את סוף השבוע האחרון של אוגוסט עשה ראש הממשלה, בנימין נתניהו (עם שרה), באיטליה. יחד אתו - אם כי לא באותם תנאי הפאר - נפשו באיטליה בקיץ הזה עוד עשרות אלפי ישראלים. מוקד המשיכה של רובם היה אזור אגם גארדה - אחד המקומות המתוירים באיטליה.
עם תקציב של 12 עד 30 אלף שקל לחופשה - תלוי באורכה וברמת הלינה - מציפות המשפחות הישראליות את כפרי הנופש, בתי המלון, הצימרים ואזורי הקמפינג של גארדה. מגוון האפשרויות אינסופי: להסתובב בעיירות הקטנות, לשוט על רקע השקיעה, לחגוג עם הילדים בפארק גארדה־לנד המפורסם, לקפוץ ליומיים־שלושה להרים ולכפרים של הדולומיטים, לעשות סיבוב בוורונה, לרדת לאיזה נחל לטיול רגלי, או לעלות עם רכבל לפסגת ההר. בין לבין - פיצריות, שווקים, קניות, ובעצם מה לא.
גם לנו יש גארדה כזאת, גם מסביב לגארדה שלנו יש הרים יפים, גם לנו יש אתרים עתיקים עם היסטוריה של 2,000 שנה וקדושה ליהדות ולנצרות (ואפילו קברי צדיקים), גם לנו יש כפרים ועיירות, נוף מקסים, מסלולי טיולים, סקי בחורף, אוכלוסייה מגוונת ואוכל טוב - וזה אפילו קרוב לבית וזול יותר; לא צריך לשכור רכב, שלא לדבר על כרטיסי טיסה. ובכל זאת, באותו סוף השבוע האחרון של אוגוסט שום דבר בטבריה, בירת האזור, לא דמה לעיירת קיט פסטורלית השוכנת לחופו של אגם גדול.
בתי המלון אמנם בתפוסה גבוהה בקיץ, אבל העיר עצמה ריקה - ותחושת הקיט והצבעוניות של מאסה של אנשים נופשים המוכרת מאילת, למשל, כלל לא קיימת. על הנייר טבריה נחשבת לאחת מערי התיירות המרכזיות בישראל, אבל בפועל התיירים באים לכאן כסוג של תחנת שינה, ואם הם לא יוצאים לטייל מחוץ לעיר, הם תקועים בעיקר בלובי של המלון, בחדר האוכל ובבריכה.
בכל הנוגע לבתי המלון, העיר בסטגנציה. מספר החדרים כמעט זהה לזה שהיה בה לפני 30 שנה, ולשתי רשתות מובילות - דן וישרוטל - אין בה נוכחות. "באתי עכשיו מכרתים, הכל מלא חנויות ומסעדות לתיירים והרחובות מלאים", אומר לי מבקר שאני פוגש ברחוב בטבריה, "אצלנו העיר שוממת. כאן אתה הולך וחושב שזו עיר רפאים". למעשה, כמעט כל עיר בעולם ששוכנת לחוף אגם מצליחה ומשגשגת, אז למה זה לא קרה לטבריה? למה עיר עם תנאי פתיחה כמו שאין לאף עיר בישראל מדשדשת כל כך הרבה זמן?
עיר ללא תקנה?
טבריה היא אולי הדוגמה הטובה ביותר בישראל למושג "פוטנציאל לא ממומש" - עיר שהוזנחה במשך שנים על ידי הממשלה, ושמנהיגיה המקומיים לא הצליחו (חלקם גם לא ניסו) לקדם אותה. במקום להיות בצמרת רשימת הערים הנחשקות לחופשה משפחתית, בקרב רבים טבריה היא אפילו לא אופציה. ענייה, מוכת אבטלה ומלוכלכת נזנחה טבריה ונזנחו תושביה וחופיה. "המדינה דילגה עלינו", אומר לי אבנר, תושב העיר בן 30 ומשהו אותו אני פוגש בהפסקת פיצה וקולה כששקיות הקניות של שישי מונחות לצדו. "אני מחכה כבר לעזוב, כל החברים שלי עזבו למרכז. אין תעסוקה, אין מפעלים והארנונה לעסקים גבוהה כאן יותר מאשר בתל אביב".
"טבריה היא כמו הילד שתמיד אומרים לו 'אתה יכול יותר', ואף פעם הוא לא מגיע. זו עיר פצועה שאין לה תקנה", אומר בעצב בעל מזנון ברחוב הגליל, רחוב הקניות המרכזי בדאון־טאון טבריה. "וזה נעשה גרוע יותר", הוא מוסיף, "בעבר, אם היית מנסה לדבר אתי באוגוסט לא היית מצליח מרוב לקוחות, והנה היום אנחנו מדברים חופשי. ועוד באת ביום טוב, כי היום מחלקים קצבאות. בהמשך הכל יהיה שומם כאן".
כן, 20% מתושבי טבריה מקבלים קצבאות וזה ניכר בשכונות וברחובות הצדדיים. גם שאר המספרים שמציגה טבריה לא יפים: השכר הממוצע בעיר הוא 5,500 שקל בחודש, לעומת ממוצע ארצי גבוה כמעט פי 2, והזכאות לבגרות כאן היא מתחת ל–50%. "אנחנו במקום ה–154 בישראל בזכאות לבגרות, אז אתה מבין למה הילדים שלי לא רוצים לגדל כאן את הילדים שלהם?" ממשיך המוכר.
הגליל והבנים הם שני רחובות הקניות הראשיים הצמודים לרצועת בתי המלון בטבריה. שניהם משופצים, מוארים ומקורים, וגם בכיכר רבין הסמוכה מתבצעות עבודות, כחלק מההתחדשות העירונית במרכז העיר. אבל מה לגבי אופי החנויות והעסקים? במקום בתי קפה ומסעדות מפתות, יש ברחוב בעיקר שווארמה ופלאפל (מצוין אגב); במקום חנויות בגדים ונעליים של הרשתות הגדולות, יש רק רוכלים קטנים. בקיצור, לא מדובר באזור קניות ובילוי מזמין לעשרות אלפי תיירים פוטנציאליים.
שני כשלים שעדיין לא נפתרו, והכל מדברים עליהם כאן, הם הבור העצום שפעור במקום שבו היה אמור לקום חניון תת־-קרקעי כבר לפני עשור, אך בנייתו נתקעה בשל סכסוך משפטי; ובניין הפלאפלים, שאליו היו אמורים לעבור הדוכנים שפונו באחרונה מהבאסטות הוותיקות שבמרכז העיר - אך גם הוא עומד סגור ושומם עקב סכסוך על גובה דמי הניהול.
רק החרדים באים
אז איפה בטבריה אפשר בכל זאת לעשות שופינג? למעלה, קצת יותר גבוה על ההר. במרכז המסחרי ביג בפוריה ובקניון ביג פאשן, הקניון הראשון בטבריה שנפתח רק לפני שנתיים. אך לא בשבת כמובן. אז מה עושים בשבת? נוסעים לעפולה או לנצרת. אין ספק שהשבת כאן היא ה־סיפור העסקי והחברתי בשנים האחרונות. אמנם ביום שישי האחרון של אוגוסט הטיילת של טבריה עושה קצת קולות של נורמליות: מאות אנשים שנפרדו לרגע מהמזגן עושים סיבוב בין דוכני התכשיטים ובין מכלי הברד הצבעוניים שמוצבים בכל קיוסק, אולי כדי להפיג במשהו את השעמום של הילדים. אבל זו רק הזיה קלה. בשבת העיר כמעט משותקת.
הטיילת היא הסממן התיירותי הבולט של טבריה, אבל חצי מבתי העסק שפזורים לאורכה סגורים בשעות שיכולות להיות השעות הכי חזקות שלהם. על רבים מהדוכנים ומעגני הסירות והספורט הימי מוצבים שלטים גדולים שבהם כתוב: "דוכן זה שומר שבת". רק ספינת הלידו המסורתית שולחת דש משנות ה–80 (או מהסרט "אבא גנוב") עם סיבוב דיסקו רועש כל 40 דקות. ומלמעלה משקיף בית חב"ד החדש, שספק פוקח עין על מחללי השבת, ספק מזכיר מי כאן המארח ומי האורחים. "אתה מכיר בעולם עיר תיירות שעובדת בלי וויקנד?" שואל אותי בעל דוכן בטיילת.
זה לא שאין נגיעות של גלובליות תיירותית בטבריה. חוף בורה בורה בצפון העיר מזכיר במשהו את האווירה המדליקה בחופי סיני, והמלון הסקוטי, למשל, הוא אופציה יקרה ללינה ועשרות הג׳יפים התל אביביים המצטופפים בחנייתו מרמזים על כך. אבל שני האתרים האלה ועוד כמה בודדים בעיר רק מעידים על הכלל שהוא הרבה פחות אטרקטיבי.
השאלה הגדולה שמרחפת מעל לסוגיית "פתוח או סגור בשבת" היא אם טבריה מתחרדת. התשובה לשאלה הזאת עדיין לא ברורה. מה שברור הוא שאם פעם היתה טבריה, גם אם בדוחק, יעד תיירותי לוועדי עובדים, כיום היא מושכת אליה בעיקר חרדים. קהל היעד הזה הוא גם מי שמחזיק בחיים חלק גדול מעסקי התיירות פה. כמעט כל המסעדות בטבריה סגורות בשבת, שכן הן לא יכולות להרשות לעצמן להפסיד את הקהל הדתי הגדל והולך של אמצע השבוע. בהיעדר תיירות מאסיבית אחרת, הברירה שלהן היא להיות כשרות - או לסגור את העסק.
"כשרות רגילה כבר לא מספיקה. כאן, אם אתה לא משלם לתעודת כשרות של אחד הרבנים, מודיעים שאתה לא כשר ואף אחד לא נכנס אליך", אומר לנו מסעדן. אחת התלונות על האופי החרדי של התיירות קשורה לתמורה הקטנה יחסית לעיר מכל תייר: "הם קונים אוכל בסופר, שוכרים דירות זולות, ולא מוציאים כמעט כסף, אולי 250 שקל ביום", אומר לנו רואה חשבון צעיר תושב העיר. אחת הבעיות היא שגם אין כל כך על מה להוציא כאן את הכסף, אני אומר לו, והוא מחזק אותי: "אני חוזר עכשיו משבוע באילת עם המשפחה, השארתי שם 20 אלף שקל - במסעדות, בחופים ובאטרקציות - ונהניתי, כי הרגשתי שיש תמורה".
מכרו את העיר
לא רק התיירות חרדית בעיקרה - גם רוב הבנייה בשנים האחרונות בעיר היתה לאוכלוסייה החרדית. "ראש העיר הקודם, זוהר עובד, אישר הקמה של שתי שכונות לחרדים, ועכשיו אנחנו צריכים להתמודד עם תדמית של התחרדות", אומר גורם ציבורי בעיר. אבל תושב זועם שפגשנו טוען כי "יש התחרדות - זו לא רק תדמית. מסתובבים כאן דתיים שבחיים שלי לא ראיתי, אנשי חסידות קרלין וצאנז, אשכנזים שחובשים כובעי פרווה. תעשה סיבוב - בשכונת פלוס 200 תשמע רק יידיש. הרבה אנשים בורחים משם. הם השתלטו באופן שיטתי - היו עוברים עם מכוניות, רואים בן אדם במרפסת ומציעים לו פי שניים מהמחיר של הדירה, בטענה שהרב שלהם קבור בטבריה".
רון קובי, שהתמודד בבחירות על ראשות העירייה והפסיד לראש העירייה הנוכחי, יוסי בן דוד, מנהל בפייסבוק קבוצה של 10,000 איש תחת השם "מרימים את טבריה מהקרשים". קובי הוא דמות מוכרת בטבריה, ויש לו גם לא מעט מתנגדים שמתייחסים אליו די בזלזול, אך בדבריו אפשר למצוא גם כאב אמיתי. "מכרו שכונה שלמה לקהילה אחת, שיווקו להם את טבריה כעיר קודש".
לטענת קובי, בשל ההנחות בארנונה למשפחות גדולות העיר נפגעת פעמיים - כי מצד אחד אין הכנסות, ומצד שני העומס על מערכת הרווחה העירונית גדל. לדבריו, הקואליציה בעיר מפוצלת, מה שלא מאפשר פעילות משותפת למען המטרה. "כל אחד מושך לאינטרס שלו", הוא אומר. "טבריה מפולגת. מה שמעניין את החברים בקואליציה זה הבחירות הבאות. אני יכול לספר סיפורי שחיתות נדל"ניים שהאזניים יעמדו לך, הולילנד לא מתקרב לטבריה. עד לפני ארבע־חמש שנים הנדל"ן בטבריה היה הכי זול בישראל. 2,000 דירות בשיכונים, שלא היו שוות 50 אלף דולר, נרכשו על ידי יזמים שהובאו על ידי גורמים חרדיים בעירייה - וכיום הן נמכרות ב–600–700 אלף שקל. הרבה אנשים קנו ארבע־חמש דירות, והיה להם אינטרס שלא יבנו. גם דירות עמידר שנמכרו לדיירים, נמכרו תוך שנייה לחרדים. כך לא בנו דירות חדשות, המחירים עלו - והם הרוויחו".
יוסי אוקנין, מנציגי ש"ס במועצת העיר, מרגיע בנושא ההתחרדות. לטענתו, נכון שמגיעים חרדים אשכנזים, אבל זה לא במאסות כמו שכולם חושבים. בגל הנוכחי הגיעו לדבריו בסך הכל 140 משפחות חרדיות לעיר.
זה כל הסיפור?
"אולי בעתיד יגיעו יותר, אבל הדיבור על כך מגוחך. אם הם לא היו בטבריה הם היו גרים בעפולה, בבית־שאן או בקריית שמונה. חוץ מזה, אין כאן בעיה כלכלית. גם בבני ברק 90% מהתושבים הם חרדים וגם בירושלים יש הרבה חרדים".
מה לגבי תיירות בשבת?
"מבחינה תיירותית יש סטטוס קוו בכנרת, אף פעם לא הפגינו או הפריעו למישהו, כי הרי אין מגורים באזורי התיירות. נולדתי כאן, ואף פעם לא היתה כאן פעילות רבה בשבת, גם כשבטבריה היו רק 200 משפחות חרדיות. מצד שני אף פעם לא הפריעו לעסקים לפתוח בשבת".
אז החרדים נוהרים וקונים דירות בעיר, או שלא - אבל מה עם הצעירים? הם עוזבים כי אין להם ממש מה לעשות בטבריה. יש באזור מעט משרות מעניינות, מלבד במלונות, שבהם עובדים רבים מערביי הסביבה. וכמו בכל ערי הפריפריה - גם כאן כמעט בלתי אפשרי לבנות עתיד לצעירים. "אני בן 33", מספר לנו עורך דין יליד העיר. "עשינו לא מזמן כנס מחזור - מתוך 120 בוגרים נשארו בטבריה רק 30". יושבי הפרלמנט הוותיקים של שישי בבוקר בסמי בורקס מודים - הילדים שלנו לא נשארים: "הבת שלי מהנדסת בצבא. היא באה לטבריה רק כדי לישון, ואחרי הצבא היא תעזוב כי לא תהיה לה כאן עבודה", אומר לנו גבריאל, בן 65.
7 מיליון שקל טבעו באגם
אם מישהו מחפש סמל להידרדרות העיר ולנתק בין התושבים שלה להנהגה, הוא יכול לבדוק איפה נמצאים כיום כל ראשי העיר הקודמים של טבריה - איש מהם אינו גר כיום בטבריה. כל אחד עם תירוץ אחר.
קובי, על תקן נביא הזעם העירוני, רואה שחורות. הוא טוען שהעיר בדרך לקריסה ויבוא הרגע שלא יהיה מנוס וימנו ועדה קרואה. "הכל קומבינות של נדל"ן, וזה אף פעם לא נגמר", הוא אומר. אבל יש לו גם פתרון: להפקיע את העיר התחתית מידי העירייה ולהקים מינהלת ממשלתית. "טבריה מוגדרת כעיר תיירות, שהשקיעו בה מאות מיליונים בהמון מיזמים", מסביר קובי. "כמעט שום דבר לא התרומם ומשרד התיירות לא רוצה לשים יותר כסף".
אין ספק שהיד של הממשלה קלה פחות על פנקס הצ'קים מבעבר. במארס 2012 הוביל נתניהו החלטה היסטורית: בישיבת צוות שרים שערך בטבריה הוחלט על תוכנית חומש לפיתוח והעצמה של העיר. "אנחנו הולכים לשינוי עמוק מאוד", פלירטט נתניהו עם מצלמות הטלוויזיה כמו שהוא יודע, "הפוטנציאל הוא תיירות, תיירות, ועוד פעם תיירות. ונעשה את זה הרבה יותר מוקדם ממה שחושבים". להחלטה גם היתה שורה תחתונה: השקעה של מאות מיליונים בעיר. מה קרה מאז? רוב הכסף לא הועבר והתוכניות נותרו במגירה.
דווקא ייתכן שנתניהו נזכר לא מזמן באותה החלטה היסטורית שלא יושמה, שכן לפני כחודש הוזמנו בעבורו 30 חדרים - שלוש קומות - במלון רימונים גלי כנרת, המלון שבו התכנסה הישיבה ההיא. זו היתה אמורה להיות חופשה פרטית, אלא שרגע לפני הגעתו התקשרו מירושלים והודיעו על ביטול ההזמנה. וכך, סוויטת בן גוריון, שאליה היה נוהג לבוא גם ראש הממשלה הראשון עם אשתו פולה, נותרה ריקה. במקום טבריה, לאחר כמה שבועות נסע ראש הממשלה לטוסקנה למה שהוגדר "ביקור עבודה".
אחד הפרויקטים שכסף ממשלתי דווקא זרם אליהם היה ה"טיבריום" - אטרקציה תיירותית גרנדיוזית שעלתה 7–12 מיליון שקל, תלוי את מי שואלים, וכללה מזרקה על הכנרת בשילוב של מופע אור־קולי ואפקטים של להבות אש ולייזר - ממש כמו בלאס וגאס. המיזם היה נחמד, משך הרבה קהל וגם העסקים סביבו חגגו, אלא שבאחת מסערות מזג האוויר לפני יותר משנתיים הטיבריום נפל לכנרת וטבע. סיפור קפקאי שנבדק עכשיו אצל מבקר המדינה. "בקושי הצלחנו להוציא את החלקים מהכנרת, וזה גם עלה הרבה כסף. עכשיו יש ויכוח מי ישלם על הבנייה מחדש", אומר גורם בעירייה.
עד שהטיבריום ישוחזר, אולי כדאי לחשוב על מוסדות קצת יותר בסיסיים בעיר, כמו בית הקולנוע שלא פועל בעיר כבר 12 שנה, או בריכת שחייה שלפי כל הסימנים העירייה פועלת לפתיחתה לאחר כמה שנים שבהן לא פעלה.
"מבחינה תיירותית־לאומית טבריה נמצאת בקדמת הבמה, ולא מקבלת את החיזוקים המתבקשים", אומר עופר שטרית, מנכ"ל מלון רימונים גלי כנרת. "אין עידוד של יזמות, אין העדפה של אזור לאומי, ובניגוד לאזורים אחרים - אנחנו לא מקבלים הנחות או תמריצים. בדרום מעודדים את אילת ואת ים המלח, בצפון מעודדים את התיירות הכפרית, ובמרכז - את העסקית. רק טבריה נשארת מאחור".
למה לא בונים כאן חדרי מלון?
שטרית: "לא רק שלא בונים, גם לא משפצים בתי מלון קיימים. ב–15 השנים האחרונות הוקמו בים המלח חמישה בתי מלון, עם מאות חדרים. במלון בראשית של ישרוטל במצפה רמון משלמים 2,500 שקל לסוויטה ללילה, ויש לגביו באז חיובי של מובילי דעה. זאת הפתעה נהדרת מבחינת מצפה רמון, וזה יכול להיות גם כאן. יש לנו אגם לאומי עם מים מתוקים, יש לנו אזור היסטורי מקסים עם ערך תיירותי. בעולם יש תעשייה מטורפת סביב אגמים כאלה - ואנחנו לא עושים כלום. אין חיי לילה, אין אטרקציות סביבתיות ואין תמיכה בתיירות. יש רק הזנחה ארוכת שנים על ידי כולם. האזור הזה ראוי להיות במקום אחר".
מה לגבי החורף, שבו התפוסה צונחת לפחות מ–50%?
"בחורף באמת המים קרים, אין שמש, ולכן צריך לפתח אטרקציות חורפיות ולעודד יזמות - למשל מרכזי ספא, קאנטרי קלאב, פסטיבלים ומרכזי תרבות".
"עיר של חונטות"
בינתיים, בסמי בורקס מתקוטטים יושבי הפרלמנט סביב השאלה אם ראש העיר הוא הבעיה או הפתרון, או שזהותו כלל לא מעלה ולא מורידה - שכן המהפכה הנדרשת היא מעל לכוחותיו של ראש עיר, יהא אשר יהא. "חשבנו שבן דוד יציל אותנו, אבל לא הרבה השתנה. הוא מביא מופעים וזמרים, בתור מפיק הוא בסדר, אפילו אייל גולן הופיע כאן", אומר אחד הנוכחים. "ש"ס שולטת במועצה, וסגן ראש העיר מטעמה מנהל הכל", טוען מישהו אחר. "הכל כאן פוליטיקה אישית. זו עיר של חונטות". ושלישי מציין שסוף־סוף ראש העיר פועל למען התושבים, לאחר שראש העיר הקודם פעל בעיקר למען עצמו, ועד עכשיו הוא מתמודד עם משפטים.
האם בעבר היה טוב יותר? מה פתאום, אומרים כולם. "טבריה היא עיר שנשלטה במשך שנים על ידי המערך, שום מפעל לא קם כאן 38 שנה - הכל הלך לקיבוצים מסביב. ההורים שלנו היו עולים על אוטובוס בחמש בבוקר כדי לעבוד אצל הקיבוצניקים. הבעיה, שבשנים האחרונות הסתמכו רק על תיירות ולא על קידום התעסוקה, וזה לא הצליח. העיר נפלה לאט־לאט. אחת הטעויות הגדולות של ראשי העיר בשנות ה–90 היתה שהם פחדו מהעולים מחבר העמים, שלא יצביעו להם, ולכן הם לא רצו לקלוט אותם בעיר", הם מספרים.
"אין מועדונים אין פאבים, אין כלום, אבל זה לא בגלל החרדים", מסכם אוקנין, "זה בגלל התרבות של התושבים כאן והחינוך. אנחנו לא תל אביבים שיורדים לבית קפה ומשאירים 50 שקל. הטבריינים לא משקיעים בפנאי ובתרבות, הם אנשים שחיים בצניעות. יש כאן כ–42 אלף תושבים ויש מועדון אחד בכל טבריה. אם מישהו רוצה לבלות הוא נוסע לקיבוצים מסביב".
"לא אילת ולא נתניה - המודל שלי הוא ניס בריביירה הצרפתית"
את יוסי בן דוד, ראש העיר הצעיר (46) והחדש יחסית (פחות משנתיים בתפקיד) של טבריה, אנחנו פוגשים כשהוא עדיין עם "דרייב" של התחלה. פעמיים בעבר הוא הפסיד בבחירות לראשות העיר, ומשקיבל את המנדט לא בא לו לדבר על כישלונות העבר - לא שלו ולא של טבריה. "45 שנים, מאז שהייתי בן שנה, אני שומע את המלה הזאת 'פוטנציאל'. נמאס לי, אני רוצה לשמוע מעכשיו רק על מימוש", הוא אומר.
למרות זאת, מדי פעם במהלך השיחה, אולי בטעות, נשמעת ממנו האכזבה מהשלטון המרכזי: "אם המדינה לא יודעת כמה טבריה חשובה לה, אז המדינה תלך פייפן. אתם לא יודעים מה יש לכם ביד. המדינה לא יכולה לוותר על טבריה, אני ממש מתבייש. 30 שנה שכחו אותנו". מייד אחר כך הוא חוזר להיות נמרץ ואופטימי.
לבן דוד יש לא מעט מתנגדים בעירייה, ובכלל נדמה שהעיר כולה עוסקת בפוליטיקה מקומית - מי מושך בחוטים, מי מתחמן ומי מרוויח מכל זה. אבל לפי התוכניות שהוא נושא בתיק ולפי הלהט שבו הוא מדבר, ייתכן שהוא כבר קצת מעבר לכל זה. אין לו נהג או עוזר אישי, הוא נוהג במכונית בעצמו - לפחות עד שתושלם תוכנית ההתייעלות שאותה הוא מוביל, הכוללת קיצוץ של 110 עובדים בעירייה, גידול של 35% בתפוקה, העמקה בגביית הארנונה ל–94% והפחתה של 100 מיליון שקל בגירעון. "אני לא ראש עיר שבא לגזור סרטים, אלא לנהל בפועל. אני מאמין בעיר ולא אוותר", הוא אומר.
"כעיר, יש לנו יתרון בתחום התיירות, עם הכנרת ועם 2,000 שנות היסטוריה. אבל טבריה חייבת לעבור התחדשות". בן דוד מספר שהוא רוצה להפוך את רצועת החוף הבעייתית לנגישה בהרבה, בדומה לזו של העיר ניס בצרפת. ובקלסר שלו אפשר לראות הדמיות של שתי הערים, שבמבט על נראות אפילו די דומות. לדבריו, אחת הבעיות של חופי טבריה היא הניתוק שלהם מהרחוב, עד שאפילו לבתי המלון אין חוף. לכן, במקום טיילת גבוהה שלא מאפשרת מגע עם המים תהיה טיילת המחוברת עם טרסה שיורדת לים.
אפשר בכלל להרים את טבריה? אתה אופטימי?
"חד־משמעית, אפשר להרים את העיר הזאת. טבריה היא העיר של הכנרת, ואין כזאת בעולם. אנחנו מטפסים עם הציפורניים. בשנה של עבודה הורדנו את הגירעון מ–170 מיליון שקל ל–70 מיליון".
30 שנה לא היה כאן גידול במספר חדרי המלון.
"באחרונה אישרנו הקמה של 800 חדרים בשישה בתי מלון חדשים. אבל מבצע צוק איתן שינה לנו את תמהיל התיירות, להרבה פחות תיירות נכנסת - כך שרק 40% מהתיירים מגיעים כיום מחו"ל, לעומת 60% בעבר. אנחנו צריכים שהשקט יימשך, כי העיר סובלת משינויים גיאופוליטיים".
תושבים חוששים מהתחרדות העיר.
"זו עיר קדושה, זו לא אילת. אני, למשל, לא אתן שיפתחו פאב מול בית כנסת, אבל זה גם לא בני ברק. היחס של 20% תושבים חרדים נשמר לאורך שנים. אני שומע גם שתיירים חרדים מפריעים למישהו, אבל מבחינתי כולם מוזמנים. אין הבדל בין תהליכי ההתחרדות של המדינה למה שקורה בטבריה, ברמת אביב יש התחרדות גבוהה יותר".
אבל העיר סגורה בשבת.
"היא לא סגורה. חוף גיא, חוף סירונית, חוף בורה בורה וגם חמי טבריה פועלים יפה. יש פאב בשם יוניק ומסעדה בשם ביג באן. היית בשווייץ? שם זה דיכאון כבר מיום חמישי בלילה, אתה מחפש בנרות איפה לאכול. אגב אחת הבעיות אצלנו היא שהמלונות נותנים 'הכל כלול' ואז לאנשים אין מה לעשות בטיילת".
מעבר לתיירות, איך אתה פועל לשיפור מצב התעסוקה ולהקמת שכונות חדשות?
"לא מזמן אישרנו את הקמתה של קריית היי־טק בוועדה המקומית, וזה עבר לאישור הוועדה המחוזית. אנחנו גם מקימים פארק תעסוקה משותף לטבריה ולגליל התחתון. במקביל, אנחנו מקדמים הקמת חמש שכונות חדשות, עם 3,300 יחידות דיור. מכרזים לשתיים מהן ייצאו אחרי החגים, והשכונה השלישית כבר אושרה בוועדה המקומית".
ראיתי שיש בטבריה הגירה שלילית.
"היא נבלמה ב–2015 ועברנו להגירה חיובית. זה נכון שמשפחות עוזבות לטובת הרחבות קהילתיות במושבים ובקיבוצים, לכן אנחנו בונים שכונות שמתאימות למשפחות צעירות".
תסתכל על אילת איך היא משגשגת.
"הממשלה החליטה להשקיע באילת ובים המלח ולא בטבריה, אבל אני לא אוותר לממשלה. לאילת יש היסטוריה של 2,000 שנה? חוץ מזה כאן משלמים מע"מ, ובאילת לא. תורידו את המע"מ ונהיה זולים יותר. אבל עזוב, אין מה להשוות בין אילת לטבריה, ההשוואה הופסקה. אני לא שואף להיות אילת. אנשים יבואו, רק תפסיקו לשים כותרות שליליות".
איך העיר תיראה עוד עשר שנים?
"ב–2025 נהיה עם 60 אלף תושבים (לעומת 46 אלף כיום), 5,500 חדרי מלון (לעומת 4,300 כיום) ורצועת חוף מסודרת. לפני שנה ניסו למשוך אותי לעשות קמפיין לעיר ולא הסכמתי. אנחנו נשנה את התדמית של טבריה במציאות, לא בקמפיינים".