תחנות רכבת ישנות עושות לי את זה. הטרמינלים האפורים של האהבות הגדולות מהחיים והפרידות קורעות הלב, התחלפו בקניונים נוצצים שמטוסים נכנסים ויוצאים מהם כמו זוגות לשירותים של מועדון תל אביבי: קצר, מהיר ובלי לערב רגשות. רשימות הקניות בדיוטי פרי החליפות את המטפחת המתנפנפת, מזוודת העור הנגררת, קולות הצעדים על מדרכת האבן, המנסה להספיק עוד מבט לפני שהרכבת תופסת מהירות.
למי שכמוני מכור לתפאורות אבן עתיקות, רציפים מרוצפים סיפורים, גלריות מעוצבות ובתי קפה קטנים ומושלמים - מומלץ להגיע למתחם התחנה ביפו, מול הדולפינריום.
דמיינו חצר פנימית מרוצפת בעץ ואריחי אבן מקושטים, בתי קפה קטנים, מבנים טמפלרים יפיפיים, גלריות קטנות, חנויות בוטיק, פסי רכבת כבדים וקרונות עתיקים שבתוכם מצגת המספרת את סיפור המקום. תוסיפו לכל אלה גלידרייה ממש משובחת, שני ילדים שמשחקים תופסת במרחב המוגן שבין בתי הקפה, העצים עתיקי היומין ומדרכות האבן ומדרגות עץ, ושני הורים שכל מה שהם צריכים כדי להצית את ניצוץ האהבה ביניהם, הוא חצי שעה של שקט ומשהו שמישהו אחר הכין בשבילם לאכול - וקבלו מתכון בטוח לסצנות משפחתיות דביקות. שום דבר שמזכיר את המשפחה שלי, ובכל זאת.
למי קראתם סבתא?
הגענו לתחנה בליל שישי בשבע בערב. לכאורה, שעה שמשפחות נורמטיביות מתכנסות בה סביב האוכל של סבתא לארוחת ערב שבת. זהו, שסבתא שלנו אוהבת לבלות. לא, אין לה שום בעיה לבשל, אבל מה שהסבתא של הילדים שלי הכי אוהבת זה לאכול גלידה (למרות הסוכרת) ולשחק מחבואים בחוץ. פעם קראו לילדות כמוה ילדות רחוב. היום, אנחנו קוראים לה סבתא.
נראה אתכם מסרבים לאמא שלי. הפעם, אני חייבת להסיר בפניה את הכובע. הילדים כמעט נפחו את נשמתם בניסיון לתפוס את הגברת שרצה בין בתי האבן, כאילו לא יצאה לפנסיה מעולם. בזמן שהיא והילדים השתוללו בחצר הפנימית המרהיבה, נהנינו בעלי ואני מכוס יין, טאפאס וערב מפוצל אישיות, שלא החליט אם הוא יותר סתווי או קיצי.
תוך כדי התרוצצות, גילו הילדים את החנות המשגעת "גאיה", צעצועי חשיבה העשויים רובם ככולם מעץ, שם קיבלו אותם בסבר פנים, הדגימו, הרשו להם לגעת, לנסות, לפרק, להשתדל להרכיב וכל זאת מבלי ללחוץ על אף אחד לקנות שום דבר. חוצלארץ, כבר אמרנו?
גלידה, אמנות ותרבות השילוב המושלם
בדיוק כשכבר היינו משוכנעים שמיצו כל טיפת אנרגיה שנותרה בגופם הקטן, משכו אותנו הצעירים והצעירה ברוחה לתערוכה של "בצלאל" ו"שוופס" שפתוחה לקהל הרחב. מסתבר, שהעיצובים הססגוניים המרהיבים הצליחו לשבות אפילו את ליבם תאב הפחמימות והסיפוקים המידיים, ולהפוך את חבורת הרחוב הצוהלת לתיירים מנומסים שוחרי תרבות ואמנות. תוך כדי שיטוט, גילינו במקום תערוכה אחת נוספת לפחות שפתוחה לקהל הרחב וקרון רכבת עתיק משוחזר. בתוך הקרון הוקרן סרטון קצר, שמעניק זווית היסטורית ומידע מעניין על הרכבת הראשונה שיצאה לירושלים בשנת 1892 ועל המקום שהסתתר כל השנים האלו בלב תל אביב-יפו.
אחד הדברים שהופכים מקום מסוג זה לראוי לחזור אליו שוב, זה החיבור בין תפאורה איכותית, מרכז קניות מעורר השראה, אוכל טוב ומרחב, שבו הילדים יכולים לאפשר להורים לשחרר את שרוכי מחוך השגרה הלוחץ. מתחם התחנה ללא ספק מועמד להפוך לאחד מאותם מקומות, שהייתי שמחה למקם בהם את המפגש החברתי השבועי שלי. גם הגישה הנוחה, החניון הצמוד והשוק הסמוך, ללא ספק עושים חשק להיות תיירים ליום אחד ולגלות את תל אביב מחדש.
יחסים במסלול המהיר
ישבנו שם, בעלי ואני, וחשבנו על אותם ימים שה"סקייפ" עדיין לא היה בתכנון ושנסיעה אל מעבר לים היתה פרידה אמיתית. כזאת שמחלקת משפחות, שקוטעת אהבות באמצע, שאפשרה לגעגועים להתפרש על פני עמודי נייר מבושמים בריחות רחוקים. חשבנו שעם כל הכיף של לדעת מה עושה בן הזוג בכל רגע נתון, עם כל הנוחות של טיסות הצ'רטר הזולות והחפוזות ושל תרבות הסמס, המחיר הוא אבדן הגעגועים, הכמיהה והחוויה הגדולה מהחיים של לשוב ולהיפגש.
כרטיס ביקור:
אמא מתי נגיע? הכי פשוט להגיע משדרות ירושלים לכיוון צפון ולא לפספס את הפניה ימינה למגרש החניה. המגיעים מצפון (צפון תל אביב, לא מרמת הגולן) יכולים להמשיך על הכביש, לעשות פרסה ולהיכנס לחניון.
אמא משעמם לי: בגלריית התחנה שנמצאת בקומה השנייה של בניין בית החרושת לשעבר של משפ' וילנד הטמפלרית מוצגות תערוכות אמנות מתחלפות. הגלרייה פתוחה כל השבוע מ-10:00 עד 22:00 ובשישי מ-9:00 עד 17:00. בנוסף במתחם חנויות בגדים מעוצבות, פיצ'יפקס, ובכלל בלאגן שמח. בימי שישי פועלים במקום סדנת טאי-צ'י חינמית ושוק אורגני ססגוני מלא אנרגיות חיוביות. אין שקיות, ולכן לא לשכוח להביא סלים מהבית.
אמא אפשר שקל? לכאורה חינם, ועדיין גלידה ששווה כל שקל, חניה (תשלום חד פעמי) וחנויות מעוצבות עד מפונפנות. כדאי לקחת בחשבון שזהו לא המקום למי שמחפש שופינג במחיר מציאה, בדיוק כמו שלא מחפשים מציאות ברובע האמנים בפריז. זה המקום לספוג אווירת אירופה בלי לשלם על כוס הקפה שלכם ביורו. ועדיין - התערוכות בחינם, סדנת הטאי צ'י חינם והרומנטיקה חינם.
אמא יש צ'יפס? יש גם יש, מכל המינים ומכל הסוגים. אני מודה שמה שדגמנו (מלבד הגלידה המעולה) היה לא רע אבל גם לא מהסוג ששווה סיבוב שני. בפעם הבאה, ננסה את האיטלקייה בתחנה שנשמעת מתאימה בול למשפחות אנינות עם ילדים. בכל מקרה, לא חסר איפה ומה לאכול.
