מים עכורים, לכלוך ופסולת: למה נחלי ישראל הפכו ל"ביוב השכונתי" של המדינה?

מדי שנה בתחילת הקיץ, אנחנו מתבשרים על סגירת נחלים ומעיינות לרחצה, בעיקר בצפון הארץ, בשל זיהומים כאלה ואחרים. משרד הבריאות עורך דיגומים באופן תדיר, וכאשר מתגלים חיידקים בספירה מעל המותר, נאלצת רשות הטבע והגנים להתריע ואף לסגור נחלים ומעיינות לרחצה, עד לירידת הספירה מתחת לתקן.

הדיגומים נעשים בנחלי איתן שיש בהם זרימה טבעית, בעיקר בגדולים ובמטוילים שבהם, על מנת לשמור על בריאות ציבור הרוחצים. הסיבות לזיהום יכולות להיות מפגעי רעיית בקר בסביבה, זיהומים משפכים וקולחין, או טמפרטורה גבוהה של המים המאפשרת לחיידקים להתרבות. זה לא כל כך נעים לראות נחל מזוהם סגור, אלא שכאמור מדובר בזיהום של נחלי איתן, ומה קורה בנחלי אכזב?

>> "המצב אסוני": זה המקום העצוב ביותר בישראל

>> אחרי שנהרס לגמרי: נחל ערוגות ייפתח מחר מחדש

>> שוות 1,000 מילים: התמונות שמראות את המקומות הכי יפים בארץ

בישראל הקטנה זורמים 790 נחלים שונים ומשונים: נחלי איתן ונחלי אכזב, צרים ורחבים, קצרים וארוכים, ישרים או מתפתלים, מישוריים או קניוניים. לכולם יש תרומה גדולה לא רק למשק המים, אלא גם לתנועת הטיילות. כולנו אוהבים לטייל במסלולי נחלים כי הם מעשירים את הטבע בנופים ובאתגרים, ומספקים אטרקציה קיצית מרעננת.

פעם רבים מהם שפעו מים צלולים וזרמו בחדווה, אבל הזמנים השתנו. עם הקדמה הפכה מצוקת הנחלים למגפה רבתי, נחלים רבים התייבשו בגלל שאיבות יתר, חלקם הוסטו מהתוואי הטבעי לנתיב מלאכותי חלופי בגלל תשתיות, ויש כאלה שגם ברגעים אלה מאיימים עליהם פרויקטי בינוי שונים וניטשים סביבם מאבקים ציבוריים ברחבי הארץ. אחרים נפגעו בעקבות זיהומים מתמשכים, ולא רק שאינם נגישים, הם מהווים מקור לסכנה בריאותית לאדם, לחי ולצומח.

מפת הזיהום: מנחל קדרון ועד הירדן הדרומי

כדי להבין את גודל האתגר, כדאי להסתכל על מפת הנחלים המקומית, שמציגה פסיפס מורכב של מפגעים לצד פתרונות בשטח. בנחל חדרה, למשל, היו שני מפגעי קולחין משמעותיים שהוסרו, איכות המים השתפרה ושחררו מעיין מרכזי שמוסיף חיות לנחל.

נחל קדרון, הזורם מירושלים לים המלח, ידוע כמנקז שפכים ממזרח ירושלים שזרמו באופן גולמי לנחל. לאחר השקעה משמעותיות של רשות המים, נבנה צינור איסוף למתקן טיפול ייעודי במדבר יהודה ובקרוב הוא יהיה נקי: ים המלח לא יקבל את הזיהום, ומהמבקרים ייחסכו מפגעי הצחנה והזוהמה שאפיינו אותו שנים. הנחלים איילון והירקון עדיין מקבלים קולחין באיכות גבוהה, אך פחות טובה ממה שמצפים לראות בנחלים כאלה.

אתגר קשה במיוחד נרשם בירדן הדרומי. יש תוכנית לאומית לשיקומו שבמסגרתה תתקבל הקצאה ממי הכינרת ויוסרו מזהמים רבים מהעמק, אלא שהנחל חוצה גבולות וסובל גם מהצד הירדני והפלסטיני, לכן נדרשת יצירת תשתית לשת"פ בין-אזורי כדי שהנחל יתפקד היטב. גם נחל כזיב סבל מזיהום משני יישובים; המפגעים טופלו ובמקביל שחררו שני מעיינות לטבע שהם פופולריים כבר שנים. בנחל ציפורי, בזכות תוכנית לאומית, הוסרו שני מקורות קולחין משמעותיים שמובלים כעת למאגר חדש. ועדיין, הנחלים אלכסנדר, לכיש, שורק והבשור סובלים מקולחין בכמויות לא קטנות שזרמו בהם ומזהמים אותם.

כשהביוב מחליף את הטבע

זיהום נחלים, גם בעולם, מתרחש כאשר אין תשתיות לפינוי מזהמים תעשייתיים או מי קולחין, וכל דיכפין נהגו לפלוט את העודפים המזהמים לאפיקי הנחלים בלי לחשוב על ההשלכות. פעם לא הייתה רגולציה, גם לא אכיפה, ואיש הישר בעיניו הזרים וזיהם. את מי הנחלים החליפו מיני שפכים, רעלנים, כימיקלים ושלל מזהמים מחוללי מחלות שהפכו את אפיקיהם ל"ביוב" שכונתי מעלה צחנה ומסוכן.

נחל מזוהם הוא קודם כל איום קיומי לאקולוגיה העדינה, ובמקרי קיצון הוא עלול להשפיע על מבנה הנחל, משטר הזרימה, ההרכב הכימי של המים ומאפיינים הידרולוגיים וביולוגים. ההשפעה יכולה להיות ישירה ועקיפה, וכך עלולים הנחלים להפוך ממשאב למפגע שיש לו השפעה מתמשכת גם על האדם, על איכות מי השתייה ועל החקלאות.

מעניין שתקנות בריאות העם (תקני איכות מי קולחין וכללים לטיהור שפכים) לא פותרות את הזיהום ולא עוצרות אותו, אלא מנציחות אותו בקביעת תקנים להזרמה במקום למצוא פתרון כולל. זיהום מתמשך אף מונע אפשרות לשיקום נחלים ולהשבתם לטובת הטבע והאדם. שיקום נחל הוא לא רק הזרמת מים נקיים, אלא גם סביבה בריאה שכוללת את כל אגן ההיקוות שלו. שיקום מעמיק דורש תכנון מרחבי מקיף מהמעיין, לאורך נתיב הזרימה, עד השפך לים, תוך שמירה על התוואי הטבעי שיודע לווסת את המים במקרה של הצפות.

שינויי האקלים בשנים האחרונות, שהובילו להצפות קשות, העלו לפני השטח את הקשיים ובהם היעדר שטחי הצפה לנחלים וקרקע שיכולה לספוג את עודפי המים. בינוי אינטנסיבי, כך התברר, מונע חלחול, וגם עם זה מתמודדים הארגונים הירוקים בוועדות התכנון.

נחלים הם מקור חיים טבעי ולכן גורמים רבים תומכים בפתרונות מבוססי טבע, שמחקים את המערכת הטבעית בנחלים ונשענים על חכמתה, בהנחה שהיא שלמה ואינה מופרת. באופן הזה ניתן למנוע התערבות מלאכותית אנושית ולתת לטבע לשקם את עצמו מזיהומים באשר הם. אולם זיהומים אינם גזירת גורל, הם תוצר של מדיניות שלא מייחסת חשיבות מספקת לטבע כמשאב ראוי להשקעה. הטבע לא נמצא ברשימת סדרי העדיפות הלאומית, ואין הפנמה של ההשלכות העתידיות של הזיהום. כפי שהיה בנחל הירקון, שזכה להליך שיקומי והוכיח שאפשר לשקם נחל ולתת לטבע להפעיל את כוחותיו, הרי שהמשימה אינה בלתי אפשרית.

בשנים האחרונות נמצאים הגופים הירוקים בחזית המאבק לשמירה על הנחלים, ולמרות מגמת השיפור, ישראל רחוקה מהאופטימום. מבט במפה ממשלתית מגלה 58 מוקדי זיהום בנחלים, חלקם בכמה נקודות באותו נחל. ויתרה מזו, לזיהום יש מחיר: העלות הכוללת של זיהום נחלים למשק הישראלי נאמדת בכ-130 מיליון שקלים בשנה, סכום שהיה יכול להיות מושקע בטיפוח נחלים ואגני ניקוז לטובת הטבע והציבור.

לומדים רק מאסונות?

אריאל כהן, הידרולוג בחטיבת המדע ברט"ג, מספר שעד שנות ה-90 הוזרמו מדי יום שפכים תעשייתיים ללא טיפול לנחלים דוגמת נחל הבשור והקישון, ומאז אגמו את המזהמים ואין הזרמה למעט במקרי תקלות או תאונות. "לצערי בישראל לומדים רק מאסונות", אומר כהן. "כמו בירקון שזכה להתייחסות ומשאבים בעקבות אסון המכבייה, והקישון עקב מקרי הסרטן של צוללי השייטת. המדינה אז ניקתה את הנחל, הסירה מזהמים וחייבה מפעלים לעשות טיפול קדם למזהמים. היום יודעים להתמודד עם זה, אלא שצריך להשקיע משאבים. הטיפול במפגע קיים יקר יותר מהמניעה שלו, כפי שקרה באסון בנחל אשלים".

אחד המפגעים הידועים היו בתי הבד שהזרימו עודפים לנחלים, ובהמשך, בעקבות אכיפה טובה של רט"ג והמשרד לאיכות הסביבה, חל שיפור. כהן מסביר שהפיקוח צמוד יותר כיום: דואגים שהתוצרים לא יגיעו לביוב ויגרמו לקריסתו, והם מטופלים במתקנים ייעודיים כולל סילוק מבוקר ופתרונות נוספים.

לפי כהן, הזיהום העיקרי היום בנחלי ישראל נובע ממי קולחין, תוצר הטיפול במי השפכים במט"שים (מכוני טיהור שפכים) שברחבי הארץ. "ישראל מובילה בתחום הטיפול ומחצית ממי ההשקיה בחקלאות הם ממקור של מי קולחין. אבל מי קולחין מיוצרים כל השנה באותו קצב, ובחורף הביקוש קטן כי יש גשם. לשם כך נבנו כ-300 מאגרי איגום קולחין שפעילים כל השנה מצפון לדרום. כשהם מתמלאים, גולשים כ-15 אחוז לנחלים ולים, שזה יותר ממאה מיליון קוב, כמו שני מתקני התפלה שנשפכים לנחלים ולסביבה".

כהן טוען שזו תופעה שמאפיינת מדינות פחות מפותחות, שכן במדינות המפותחות הזיהום נמוך ונמהל בזרימה הטבעית בנחלים ופחות מורגש, ובנוסף מי הקולחין עוברים טיפול רציני ומוזרמים בצינורות ישירות לים. בארץ זה לא קורה; הנחלים סופגים את הזיהום, וגם ברשות המים פועלים לצמצום התופעה, אלא שכמות הקולחין עולה עם הגידול באוכלוסייה ונוצר פיגור בתשתיות.

תשתיות הן בהרבה מקרים עקב אכילס, וכהן מבהיר שהם עובדים בשיתוף פעולה עם מקבלי ההחלטות. רשות המים, למשל, בנתה תכנית אסטרטגית לשנת 2040 לטיפול בזיהומי הקולחין, אך כהן טוען שהיא לא עומדת במציאות, לא נותנת מענה ונדרש טיפול יסודי ולא פלסטר. "צריך תכנית יסודית שתראה בכל אגן נחל את הפוטנציאל החקלאי ואת כמויות הקולחין הצפויות, ובהתאם לכך לפתח חלופות, הן לטיפול אינטנסיבי והן למציאת פתרונות כמו ייצוא לירדן או טיפול מתקדם במי הקולחין וסילוקם לים התיכון, פעולה שמומחים הוכיחו שאין בה פגיעה משמעותית בים. כרגע הכל נפגע: הנחל, החוף והים, והשאיפה היא לקצר את התהליך.

החזון הוא נחלים המבוססים על מים טבעיים ולא על קולחין, גם אם הם באיכות גבוהה, כי זה יוצר לחץ לחי ולצומח וזה לא פתרון ראוי. ניתן גם להגיע לטיהור ברמה רביעונית ("טיהור מתקדם" בארבעה שלבים) שמסלקת את החיידקים והמזהמים בצורה יעילה עד כדי מי שתייה. יש לנו הרבה הנדסה ותכנון מהטובים בעולם, אבל צריך להשקיע משאבים נכונים בכלים הללו ולשים אותם בראש סדר העדיפות". במדינות מתוקנות, מדגיש כהן, יש אכיפה ורגולציה קפדנית, ונחלים כמו הריין והדנובה, שסבלו מזיהומים לפני כ-40 שנה, עברו כברת דרך בזכות משאבים וחקיקה. "היום באירופה אין אופציה לזיהום כי יש קנסות ותביעות עם אחריות אישית של מנהלים, ולכן הכל נראה כמו בית מרקחת. גם בארץ יש התקדמות גדולה אבל המציאות דורשת התמודדות והסדרה בהרבה משאבים.

נחל הוא מרחב ציבורי שחייב לקבל התייחסות סופר משמעותית על ידי מקבלי ההחלטות והציבור. מרגע שנחלים הוגדרו על ידי מינהל התכנון כאתרי קיט לאדם כמשאב, אנחנו צריכים לקבל משאב נקי, וההתייחסות לזה צריכה להתבטא בתקציבים ומעורבות, אבל גם באכפתיות ציבורית מצד המטייל שצריך לשמור על משאב הנחל".

חזית המאבק: מי שמזהם – משלם

בשני ההקשרים הללו משתלבת החברה להגנת הטבע. דנה טבצ'ניק, מנהלת אגף נחלים באגף שמירת סביבה וטבע בחברה, טוענת כי הם מרגישים שנחלי החוף הופקרו והם הכי מזוהמים בארץ. "יש שיפור קל עם השנים כי פעם נחלים היו תשתית ביוב לים, ולא נעשה מספיק כדי למנוע טוטאלית את מקורות הזיהום", אומרת טבצ'ניק. "היינו מצפים לאפס תקלות במערכות הביוב, אבל הן מתרחשות כל הזמן כי התשתיות ישנות ואין פיקוח, ולעיתים לוקח הרבה זמן לתקן כי אין תמריץ. כבר שנים שאנחנו פועלים לשינוי חקיקה וגם הצלחנו בחלק, והמטרה היא להרתיע, מי שמזהם משלם. עשינו עבודה מחקרית והשווינו למדינות אחרות, והוכח שהיטל או קנס על חברה שהזרימה זיהום לנחל שינה את ההתנהגות שלה. בנוסף, ברמת המדיניות, אנחנו פועלים לאכיפה מנהלית שנותנת מיד קנס גבוה למזהם".

בשטח יש גם עבודה רבה עם "קהילות נחל", ציבור שעוזר עם יותר "עיניים" בשטח, יכול ליצור קשר, ולקבל תכנים והסברה. "אין לנו יכולת ומשאבים לסייע בכל מקרה, והמטרה היא שהציבור ידע מה לעשות, איך לפעול ולמי לדווח במקרה זיהום. אנחנו מעבירים ידע והדרכות לרשת קהילות נחל שמבינות שזה עניין לאומי ויודעות לפעול. נחלים הם משאב אקולוגי ואסטרטגי, אנחנו מאוכזבים מאופן הטיפול בהם והיינו מצפים שהם ייראו אחרת".

טבצ'ניק מדגישה שנחל יודע להחזיר את עצמו לקדמותו ולא צריך להפריע לו, אלא רק להפסיק לזהם, ולכן יש תקווה: "בעולם מבינים שזלזול בנחל הורס ופוגע, ונחל בריא שזורם נקי ולא מתייבש מגן על כל המרחב. זיהום אפשר לפתור ולא בהשקעה של הרבה כסף, אבל הנחלים פשוט לא בסדרי העדיפויות".

בינתיים נציגי החל"ט פעילים בוועדות התכנון, לצד גופים ירוקים נוספים, ומדברים על נחלים, טבע ומסדרונות אקולוגיים. לאחרונה הם הובילו בשיתוף פעולה שינויים בתכנון הארצי הקשור לנחלים, אשר מתווה עקרונות לשימור נחל (תיקון 7 בתמ"א 1). "אנחנו לא מרימים ידיים", מסכם אריאל כהן, "ומנסים בכל מצב לקדם פעולות להסרת זיהומים ושחרור מים טבעיים לנחלים – גם במקרים שבהם האתגרים גדולים יותר".