בלי כרטיס טיסה, בלי יעד, אבל עם מזוודה: עדיין יש אנשים שגרים בנתב"ג

אישה מבוגרת עם שיער לבן יושבת בקומת ההמראות בנתב"ג על כיסא מתקפל וקוראת ספר. לידה מונחת מזוודה קטנה. אם עוברים שם בדרך לצ'ק-אין, קל מאוד להשלים לבד בראש את הסיפור: נוסעת שהקדימה לטיסה, אולי ממתינה לבן משפחה, אולי פשוט התעייפה מהעמידה בתור. בנמל תעופה, הרי, לכל אדם עם מזוודה יש יעד. רק שאחרי כמה דקות של התבוננות, ושיחה קצרה עם עובדי המקום, מתברר שהאישה הזו לא בדרך לשום מקום. היא גרה בטרמינל 3.

הגעתי לנתב"ג בעקבות סיפורים על אנשים שחיים בו. אלו לא סיפורים חדשים: כבר לפני שנתיים תועדו כאן בכתבתו של אסי גל דמויות כמו מייק, שחי בטרמינל בקרוקס וגרביים, או אלכס, שחיכתה שנה שלמה לבנה שנעלם. אבל ב-2026, כשהטרמינל דרוך ומפוקח מתמיד, רציתי לראות מי היורשים שלהם. אלה לא נוסעים שנתקעו ללילה בגלל עיכוב, אלא חסרי בית שהפכו את אחד המקומות הכי מאובטחים בישראל למקום הלינה הקבוע שלהם.

>> "טפשת נתב"ג": זה מה שגורם לכולנו לאבד את הראש בנמל התעופה

>> דלפק כרטיסים ברגע האחרון, השירותים הכי נקיים וכיבוד בחינם: המקומות הסודיים בנתב"ג

>> לא רק לגיקים של תעופה: 25 שאלות על מטוסים שכל אחד חייב לדעת את התשובה עליהן

כבר מהרגע הראשון המשימה הזו מרגישה כמעט אסורה. מצאתי את עצמי משוטטת במסדרונות הנטושים והחשוכים בלי מזוודה ובלי כרטיס טיסה, סיטואציה שמעלה לא מעט סימני שאלה בלב ליבה של מכונת האבטחה המשומנת. אבל נתב"ג, ראוי להזכיר, הוא קודם כל מקום ציבורי. אפשר להסתובב בו, לשבת לקפה, וסתם להביט במטוסים הממריאים. אפשר לקנות משהו, לאכול, לעבור ליד דלפקי חברות התעופה ולחפש את אלו שנותרו מאחור.

החיפוש מתחיל בקומת הנחיתות, בבית הקפה. כששאלתי את אחת העובדות אם היא מכירה חסרי בית במתחם, לא נזקקתי להסברים מיותרים. היא אישרה מיד שהם שם, מגיעים לפעמים ומבקשים משהו לאכול או לשתות. היא סיפרה על אדם עם שיער ארוך שיושב באזור אחר, והזהירה שלא להציק להם. כבר בשיחה הראשונה היה ברור שהאנשים האלה אינם שקופים עבור מי שעובד כאן. להפך, העובדים מכירים אותם היטב, יודעים לתאר את המראה שלהם, את מסלולי השיטוט ואת הפעם האחרונה שבה נראו בשטח.

הזמניות הופכת לבית

בתחילת המסע חשדתי כמעט בכל אדם בודד. מישהו שנשען יותר מדי זמן על הקיר או נראה עייף מדי, האם הוא חסר בית או סתם נוסע מותש? מהר מאוד הבנתי שזהו בדיוק סוד ההישרדות פה: בנתב"ג כולם נראים קצת תלושים. כולם מחכים למשהו, וזה לגיטימי לחלוטין להיזרק על ספסל לכמה שעות. ההבדל בין אדם שמחכה לטיסה בעוד שעתיים לבין מי שישן כאן כבר שבועות, כמעט אינו נראה לעין.

באחת השיחות סיפרו לי על בחור צעיר עם תלתלים בלונדיניים שמסתובב במקום. עובד אחד מציין שהוא צורח לפעמים אבל "לא עושה כלום", אחר מספר שאנשים קונים לו אוכל. בארומה העידו על שניים שמסתובבים שם אך "לא עושים בלאגן". במקום אחר נאמר לי שיש לפחות ארבעה כאלה, והם נמצאים "בכל מקום".

אחת הסטיגמות החזקות על דרי רחוב היא השימוש בסמים, אך כשהעליתי זאת מול אנשי הרפואה בנתב"ג, הם הופתעו מהשאלה. לפי עדותם, בתוך נמל התעופה התופעה אינה מוכרת. זהו פער נוסף בין המחשבה המקובלת על "הומלסים" לבין המציאות בנתב"ג. חלקם ידברו בנימוס, חלקם יבקשו שלא יפנו אליהם. חלקם יספרו סיפור אחד, בעוד שהסביבה תספר עליהם סיפור שונה לחלוטין.

היה לא פשוט למצוא אותם, לא כי הם לא קיימים, אלא כי הם נבלעים בנוף. בקומת ההמראות, ליד המקדונלד'ס, עבר מולי הבחור עם התלתלים הבלונדיניים. בלי מזוודה, בלי תיק. החלפנו מבטים, הוא עשה לי שלום קטן עם העיניים, והחלטתי לגשת. כדי לשמור על פרטיותו אקרא לו ירון. הוא צעיר יחסית, רזה, נראה כאדם רגיל לחלוטין. הוא מדבר בשקט, ובניגוד להצהרתו הראשונית שהוא לא רוצה לדבר, הוא פשוט המשיך והמשיך. כששאלתי למה הוא פה, ענה בפשטות: "מה עכשיו אני אגור בתל אביב? פה סבבה לי". עבורו, נתב"ג הוא לא ברירת מחדל רעה אלא אפשרות נוחה: יש אור, מיזוג, שירותים, ביטחון ואוכל שאנשים קונים לו.

ירון מספר שהוא נמצא כאן כמה חודשים, טען שהוא תייר מקפריסין שמחכה לביטוח לאומי. המאבטחים הציגו תמונה אחרת: לטענתם הוא כאן לפחות מ-2023, עוד לפני השבעה באוקטובר. הם מניחים שהוא פוסט-טראומטי, אולי ממבצע צוק איתן. "כל פעם שתדברי איתו הוא ימציא לך סיפור אחר", צוחק אחד המאבטחים.

הבתים הסמויים מן העין

בשלב מסוים ניגשו אליי שני מאבטחים. אחרי שווידאו שלא צילמתי אזורים רגישים, הם נרגעו והחלו גם הם לספר על הדיירים הקבועים של נתב"ג. הם הפנו אותי החוצה, לקומה 3, שם אמצא אישה בלונדינית "מפחידה". היה משהו כמעט אירוני בכך שמאבטח בנתב"ג מזהיר אותי מהאזור כי "קצת מפחיד שם".

חזרתי פנימה. ליד הצ'ק-אין ראיתי שוב את האישה המבוגרת עם הספר. היא עלתה מארה"ב לפני כעשור, מחכה לאיש קשר, ואין לה טלפון. כשאני מציעה לה עזרה, היא מבהירה בחדות: "אני לא נושא למחקר". היא מגדירה את נתב"ג כ-Very generous (נדיב מאוד). עבורה, העובדה שלא מגרשים אותה היא סוג של נדיבות.

לקראת סוף הערב נחשפו בפניי הפינות הנסתרות באמת. מאחורי פרגודים של חברות תעופה באזור צדדי, מצאתי אדם שבנה לעצמו "בית" קטן ומגודר. הכל קורה מתחת לאף של אלפי נוסעים ביום. בשירותי הנשים בקומת ההמראות נתקלתי באישה אחרת, פרושה על שק שינה וחוסמת את הגישה. המצב הזה מייצר פלונטר בלתי פתור: למי הסמכות לפנות אותם? למשטרה או אולי לרווחה? כל עוד הם לא מהווים איום ממשי, הם נשארים במרחב הציבורי.

בדרך החוצה אני חושבת על כל העובדים שפגשתי. המוכרת שהציעה אוכל, המאבטחים שידעו בדיוק לאן לכוון אותי. הם רואים אותם כל הזמן. אבל המבט שלנו הנוסעים חולף על פניהם ולא עוצר, כי בנמל תעופה אדם עם מזוודה הוא תפאורה טבעית. בתוך מקום שבו כולם בתנועה, מי שנשאר במקום הופך באופן מוזר לחלק מהנוף. כך הם מתקיימים בלב אחד המקומות הכי מוארים בישראל, ועדיין נשארים, איכשהו, בחושך. עוד שנתיים אולי נלך לבקר אותם שוב.