אנחנו ממש לא חייבים לקחת חופש דווקא בסופ"ש, חשבנו תמיד. שהפראיירים האחרים ישלמו פי שלושה רק כי יום שישי. התמזל מזלנו והעבודה שלנו מאפשרת לקחת חופש כשבא לנו ולא להתחשב בחגים ובמועדים, אמרנו. אז אמרנו.
"אבל מה איתנו", אמרו לנו בחזרה. "אנחנו חברים שלכם, אנחנו רוצים לנסוע יחד, הילדים רוצים להיות יחד, ואנחנו לא יכולים לקחת חופש מתי שאנחנו רוצים. רק בסופשבוע, רק בחנוכה, זה עכשיו או לעולם לא". רצינו להגיד לעולם לא, אבל אמרנו יאללה בסדר, שיהיה עכשיו.
וכך יצא ששילמנו 2,400 שקל לשני לילות באחד החאנים המדבריים על חדר שאין בו כלום חוץ ממיטות, מקלחת ומזגן. זאת כנראה טעות, הרגעתי את עצמי, לא באמת יכול להיות שזה המחיר, הרי אפילו בבקתות הכי נחשקות במדבר אנחנו משלמים 800 ללילה, ושם מישהו טרח לעצב את החדרים, ויש שכשוכית והאט טאב ורכבים מיוחדים שלוקחים אותך ואת חפציך לחדר. זאת בטוח בטוח טעות. זה 1,200 שקל לשני הלילות, לא ללילה, וגם זה תכלס מוגזם בטירוף. הרי לא הגיוני שמקום שצריך להביא אליו שמפו ומגבות (תשכחו ממה שדגלאס אדאמס לימד אתכם, אם צריך להביא מגבת לאנשהו, עדיף לא להגיע לשם) ידרוש כאלה סכומים, תכף הטעות תתברר, אמרתי כשהגשתי את כרטיס האשראי שלי. היא לא התבררה.
האם הצלחנו להתגבר על זה במהלך השהות? בשום פנים ואופן לא. איך אפשר? אבל למה אני לא מצליחה לשחרר? שאלתי את עצמי, הרי לא הבטיחו משהו שלא קיימו שם. זה לא שציפיתי שרמקולים בחדר הרחצה ינגנו מוזיקה חרישית (אוהבת!), או שיהיה יותר מוו אחד על הקיר (אף פעם אין מספיק), או איזה שולחן קטן בחדר או ברחבה המובילה אליו שנוכל לשחק איזה רמיקוב יחד. אף אחד אפילו לא הבטיח ערסל שאפשר לשכב בו להביט בכוכבים, או כרית על ספסלי העץ שגובהם לא מאפשר לשבת ולאכול, או מקרר וקומקום חשמלי במטבח המשותף ("חשבתי שקומקום ומקרר זה בסיסי", ניסתה לטעון איזו אמא שביקשה מים חמים לבקבוק התינוקת שלה, "זה לא בסיסי", נזפה בה עובדת המקום, "אש זה בסיסי").
מה שעצוב זה שממש לא מדובר רק במקום הספציפי הזה, למרות שהוא לקח את הסגפנות לקיצוניות, רק בלי להסתגף במחיר. כל שיחה על נופש עם כל אחד ממכריי, כבר שנים מתחילה ומסתיימת בתרעומת על מקום כלשהו ובהשוואה לחופשה המושלמת המקבילה בחו"ל בעשירית מחיר, ונראה שהמצב רק ממשיך להידרדר. זה גם לא קורה רק במדבר כמובן, גם בתי הארחה וצימרים צפוניים משוכנעים שהם יכולים לגבות מחיר של מלון פאר, ובתמורה לספק מזרן דקיק וגבינה לבנה 5 אחוז עם ביצה קשה בארוחת בוקר.
הגיעה השעה להפסיק את החזירות הלא מתנצלת האופיינית, הלא מבוססת על כלום, חסרת הפרופורציות לחלוטין הזאת. הם מבקשים את הסכומים האלה כי הם יכולים. למה הם יכולים? כי אנחנו מסכימים. אנחנו אשמים. ותחושת האשמה אפפה אותנו בחג הזה כמו עננים שמסתירים את הנוף. חבל, כי יש אחלה נוף במדבר.
זאת הפעם האחרונה, ניחמנו את עצמנו כשארזנו, הבטחנו, נשבענו, נדרנו. לא נשתף פעולה עם הגזל הזה יותר, ולא משנה כמה ייסורי מצפון ינסו חברים לעשות לנו. עכשיו רק כל שאר הנופשים בפוטנציה צריכים להתחייב כמונו. אתם בפנים?