תיקים באפלה נוסח ישראל

קברי ענקים השוכבים על צדם: החצר האחורית של בארי

מה יותר נחמד מלהתהלך בגן עדן ירוק ושופע כלניות בסמוך לקו גבול טעון? התשובה היא להתהלך בגן עדן ירוק ושופע כלניות בין עשרות תלוליות ענקיות ומסתוריות בסמוך לאותו קו גבול. הנוף הנגלה לנוסעים בכביש הטבעת שבגב הקיבוץ בארי הוא אולי המוזר בארץ. על פני גבעה אחת, הסמוכה לקיבוץ, פזור חופן קירות אבן אדירים שאינם חוברים לכדי מבנה או חומה - כל אחד מהם נמתח לאורך כמה עשרות מטרים ואז חדל. הגבעה שמנגד מרוטשת לחלוטין בקניונים צרים, שמתוכם עולה ריח עז של גופרית כמו עמדנו לחופי ים המלח ולא בנגב המערבי המלבלב. בתווך, בשדה שעורה, סדורות תלוליות שעשב מצמח עליהן. הן גדולות כל כך שניתן בקלות להחנות בחיק כל אחת מהן שלושה כלי רכב גדולים.
לקיומן של אלה ולקיומם של הקירות והקניונים יש הסברים ברורים, אבל הם אינם מוצגים לעין החולפים בכביש ולכן רבים המבקרים העוסקים כאן בניחוש. האם מכסות התלוליות את קבריהם של ענקים קדמונים שאהבו לשכב על צדם? אולי הנקיקים הם פתח חלופי לגיהינום, ועל כן נובע מהם ריח הגופרית? אולי קירות האבן נותרו מימים בהם שכן קיבוץ בארי בעברה הזה של הגבעה, לפני שהחליט לעבור לעברה האחר?
בניחוש האחרון יש צל של אמת. הקיבוץ אכן עבר דירה מעברה האחד של הגבעה אל האחר. כך עשו כמה יישובים בסביבה בתקופה שלאחר מלחמת העצמאות, כשנוכחו שההפגזות מכיוון עזה אינן חדלות למרות שהמלחמה הסתיימה. שני מבנים מצולקי פגזים, שהיו חלק מהקיבוץ המקורי, ניצבים לאורך כביש הטבעת ומשמשים מתקני טיפוס אהובים לחרדונים, אבל קירות האבן המשונים קשורים דווקא לתחילת שנות הארבעים.

במהלך מלחמת העולם השנייה, כשהתקדם הגנרל הגרמני רומל על פני מדבריות צפון אפריקה לעבר תעלת סואץ, הכינו האנגלים ליד בארי מבצר שישמש נקודת מוצא לצבאותיהם, והחומות הקצרות נמנות עם ביצוריו. התלוליות שימשו סוללות מגן למטען עצום של פצצות נגד מטוסים. והקניונים? גם הם קשורים לאנגלים. קצין בריטי בשם ויליאמס גילה כאן גופרית עוד בזמן מלחמת העולם הראשונה, וממשל המנדט הפיק אותה מן הקרקע עד קום המבצר הגדול.

אם מישהו חושש שכל ההסברים עלולים להרוס את קסמו של המקום, הוא טועה לחלוטין. התחום שבין בארי לרצועת עזה מלא בתופעות מסתוריות, שאין מחקר היסטורי שיכול לגרום להן נזק של ממש. עיקר חנה של הסביבה בפסלים שנותרו כאן מאז פרויקט אמנות סביבתית שנערך במקום בשנת 1996. שער ורוד הפתוח לשום מקום ניצב על סף מכרות הגופרית; ציור פואנטיליסטי (נקודות במקום משיחות מכחול בהשראת הצייר הצרפתי ז'ורז' סרה) של חוף ים וצוק כורכר מעטר לוח בטון שנקרע מעל אחד המבנים הנושנים; מעל אחת מחומות האבן מנסה פסל איש של ברזל להמריא השמיימה, בעוד קירות אחרים מצמחים גבעולי מתכת אמנותיים, כמו אנטנות על גגות בנייניה של עיר. אמני שנות התשעים ניסו להתחרות בחיילים הבריטים של שנות הארבעים ביצירת נוף יוצא דופן. הם הצליחו לא מעט.

נקה שיניך בוקר וערב: עין חרוד

שגב, מורי לתולדות עם ישראל בתיכון, המליץ לנו לעיין ברומנים היסטוריים כדי לקבל מושג עמוק יותר על תולדות הציונות. בחרתי ב"הדרך לעין חרוד" מאת עמוס קינן כי היה דק במיוחד. מה גדולה היתה הפתעתי כשגיליתי שלא מדובר בספר על העלייה לקרקע, כי אם ברומן מדע בדיוני אפל ואלים שהפך לסרט קולנוע בכיכוב נכדתו של בניטו מוסוליני.

ככה זה עם עין חרוד, מקום שבשום פנים לא מוכן להיכנע לציפיות המבקר בו. אפילו מי שמצפה רק להגיע לקיבוץ יגלה שטעות בידו: עין חרוד הוא שני קיבוצים וכפר פולני מיניאטורי. הקיבוצים הם כידוע עין חרוד איחוד ועין חרוד מאוחד, שבכל אחד מהם חיים חברים שטרם התגברו על הפירוד האידיאולוגי של שנות החמישים ואינם מוכנים לטייל במעלה הגבעה או לחלופין במורדה.
את הכפר הפולני אפשר למצוא כבר בעלייה אל עין חרוד מאוחד מכביש מס' 71. גגו של הגבוה בבתיו מגיע לשני מטרים וחצי והוא נראה אירופי בתכלית. הצצה מבעד לחלונותיו הזעירים מגלה חדרים ריקים שמסדרונות עוברים ביניהם. אין ספק, זהו בית הבובות היפה ביותר במדינת ישראל, והוא ניצב על שביל עפר לצד עשרות גרוטאות של נגררי טרקטורים.
לצדו סדורים אחיו. אחד מהם דומה לפגודה, אחר נראה כבית תפילה עברי עשוי אבן. גם מי שזרק אותם כאן לא העז להפנות את דלתותיהם הלאה מהשביל, וכך נוצר רחוב זעיר ואמיתי למראה. מי יצר את הדברים האלה? אף אחד בעין חרוד לא ממש זוכר. "זה היה מישהו מניר צבי", מספרת רבקה'לה, בעלת חנות העתיקות "יד אחרת". "הוא יצר הרבה מבנים אירופיים, לאו דווקא יהודיים, היו לו גם מגדל פיזה ומגדל אייפל ובסוף ימיו הוא תרם אותם לעין חרוד מאוחד, אבל כאן לא היו משאבים לעשות עם זה כלום." לא נורא, תייר המוזרות נוטה להעדיף עיירת רפאים גמדית הרובצת לצד הדרך על פני אטרקציה תיירותית מתוקשרת.

גם חנותה של רבקה'לה לא תאכזב תייר כזה. המבנה בו היא שוכנת שימש פעם כיתת לימוד לפיזיקה, שבעלת החנות עצמה למדה בה. הלוח עדיין תלוי על אחד הקירות וברצפה ניכרות צלקות במקומות בהם ניצבו שולחנות המעבדה.

בחנות אוצר של חפצים ישנים, חלקם נוזליים: רבקה'לה מציעה למכירה בקבוקי יין שהשנים הורידו את מפלס הנוזל שבהם אל מתחת לכתפיהם, וגם אוסף מרשים של שפופרות מלאות משחות שיניים עתיקות."נקה שיניך בוקר וערב על מברשת יבשה בעלת זיפים קשים", מצווה שפופרת משנות החמישים של משחת שנהב. לידה מונחת מברשת שיניים צהבהבה בת אותו הגיל.
יש כאן גם בקבוק מלא של חומר חיטוי "ליזול", וסבונים מעוטרים במנורת המשכן שתקופת הצנע חצתה אותם לשניים ."כל משפחה", מספרת רבקה'לה, "הייתה מקבלת חצי סבון לחודש לשטיפת הכלים, לרחצה ולכביסה". אמנם בקיבוץ החלוקה הייתה מעט אחרת, אבל במין קיבוץ כזה שנבקע בעצמו לשניים באותה תקופה היו החברים צריכים לחשב הרבה חישובי סבון מורכבים בחולצותיהם המכובסות למחצה.

>> אוהבים ביזאר? קבלו את המקומות בכדור הארץ שלנו שנראים כמו מכוכב אחר

• בארי
• ביזאר
• עין חרוד