מאשקה ליטבק נולדה בקיץ 1948, חצי שנה אחרי שאביה משה, שעל שמו היא קרויה, נפל בהגנה על קיבוץ נגבה ולמעשה היה ההרוג הראשון של הקיבוץ במלחמת השחרור. אחריו באו עוד 12, והותירו אחריהם 17 יתומים. "רק בכיתה שלי היו ארבעה", היא נזכרת ומספרת על נקודות האור הקטנות שמופיעות כשקיבוץ שלם סופג כל כך הרבה אבל ושכול. "חיבקו אותנו מאד, בתור ילידי 48. לקבוצה שלנו קראו 'נבטים', כי צמחנו לצד העצמאות של המדינה ומתוך ההריסות של נגבה. הייתה לי ילדות רגילה, כי להיות יתומה לא היה חריג. אבל למרות שתמיד אמרו לי שאבא שלי היה גיבור, זה לא שינה את העובדה שגדלתי בלעדיו ושעד גיל הנעורים בכלל לא הייתי מסוגלת להוציא מהפה את המילה 'אבא'".

מי ששיחק תפקיד משמעותי בהפיכת ילדותה של מאשקה לרגילה ומאושרת היה אחיה הגדול ממנה בארבע שנים, ארנון. "הוא תמיד גונן עלי וליווה אותי. אמא שלנו עבדה, לא היו פריווילגיות לאלמנות. היא הייתה ממיינת תפוחי אדמה ומטפלת בחבורות הנוער, ואני ואחי היינו כל הזמן ביחד. הוא מאד אהב את הטבע והיינו משוטטים בקיבוץ, תופסים זרזירים, קוטפים קני סוף ובונים עפיפונים. היינו מאד קשורים. בדיוק השתחררתי מהצבא כשהוא נפל".

מאשקה וארנון 1949 (צילום: אלבום משפחתי, מאשקה ליטבק)
משקה וארנון, 1949 | צילום: אלבום משפחתי, מאשקה ליטבק

ארנון נהרג במלחמת ההתשה. הוא היה קצין סיירת שריון במילואים, נשוי עם שני ילדים. "כל השכול התחיל בעצם כשהוא נהרג, וזה היה מאוד מאוד קשה. ארנון היה בן הקיבוץ הראשון שנהרג במערכות ישראל, וכל הזמן שאלתי את עצמי למה זה מגיע למשפחה שלנו, וגם לקיבוץ שהיה מסגרת קטנה ומשפחתית. לכולם היה מאד קשה. אנשים היו רואים אותי ועוברים לצד השני כי לא ידעו איך להתמודד עם זה, וגם אני לא ידעתי".

"חצי שנה אחר כך נסעתי להולנד. בדיעבד אני יכולה להחליף את המילה נסעתי ב'ברחתי'. ברחתי מהמציאות, היה לי קשה עם כל ההרוגים, ועד היום כל חייל שנהרג זה כמו בעיטה בבטן בשבילי, לחשוב איזה תהליך צריכה המשפחה לעבור. כשהייתי בהולנד לא הייתה תקשורת, בקושי טלפונים, וזה היה מבחינתי מקום לחשוב ולהיות עם עצמי. אז החלטתי שאני לא פוסעת לתוך התהום העמוקה והשחורה של השכול."

"אין כבוד גדול יותר מלנטוע עץ על שם אבא שלי"

זו השנה השנייה בה משתפת קק"ל פעולה עם עמותת "דרך החיים" המאגדת את יתומי צה"ל, בפעילות שיזמו אורון קליימן ואורית נוביק. במסגרת הפעילות נוטעות משפחות היתומים עצים על שם יקיריהן בפרויקט "יער החיים". בט"ו בשבט הקודם התקיימו הנטיעות בצפון, במסגרת חידוש יער לביא שמבצעת קק"ל. השנה, לבקשת העמותה, קיימה קק"ל את הנטיעות בדרום - בפארק הצפרות באילת.

בשנה שעברה, לא יכלה מאשקה להשתתף בנטיעות, אבל לנטיעות שהתקיימו בשבת האחרונה היא הגיעה בהתרגשות רבה, במיוחד לאור התסכול המתמשך שלה ממוסדות המדינה השונים. "אלמנות ויתומים עוד מקבלים משהו ממשרד הביטחון, אבל על אחים שכולים בכלל לא מסתכלים. גם בתור יתומה, אני חושבת שצריך לספק טיפול נפשי, כי מי שיתום, יתום עד יום מותו. שניים מהנכדים שלי היום בצבא וזה קשה לי מאד, אני מטפסת על הקירות".

עבור מאשקה, 'משפחת השכול' הוא לא סתם עוד ביטוי. "באמת הופכים למשפחה גדולה. אני מרגישה שהם אחים שלי, בא לי לחבק אותם. ולכן אני חושבת שאין דבר יותר טוב משיתוף הפעולה עם קק"ל. אדמה זה אדם ודם, וכשנוטעים בתוך זה עץ שיש בו שורשים זה הכבוד הכי גדול. זה כבוד עצום מבחינתי לטעת עץ על שם אבא שלי", היא אומרת בהתרגשות.

פרויקט דרך החיים (צילום: אורנית גינת, קק"ל)
יער החיים בפארק הצפרות באילת | צילום: אורנית גינת, קק"ל

"ביום העצמאות האחרון עשינו עם העמותה את דרך בורמה, והיה כל כך מעניין לשוחח ולהכיר ולשמוע. התפלאתי להכיר יתומים מבוגרים כמוני, אפילו מבוגרים ממני. אני מאד מתחברת למי שאביו נפל במלחמת השחרור, שכמעט לא מזכירים יותר כי זה דור נעלם. על אותם למעלה מ-8000 חללים שעל דמם הוקמה המדינה לא כל כך מדברים יותר. אז אני מאוד מודה לקק"ל על הזכות לנטוע עץ על שמו של אבא שלי. אין דבר נכון יותר מלחבר עצים ליתומים, להכות שורשים ולהעביר לדורות הבנים והנכדים".

החיטה צומחת שוב והיא צריכה להיות ירוקה

ומה מאשקה עושה כשהיא לא פעילה בעמותות ותנועות שונות? ממשיכה לעבוד בחקלאות ובמטאורולוגיה. אני מספרת על העציצים המסכנים שאני מנסה לגדל במרפסתי הצנועה והיא מיד מספקת טיפ זהב (שמור במערכת), וכשהיא שומעת שאני חיפאית היא ממהרת לבשר: "מתחיל אצלכם גשם מחר בצהריים!".

"כל השנים עבדתי בחקלאות בשדות נגבה. זו דרכי, כמו שהייתה של אבי ואחי. מטאורולוגיה מן הסתם מאד קשורה לחקלאות כי צריך גשם וצריך לדעת להבין ולחשב רוחות, טמפרטורות מינימום ומקסימום, התאיידות. למדתי מטאורולוגיה באוניברסיטה, ובנגבה יש תחנה רשמית של השירות המטאורולוגי, שהוקמה ב-2001 והייתה התחנה הממוחשבת הראשונה בארץ. יש בה מד גשם, ואני רצה למדוד אחרי כל טפטוף. אני מלכת הגשם, השאלה הקבועה בקיבוץ היא 'מאשקה כמה?'. כל מי שעובד בחקלאות חי מהגשם. החיטה צומחת שוב והיא צריכה להיות ירוקה".

וזה לא נגמר כאן. ברזומה של ליטבק, שיצאה לפנסיה ממש בתחילת 2017, יש פרט נוסף ועסיסי: במשך שנים כיהנה כיושבת ראש פורום האוהדים של הפועל ירושלים. "תמיד אהבתי ספורט, הייתי שחקנית כדורעף בנבחרת ישראל. היה לנו דוד בירושלים, אח של אבא, והיינו נוסעים אליו. לא הייתה טלוויזיה, אז היינו הולכים למשחקים, וכך נדבקתי להפועל ירושלים. לימים, התמניתי ליו"ר עמותת האוהדים. היתרון שלי היה שאני גם אישה וגם מבוגרת: הייתי האמא של האוהדים, גידלתי ילדים שעכשיו הם הורים".

מאשקה ליטבק (צילום: אורנית גינת, קק"ל)
מאשקה ותמונת אביה משה, ליד העץ שנטעה | צילום: אורנית גינת, קק"ל

"לדאוג לאוהדים זה לעזור למי שאין לו כסף למנוי, לטפל במצבים של אוהדים שהשתוללו ונעצרו, ללוות במשחקי חוץ, לייעץ ברמה האישית - 'אתמול הפסדנו והילד לא מוכן לקום ללימודים'. תמיד הייתי יושבת בשורה הראשונה אחרי הספסל של השחקנים. כולם הכירו אותי והייתי נותנת להם נשיקות וזרים. במעבר לארנה לפני שלוש שנים, החלטתי שגידלתי מספיק דורות וזזתי לשורה ה-11, אבל עד היום פונים אלי, מתייעצים איתי, וכשנגמר משחק אני שם לעוד חצי שעה לפחות כי אנשים באים אלי. מבחינתי זה תפקיד חינוכי, אפילו שאני לא ירושלמית בכלל, אני מאמינה בקהילה שנבנית דרך הספורט".

"נו, מה את אומרת עלי?" היא שואלת אותי בסוף הראיון, "עם כל העצב והשכול, לחיות כאלה חיים?" ואני נשארתי ללא מילים. 

>>הירשמו למועדון ידידי קק"ל והצטרפו לפעילות לשיקום יערות ישראל 
>> לפרטים על אירועי ט"ו בשבט של קק"ל