק' בעליה ו-1.15 דק' בירידה של תצפית המגדל העגול. מוזר שאף מבקר אחר לא רץ את זה חוץ מאיתנו. משם המשכנו לשטוקהולם, ולהגיע אליה בשייט, זה אחד המראות המדהימים שיש, שכן עוברים דרך הארכיפלג שלה, שמשובץ ב"רק" ב- 24,000 איים ונדמה שאתה עובר דרך כולם, בליווי משמר שחפים שבדים קולניים. מדהים.
כאילו לא היה מספיק קריר גם ככה, נכנסנו לביקור בבר הקרח. אומרים לך שזה לוקח 45 דקות. אני רוצה לראות את הויקינג שיחזיק שם מעמד יותר מחצי שעה. בקיצור, עסק שווה – 20 יורו לאדם כולל משקה, כשהם יודעים שלא תחזיק שם מעמד יותר מכמה דקות. להבדיל מהישראלי הממוצע שחונה 3 שעות על כוס קפה. למרות הביוקר, חוויה מקפיאה ומהנה.
המשכנו לטאלין, שם קיבלה את פנינו מרגרט השמנה – מגדל שמירה עגול שמהווה כניסה אל תוך העיר הימי-בינימית העתיקה, שטל טען בתוקף שדומה לירושלים העתיקה. אז זהו, שלא. היא צבעונית, יפה וקטנה יותר, עתיקה פחות – למרות שמבני העיר מתחרים זה בזה בעתיקותם, וכמו שטל איבחן, מה שהוא אוהב בה, זה שהאנשים הדתיים בה לבושים רגיל. תכל'ס, יש בה מלא כנסיות, באופן די קונטרסטי לאסטוניה המודרנית, שרק רבע מאוכלוסייתה מצהירה על השתייכות דתית.
הגרנד פינאלה היתה בסנט פטרסבורג, שחייבים להודות, הייתה מאוד אוליגרכית: המונית, גדולה ומוזהבת מדי. למטיילים עם ילדים, אין צורך לדאוג לפעילות מיוחדת במקום. פשוט כנסו לאחת מתחנות התחתית המרכזיות, והילדים יבלו שעות בעליה וירידה במדרגות נעות בלתי נגמרות. יותר מ2:30 דק' לכיוון, על השעון. אבל אפילו טל הבין את הפוטנציאל הבעייתי בבילוי: "אבא, אם לא היינו ממהרים, היית אוהב את המדרגות הנעות?" ובכן, בעצירה של כמה שעות בקרוז מאוד ממהרים. במיוחד כששעתיים הולכות על ביקורת דרכונים בלתי מובנת.
"שיעורי אנגלית מועברים בכל מקום"
כל טיול עם ילדים הוא בעצם ביקורת גלידריות. נכון לעכשיו קופנהגן לוקחת מקום ראשון בטעם, בטאלין מצאנו גלידריה לא טעימה בעליל, כי לצער הילדים היו בה טעמים מיוחדים כמו וניל לחם וגם את הגלידריה הכי קמצנית. בשטוקהולם נמצאה הגלידריה הכי נדיבה, שמצהירה כי אנשים נחמדים יתוגמלו במנה נדיבה. הגביע שקיבלנו הספיק לשלושה אנשים. בסנט פטרסבורג היה עונש גלידות לצערנו ולמזלנו כאחד. וכל הסיור הקולינרי הזה מתרחש כשכל ערב מוגשת בספינה גלידה.
כאמור, יצאנו לטיול ארוך, ועל הילדים יהיה להשלים חומר לימודי, ואנחנו לא כותבים את זה רק כי אולי המורה קוראת את הכתבה. שיעורי אנגלית מועברים בכל מקום. אפשר לשלוח את הילדים להזמין עוד פיצה, לבקש חשבון ולשלם, או לשאול מתי סוגרים את הבריכה. שיעורי חשבון מסתבר, הם דרך מצוינת להרדים את הילדים מוקדם, פתאום הם מאוד עייפים ואין להם כוח. לפיכך, ההמתנה הממושכת למנות בארוחת הערב, מספקת קהל שבוי למשחקי חשבון. גם בג'קוזי החום כנראה מרגיע מספיק את מאותגרי הקשב והריכוז, ומאפשר חזרות על החומר.
בין מסעות הכומתה בבירות הים הבלטי, יש גם קצת זמן לבלות בספינה. עם היצע כל כך גדול של בריכות וג'קוזי, מסתבר שאפשר להתרחץ בהם גם כשיש 20 מעלות בחוץ, עננים ורוח. אגב, לא ברור איך עוד אין וויז לניווט בתוך הספינה. היצע האוכל בספינה לא מאפשר שלא להשמין. גם אם כל יום מחדש אתה אומר לעצמך שהאוכל לא משהו, שאתה לא רעב, שאולי נוותר על ארוחת הערב. גם כשמיכל מתלהבת למראה מנת סרטנים או כשטל מכריז: "הלחם הזה זו פחמימה מיותרת". איכשהו, הבופה תמיד ממגנט אותך אליו מחדש.
סיימנו את הגאלה עם בגדי המטיילים שלנו, נפרדנו מהבופה ובעוד שלושה ימים נמריא מברלין לאפריקה ונפרד מהציוויליזציה כפי שהכרנו אותה באופן סופי.