יום של טיסה הוא תמיד יום מעייף, ויש שיאמרו גם מלחיץ. נדרש להגיע לשדה מספר שעות לפני הטיסה, לעבור שרשרת תהליכים מפרכת, לטוס בדוחק ובנוחות חלקית בסביבה מחניקה ונטולת חמצן ולאחר כל זה להמתין זמן מה על הקרקע בתורים ולחכות בקוצר רוח להגעת הכבודה. אין ספק – נכון להיום, טיסה אזרחית היא לא החוויה הכי טובה שאנחנו עוברים בחיינו. ובדיוק בגלל זה אני מתאכזב כל פעם מחדש, כשלחוויה הלא נעימה הזאת צריך להוסיף עוד היבט אחד: לעומתיות.
הכתבה פורסמה במקור באתר המתמידים
כמי שטס שנים רבות במטוסים בכל רחבי העולם, אני רואה איך – במיוחד בשנים האחרונות – מתגברת בטיסות מ/לישראל תחושה של לעומתיות בכל השלבים של תהליך הטיסה. לעומתיות במובן של אחד נגד השני ואחד על חשבון השני. לעומתיות במובן של אני הכי חשוב. לעומתיות במובן של איך אוכל לשפר לעצמי את חווית הטיסה גם אם זה פוגע בכל השאר.
ואולי לא הדגשתי את זה מספיק. התופעה הזאת מתרחשת בכל אחד ואחד משלבי הטיסה, כבר מהרגע שנכנסים לטרמינל מספר שעות לפני שממריאים, ועד ממש לפני שיוצאים מהטרמינל כשנוחתים ביעד. אתן כמה דוגמאות כדי להמחיש זאת:
מה נותנת העקיפה הזאת? אנשים בוגרים, שכבר חצו את גיל העשרה, עדיין עוקפים היום – כמעט 2019 – בתורים בשדה התעופה. שום הגיון אין לזה. שום תבונה אין מאחורי זה. סתם, פעולה אנוכית ומיותרת שלא תורמת בכלום. כולם עומדים בתור אחד מסודר ורק בגלל שאיזה נוסע שאל שאלה את הנציגה בדלפק, אז הוא מחליט שהוא יכול להתקדם לראש התור ומנסה להשתחל מהצד, ומיד לאחריו תור חדש נוסף נפתח לו. ומה זה נתן לכל אותם נוסעים שעוקפים? כלום. אף אחד לא ימריא הרי בלעדיהם וגם ככה כולם עומדים בשרוול בגלל העומס בכניסה.
למה לא לאחסן את כבודת היד שלי בקדמת המטוס? והנה עוד תופעה מרגיזה. נוסעים שעולים למטוס ויושבים בחלק האחורי במטוס, לא מהססים לפתוח את התאים שבמחלקת עסקים, או תאים אחרים קדמיים במחלקת תיירים, ולזרוק לשם את הטרולי שהם הביאו, והכל כדי "לקדם מנהלות" בדרך יציאה מהמטוס בעוד 5 שעות מעכשיו.
להשעין את המושב עד הסוף לאחור, כי אפשר. תופעה זו יותר שנויה במחלוקת. הרבה אנשים רואים כמובנת מאליה את השענת המושב עד הסוף לאחור במהלך הטיסה. חלקם עושים זאת כבר מהשניה הראשונה שנכנסים למטוס (ומקווים שהדיילים לא יעירו להם ליישר את גב המושב להמראה), והם ישאירו באדיקות את המושב מושען עד הסוף לאחור לאורך כל הטיסה כולה.
לזכות בפיסת הנדל"ן הטובה ביותר האפשרית במסוע הכבודה. גם כאן יש משהו כל כך לא הגיוני בהתלהמות על אותם 4 מטרים הסמוכים למקום נפילת הכבודה אל המסוע. הרצון לגעת בפיסת אדמה קרובה כל כך למקום תחילת הנסיעה של הכבודה על המסוע גורם לאנשים לדחוף ולהידחף, אפילו שמטר וארבעים וחמישה סנטימטרים משם יש חלקת אדמה ריקה ונינוחה שתקבל את אותה כבודה בדיוק 3 שניות ועשרים מאוחר יותר.
אני חושב שהמשותף לכל התופעות הללו – שהן רק תסמינים לתופעה רחבה יותר כמובן – היא גישה לעומתית שחלק מהנוסעים מביאים איתם לטיסה. חלק מזה נובע אמנם מלחץ או מעייפות ואולי לא נכון לשפוט, אבל ברוב המקרים הסיבה לכך היא יותר פשוטה מזה. חלק מהאנשים פשוט לא חושבים מטר אחד מחוץ לרדיוס שמקיף את עצמם. לפעמים זה נובע מתוך תחושה – מיתממת-משהו – שאם רק אני אשפר את מצבי זה לא יפגע בשאר בצורה ניכרת, אז למה לא בעצם? ולפעמים זה נובע מתוך רצון "להעניש" את חברות התעופה על התנאים הנחותים והלא נעימים של הטיסה.
כשאותם אנשים עוקפים בתור, הם מבינים היטב שזה חוסך להם כמה רגעים, אבל הם לא קולטים שזה בא על חשבון הזמן של מישהו אחר. כשאותם אנשים מכניסים את הטרולי שלהם לתא בקדמת המטוס הם אולי עושים זאת כדי לקדם את עצמם, והם חושבים שבכך הם "מענישים" את חברת התעופה שחוסכת עליהם מקומות אחסון במטוס, אבל בפועל מה שהם שוכחים זה שזה ממש לא מעניש את חברת התעופה, אלא זה רק בא על חשבון אותם נוסעים שזהו באמת המקום שלהם ועכשיו אין להם איפה לאחסן את הטרולי של עצמם. וכך הלאה.
לצערי, אני סקפטי למדי בנוגע ליכולת לשנות אי פעם את הסטטוס-קוו הלעומתי הזה. זה כבר השתרש. זה כבר העמיק. וכיום גם אנשים שסלדו ממנו בהתחלה כבר התחילו ללמוד שככה צריך לנהוג כדי לא להישאר מקופח. לצערי, ההתחשבות ההדדית בטיסות כבר מזמן מתה.
הכותב הינו נוסע מתמיד באל על במעמד פלטינה וטס כבר 15 שנים בעולם. באתר שפתח - "המתמידים" הוא משתף מהניסיון והידע שצבר בנסיעות שלו.