חצי שעה מהמרכז: לנסוע להרי יהודה - ולהרגיש שנחתתם בפרובאנס

יש רגע כזה, כשעוברים את שער הגיא והאוזניים מתחילות להיסתם מעט, שבו האוויר משתנה. הלחות של תל אביב נשארת מאחור, ופתאום הנוף הופך לירוק עמוק, כזה שמזכיר יותר את טוסקנה או את פרובאנס מאשר את המזרח התיכון הבוער שלנו. הרי יהודה הם כבר מזמן לא רק תחנת עצירה בדרך לירושלים, הם הפכו לממלכה של יין, אוכל טוב ואירוח שגורם לך לתהות למה אנחנו בכלל צריכים להחתים דרכון אם אפשר לנסוע רק חצי שעה לכל הטוב הזה.

> כל היקבים בארץ שפתוחים גם בשבת

יצאתי לסיבוב בין הכרמים, היקבים והפינות הכי מעניינות באזור, כאלו שמשלבות סיפורים אנושיים עם כוס יין ביד. זה לא עוד "מסלול טיול", זו הצהרת כוונת קולינרית. אז קחו נשימה עמוקה, תפתחו בקבוק, ובואו נתחיל.

יקב קסטל: האצולה של הרי יהודה

אי אפשר לדבר על יין באזור הזה בלי להתחיל בקסטל. מדובר במוסד, כמעט מקדש, שקבע את הרף לכל מה שקורה כאן מסביב. המבנה החדש והמרשים ביד השמונה הוא מלאכת מחשבת של ארכיטקטורה שמתמזגת עם הטבע. במקום אפשר ליהנות מטעימות רחבות או הדרכות וערבי נושא. החוויה היא קודם כל ויזואלית. הירידה למרתף החביות המרהיב היא רגע שבו מרגישים את הכבוד שנותנים פה ליין. אלפי חביות עץ אלון שוכבות שם בשקט מופתי, מחכות לרגע שלהן.

יתרון נוסף בביקור ביקב הוא שניתן גם לטעום את המותג רזיאל, שזה היקב המשפחתי שנמצא במיקומו המקורי של היקב. הנוף מהמרפסת אל עבר הכרמים והרי ירושלים הוא הליווי המושלם לכל כוס, במיוחד בשעות בין הערביים כשהשמש צובעת את הכל בכתום.

המתססה: שקיפות, ציונות ופרי משגע

ביד השמונה, סמוך ליקב קסטל שוכן אחד הפרויקטים הכי מרגשים שקמו כאן לאחרונה. "המתססה" היא לא רק מקום שמייצר סיידרים ושיכר, היא מפעל חיים של אדם שאוהב קיימות ללא פשרות באיכות. זה מקום שנולד מתוך רצון לצמצם פחת בחקלאות ולהציל פרי שלא נקטף, והפך למפעל יצרני מודרני ומרשים. הכל התחיל משיתוף פעולה עם קיבוץ צובה. המטרה הייתה לטפל בפרי שלא נקטף במקום לזרוק מתסיסים. היום המתססה כבר עובדת עם מגוון חקלאים מכל האזור, ומייצרת סיידר תפוחים יבש וחצי יבש, סיידר אגסים ושיכרי פירות שהם פשוט חגיגה של רעננות. המקום משמש כמרכז מבקרים שבו אפשר לשבת על כוס סיידר קרה ולשמוע את האידאולוגיה המדהימה של תומר, הבעלים.

המבנה החדש נבנה עם קירות שקופים. למה? כי יש להם שקיפות מלאה. אתם יכולים לראות את כל תהליך הייצור, מהרגע שהפרי מגיע ועד שהוא הופך לסיידר תוסס במכלים. אין סודות, הכל בחוץ.

מלון אלמונד: המפלט של המבוגרים

אם חיפשתם מקום להניח בו את הראש אחרי יום של טעימות, מלון אלמונד בנווה אילן הוא התשובה המדויקת. מדובר במלון למבוגרים בלבד, וזה כבר אומר הכל: שקט, רוגע ואפס צעקות בבריכה. זה המקום שבו הסטייל פוגש את הנוחות בנקודה הכי גבוהה בהר.

הקונספט של הטרקלין הוא פשוט גאוני. אורחי המלון נהנים מגישה חופשית לטרקלין שבו היין נשפך כמו מים לצד נשנושים איכותיים. בלי תוספת תשלום, פשוט לבוא וליהנות. ארוחת הבוקר היא לא "עוד בופה של מלון". יש בופה עשיר מאוד של חומרי גלם טריים, אבל לצדו אתם מקבלים תפריט מנות אישיות לבחירה שמכינים לכם במקום. זה משנה את כל החוויה מארוחה המונית לחוויה של מסעדת שף בבוקר. החדרים הם מהגדולים שראיתי במלונות בוטיק בארץ. יש שם מחשבה על כל פרט, מהמצעים ועד לתאורה, והכל עם נוף מטורף שחודר דרך החלונות הענקיים. המלון כולו הוא גלריה חיה לאומנות ישראלית. בכל פינה, במסדרונות ובחדרים, תמצאו עבודות של אומנים מקומיים שנותנים למקום אופי ותרבותי מעבר ל"סתם עוד חדר לישון בו".

יקב יהודה: הסוד השמור של מושב שורש

יש יקבים גדולים, ויש את יקב יהודה. כאן אנחנו מדברים על בוטיק אמיתי, כזה שמרגישים בו את טביעת האצבע של היינן בכל לגימה. אבי, בעל היקב, הוא כורם בנשמתו. שנים הוא גידל ענבים ומכר אותם ליקבים הגדולים והמפורסמים ביותר, עד שהחליט שהגיע הזמן לעשות גם לעצמו.

מה הופך אותו ליקב למביני עניין: הייצור קטן ומבוקר – בסביבות 7,000 בקבוקים בלבד בשנה. זה אומר שכל חבית מקבלת יחס של ילד יחיד, אפילו היינות הם על שם הבנות ולכל בת יש יין שמתאים לאופי שלה. שיטת העבודה של אבי היא סבלנות. הוא לא רץ למכור. הוא מיישן את היינות אצלו ביקב, לפעמים הרבה מעבר למה שמקובל בשוק, ומוציא אותם למכירה רק כשהם באמת מוכנים לשתייה.את היינות שלו לא תמצאו בסופרמרקטים וגם כמעט לא בחנויות. הם נמכרים כמעט אך ורק ביקב עצמו במושב.

כרם בר יין: הדרינק של קריית ענבים

בלב המתחם המתפתח של קריית ענבים, "כרם" הוא המקום שבו עוצרים רגע את המרוץ. זה לא יקב, זה בר יין עם אווירה נכונה, כזה שיודע להגיש לכם בדיוק את הכוס שחיפשתם בסוף היום, לצד אוכל שכיף לאכול ליד היין. שנכנסים לכרם קודם כל אומרים וואו, השילוב בין המטבח הפתוח לספריית היין הוא דבר שלא רואים בארץ.

המקום מצליח לייצר אווירה שהיא גם כפרית וגם אורבנית בו זמנית. זה הספוט המושלם למי שרוצה דרינק איכותי בלי הפורמליות של סיור יקב מלא. תפריט היין מגוון מאוד ושם דגש על יצרנים מהאזור (אך לא רק), מה שמאפשר לעשות "מסע בין כרמים" מבלי לקום מהכיסא. האוכל נבנה כך שיחמיא ליין גבינות איכותיות, לחמים טובים ומנות קטנות ומדויקות שעושות נעים בבטן, הטוויסט הוא שהמטבח פתוח צמוד לבר, מקבלים פה חוויה לכל החושים.

מסעדת שנקליש: הלב הפועם של עין רפא

לפעמים, באמצע כל היין האירופי הזה, צריך לחזור לשורשים הכי מקומיים שיש. מסעדת שנקליש בכפר עין רפא היא בדיוק המקום הזה. הסיפור של המקום הוא קודם כל הסיפור של אם המשפחה, שהיא הלב והנשמה של המטבח. הכל התחיל בכלל מקונדיטוריה. אם המשפחה למדה את רזי האפייה והקינוחים ופתחה מקום קטן, אבל הקהל שהגיע דרש עוד. הם רצו את הבישול הביתי שלה, את הטעמים של הבית. מהדרישה הזו נולדה המסעדה, שמתמקדת באוכל מקומי עם דגש חזק על המטבח הסורי. הטעמים כאן הם זיכרונות של בית שקיבלו שדרוג מקצועי. פירוש השם "שנקליש" הוא גבינה סורית מסורתית, וזו רק יריית הפתיחה למסע של טעמים – ממולאים עדינים, מאפים עם זעתר טרי ותבשילים בבישול ארוך.

אז אם אתם צריכים סיבה לצאת מהעיר, הנה לכם שש. הרי יהודה הם כבר לא "הדרך לירושלים", הם היעד עצמו. יש כאן יין ברמה עולמית, מלונות שיודעים לתת שקט אמיתי, ומטבחים שמספרים סיפורים של דורות. אם כל הטוב הזה לא הספיק לכם, כדאי לדעת שבין ה-5 ל-21 במרץ מטה יהודה הופכת לקרנבל קולינרי של ממש עם פסטיבל האוכל הכפרי שחוגג השנה 26, 75 בתים ויקבים שפותחים את הלב, היין והמטבח.

ההמלצה שלי? אל תנסו להספיק הכל ביום אחד. קחו חדר באלמונד, תפתחו בקבוק של קסטל או יהודה, תאכלו משהו טוב בשנקליש ותנו להרים לעשות את שלהם. בסוף, היין הוא רק התירוץ לחזור וליהנות מהיופי הזה שיש לנו ממש מתחת לאף.