בשנה האחרונה סיימתי לשפץ טנדר אספנות. השיפוץ כלל פירוק והרכבה מהיסוד של סמוראי חלוד בן 33, וזה לקח לי רק 4 שנים. לרגל סיום השיפוץ, החלטתי לצאת למסע של 30 ימים בישראל. אם גם אתם לא מבינים מה יש לעשות 30 ימים במדינה שאורכה בקו אווירי 430 ק"מ אז תתפלאו לשמוע שהצלחתי למלא חודש שלם ולהישאר עם ההרגשה שזה ממש לא מספיק זמן.
השלב הקשה ביותר היה קבלת ההחלטה שאני יוצא למסע הזה. מהרבה בחינות, יציאה למסע בארץ קשה יותר מתכנון טיול לחו"ל. כשרוצים לטוס למדינה אחרת, מזמינים כרטיס טיסה לשבועיים-שלושה ומאותו הרגע ברור שאינך זמין. כשבוחרים לטייל בארץ הכל קרוב וקשה מאוד להתנתק. כל למשל, מיד אחרי שקבעתי את התאריך, הגיעה הזמנה לחתונה של קרוב משפחה ודרישה לפרויקט גדול בעבודה. החלטתי שאני מתייחס למסע בדיוק כפי שמתייחסים לטיול בחו"ל - אני עוצר הכל באמצע החיים.
עכשיו, כל מה שנשאר לי זה להכין את הטנדר לאתגר. הוא אמנם סיים שיפוץ מקיף, אבל יש עוד הרבה דברים לשפר כדי שאוכל לחיות לצידו 30 ימים בתנאי שטח, ללא מים וחשמל זמינים. הוספתי מיכל מים קבוע, מקרר, פאנל סולרי ומקלחת ניידת. הצטיידתי במגוון חלפים, כלי עבודה וכל ציוד הקמפינג הדרוש ובתחילת חודש מרץ יצאתי לכיוון ראש הנקרה. מעכשיו אין פגישות, אין טלפונים ואפליקציית השעון הפכה למיותרת. האמת שאפילו תכנית מסודרת אין לי.
את הלילה הראשון העברתי באזור חוף אכזיב. את הצלצול הצורם של השעון המעורר החליפו קולות הגלים המתנפצים. יצאתי מהאוהל והכנתי את כוס הקפה הראשונה בטיול. "אפשר להעביר חיים שלמים ככה" היה הדבר הראשון שעבר לי בראש באותו הבוקר.
אחרי שקיפלתי את הציוד, המשכתי צפונה אל כפר הנופש הנטוש באזור ראש הנקרה. החניתי את הטנדר בצד הדרך וירדתי עם המצלמה לכיוון החוף. האזור כולו ירוק ופורח. שוטטתי, צילמתי ומצאתי עוד ועוד פינות מפתיעות. בלי לשים לב, הצלחתי להעביר כמה שעות לאורך החוף. משם חזרתי אל הטנדר והמשכתי בנסיעה בכבישי הצפון לכיוון נחל צבעון. קצת לפני הכניסה לשמורה התמקמתי לימים הבאים, בקרחת יער משגעת וסביבה עצי אלון קסומים. הלילות מעט קרים אבל אני לא יכול להתלונן, קיבלתי מזג אויר בהזמנה.
לרמת הגולן טיפסתי דרך עין חשק שם עצרתי לתצפית על עמק החולה, עברתי במעין חשק המשכתי לטבילה קטנה בעין מימון ומשם עליתי על ציר הנפט. לאחר מכן המשכתי בדילוגים בעוד כמה נקודות: רכס החזקה, מבוא חמה, עין שוקו הצופה לכינרת ותצפית על נחל הירמוך הירדני. את הימים הבאים העברתי בנקודות שונות על חוף הים בין עתלית למכמורת.
כשנמצאים כל היום בחוץ, שקיעות הן עניין שבשגרה. במשך 30 ימים השמש הייתה השעון שלי. בכל ערב קצת לפני השקיעה, התמקמתי, פתחתי את האוהל, הוצאתי בירה קרה מהמקרר והתיישבתי לצפות בשמש שנעלמת. כשההצגה הסתיימה, הדלקתי מדורה והתחלתי להכין את ארוחת הערב.
מקו החוף המשכתי לים המלח ובאיזור נאות הכיכר נכנסתי שוב לשטח. כמה עוצמתי המדבר. בכל ירידה כזו לשטח יש שקט שמיד גורם לדמיון ולמחשבות לרוץ. אני ממשיך בנסיעה איטית בנחלי הערבה ומאפשר למחשבות להפליג למקומות רחוקים יותר. את הרדיו השארתי כבוי מתחילת הטיול. המוזיקה היחידה היא מנגינת הצמיגים הפוגשים את חצץ נחלי הערבה. בכל עצירה שהיא, אני מיד מדומם את המנוע ונהנה מהשקט המוחלט והעוצמה המדברית. יש זמן להכל ואני לא ממהר לשום מקום. כל עץ שיטה בדרך הוא הזדמנות נפלאה לעצור, להוציא משהו מהמקרר וליהנות עוד רגע מהיופי שמקיף אותי. כמה מסלולי שטח מהירים בנחל אמציה, צין, טבילה בגב זרחן הקפוא ואני מגיע ליישוב צוקים.
בצוקים נשארתי שבוע שלם והתנדבתי בפרויקט בניית בקתה חינמית למטיילים בשביל ישראל. מדובר בפרויקט מיוחד של משפחת לינצנברג והצימרים של נוף צוקים, למען קהילת ההולכים בשביל ישראל. בימים הראשונים עזרתי בבניית הטרסה ההיקפית של הבקתה ובהמשך תכננתי וריתכתי ארובה לקמין משאריות ברזל שמצאנו במזבלה של המושב הסמוך. במהלך השבוע נוצרה קהילה מדהימה של אנשים שהגיעו להתנדב בפרויקט. השבוע אופיין בעבודה קשה במהלך היום, ויצירה של חברויות חדשות ליד המדורה בערב. מבחינתי זו הייתה סגירת מעגל. בעבר, כשהלכתי בשביל ישראל, הייתי בצד של אלה המחפשים פינה חמה ללילה, והיום, אני זה שפועל למען הקמה של אחת כזו.
בקושי רב נפרדתי מהחברים בצוקים והמשכתי דרומה. בסמוך לישוב פראן נכנסתי אל שביל של נחל פראן, אחד מהנחלים הגדולים והמדהימים של הערבה. לקראת סוף חודש מרץ הנחל היה ירוק ומלא בצמחייה, מה שהפך את החוויה לעוצמתית עוד יותר.
המסע התקרב לסיומו. התחנה הבאה - שחרות. אחרי שוטטות קצרה ביישוב אי אפשר שלא להתאהב בו. אנשים מסקרנים ומוכשרים שיוצרים בעץ, ברזל וקרמיקה. את הזמן בשחרות ניצלתי גם כדי להכין את הטנדר למקטע האחרון של הטיול, חיזוק ברגים וטיפול בכמה בעיות קטנות שצצו במהלך הדרך.
הלכתי לישון כשהטנדר מוכן ליציאה וקצת לפני הזריחה יצאתי אל חולות כסוי הסמוכים כדי לצלם. מדובר בדיונה מדהימה באמצע המדבר. כשהגעתי לשם עם אור ראשון ניתן היה לראות אינסוף עקבות של חרקים ויונקים שטיילו בה במהלך הלילה. משם המשכתי לגב עשרון הסמוך. קשה לתאר את החוויה של הגעה לגב ריק מאנשים אך מלא במים קרירים באמצע המדבר. בהמשך היום ביקרתי גם באגם הנעלם של תמנע. מחצבה עמוקה המלאה במי תהום, שילוב מדהים של מים בצבע כחול כהה עם מצוקים אדומים.
באזור באר אורה פגשתי שוב את שביל ישראל העובר לאורך נחל רחם. אם תשאלו אותי, אזור שמורת הרי אילת הוא האזור היפה ביותר בארץ. המסלול לא עובר בשטחי אש ולכן ניתן לטייל בו גם באמצע השבוע. אני נכנס שוב לנוהל נסיעה מדברית שקטה. הנסיעה האיטית משתלמת ואני מצליח לצלם כמה צביים המלווים ביעל שנראה לידם כמבוגר האחראי. אני נפרד מנחל רחם וממשיך מערבה עם נחל עתק. המצוקים נסגרים והנחל נעשה צר יותר. אני חונה בתחילת המסלול לגבי עתק ומתארגן ללכת ברגל. המסלול מעגלי ואורכו 40 דקות של הליכה מהירה. הגבים ריקים אך ההליכה בנקיק הצר והטיפוס על הסולמות מהנה ובעיקר שוברת את שגרת הישיבה באוטו. המסלול הרגלי מסתיים ב"אצבע האלוהים", משם חזרתי בשביל הראשי אל הנקודה בה השארתי את הטנדר. משם הדרך לוקחת אותי אל נחל בטמים, עד למפגש השביל עם כביש 12.
נסיעה קצרה לאורך הגבול והגדר החדשה עד לתצפית מהר יואש אל עבר צדו המצרי של הגבול. רגע לפני ההגעה לאילת נכנסתי אל נחל שלמה. דרך ראלי מהנה לנהיגה המתפתלת בין הרי אילת האדומים. אני מקים את האוהל בחוף הדרומי של אילת ומתכונן לשינה.
בוקר אחרון. אני מתעורר מרעש הגלים ומתחיל להכין את ארוחת הבוקר. המחשבה היחידה שמלווה אותי היא שזה לא היה מספיק זמן. בדרך פגשתי אינספור מטיילים שהמליצו לי על עוד ועוד מקומות בהם כדאי לי לבקר. שמעתי חוויות על מפגשים עם קהילות מיוחדות והבטחתי לעצמי שבמסע הבא אגיע גם אליהן. במהלך 30 הימים התמודדתי גם עם לא מעט רגעים קשים. תקלות בטנדר, לילות קרים במיוחד או רוח חזקה שאיימה להעיף לי את האוהל ולהפוך את הטנדר. אבל מעל לכל ראיתי ארץ טובה יותר, יפה יותר, שלווה יותר והרבה יותר אופטימית.