כולם רוצים חופשה. אנשים בטירוף על חופשה. מפנטזים על שמיים פתוחים, שמש מלטפת, פסיעה על גדות נהר, רחצה בחופים זהובים, משב של רוח אירופית, נוף זר, אוויר אחר. מצעים של בית מלון, ניכור של עיר זרה, קפה מגעיל של ארצות אחרות (רוב הארצות), רכבות תחתיות, המולה בשפה שאנחנו לא מבינים.  

זה לא עומד לקרות. לא בקרוב, לפחות. מתישהו נחזור לארוב למבצעי טיסות, לכרטס את עצמנו לדעת ולהביא את הגל השלישי מהבודק הביומטרי הממוכן בנתב"ג, אבל עד אז אנחנו תקועים בישראל. לא ברור מה יעלה בגורל יוון באוגוסט או עקבה או סיני, אבל כרגע נדמה שאת החופש הגדול של הילדים – השני שיהיה להם השנה – כולנו נעבור בגבולות הארץ. באופן טבעי, כולם כבר מחפשים באמוק את הצימר שיקבל אותם, על טפיהם ומקניהם, או את המלון שיאפשר להם תנאים טובים פחות מאלו של הבית ובהמון כסף, אבל עם מקור מים שאפשר לרבוץ בו ארבעה ימים עם כל המתנפחים שבעולם.

דווקא עכשיו, חופשה בישראל. מראש, בואו נודה, לא מדובר במציאה גדולה. אנחנו מסויגים כלפי חופשות בארץ, ומסיבות די לגיטימיות. הן יקרות יותר, ארבעה ימי חופשה של משפחה עם שני ילדים יכולה להגיע לכדי הון קטן, התחושה היא שאנחנו לא מקבלים מספיק בשביל הכסף ושכולם ינסו לדפוק אותנו איפה שאפשר. תוסיפו לזה סנוביות מובנית של אנשים שמחפשים יעדים "בלי ישראלים" ויתורו אחר החור הכי נידח בכרתים רק כדי להמנע מחברת אנשים כמוהם, והתחושה הכללית היא שמדובר במשהו בין פשרה לגיהנום, תלוי כמה צפוף יהיה. כך או כך, זה עומד להיות קיץ של סרטוני קטטות בריכה.

אילת
אילת. הכי רחוק שנגיע וגם זה לא בטוח | צילום: shutterstock, Nadezda Barkova

מי שמחפש צימר או מלון, בטח כבר נתקל בדיסוננס הרגשי בין הרצון לתמוך בעסקים הקטנים שקרסו בתקופה האחרונה, ובין תחושת הגזל של המקומות בארץ. נכון, מקומות רבים יצאו במבצעים לרגל המצב, אבל לא מעט אחרים עדיין מציעים לילה ביותר מ-2,000 שקל, וגם זה עם "הנחת קורונה". יש סיכוי שהמחירים עוד יאמירו כשבתי המלון ובעלי הצימרים יבינו שלישראלים אין אופציות אחרות (ושגם תיירות מחו"ל ככל הנראה כבר לא תהיה השנה), וחופשות הקיץ יהפכו לעסק יקר אפילו יותר. וגם ככה זה לא שיש לנו יותר מדי כסף. גם אלו ששמרו על עבודתם בתקופה הזאת חוו שלל קיצוצים, להוציא עכשיו עשרת אלפים שקלים על כמה לילות באיזה חור? גדול עלינו.

אבל האמת שזה לא רק המחיר. תודעתית, כולנו שורדי מגיפה. מתנהלים בזהירות במרחב, עדיין מכורים לאלכוג'ל, חרדים מהתקהלויות ועם מידה זו או אחרת של ג'רמופוביה. אנחנו חוששים לקחת את הילד לספרייה הציבורית, אז ניסע איתו לצימר? נישן על מצעים זרים? נאכל מכלים שלא ברור מי נגע בהם? גם בימים כתיקונם אנחנו יודעים שג'קוזי זה מרבץ חיידקים שכל מי שטובל בו יוצא עם פטריה וגינלית, אז לצאת ממנו גם עם קורונה?

רובנו עוד זוכרים את תחקיר הצימרים שהסעיר אותנו קצת לפני פרוץ המגיפה, שבו לי אברמוביץ' הוכיחה לנו בעזרת אור אולטרה סגול שאין דבר מזוהם יותר צימרים, זה בערך כמו לישון בפח זבל, טנף מוחלט (בשנה שעברה כבר השתכנענו בתחקיר המלונות שחדרי המלון הם המטונפים מכל). אז עכשיו, כשגם ככה כמות שטיפות הידיים היומית שלנו יצאה משליטה, התחושה מגעילה אפילו יותר. נכון שכל הצימרים הוסיפו תיאורים כמו "חיטוי", "מחוטא" ו"טיהור" לפרסומים שלהם, אבל עדיין קשה שלא להתגרד מהמחשבה על הדבר שכיסוי המיטה הזה ראה. סליחה, אבל כל עוד לא עברתם שם עם להביור זה לא באמת נחשב חיטוי.  

כרגע עושה רושם שעם כל הרצון הטוב והתשוקה הבלתי מרוסנת לנופשון, רובנו תקועים בבית בקיץ הזה. זה בסדר, הילדים כבר רגילים. יולי-אוגוסט עומדים להיראות בערך כמו מרץ-אפריל, רק עם פחות ריחוק חברתי, מזגן פועל והרבה ים, שזה הדבר היחידי שעדיין, פחות או יותר, אפשר לקבל בחינם.