"פגיעה בלתי הפיכה": אף אחד לא לוקח אחריות - ואתר הטבע ההיסטורי בלב גוש דן הופך למוזנח

יש מקומות שנמצאים כל כך קרוב לבית, עד שכבר לא ממש רואים אותם. גבעת נפוליאון היא בדיוק מקום כזה: תל ירוק בין רמת גן לתל אביב, כמה דקות מפארק הירקון, עם שבילי עפר ונוף של מגדלים מכל כיוון. עבור חלק מהתושבים זה קיצור דרך לטיול ערב. עבור אחרים זו נקודת תצפית, פינת משחקים מאולתרת, או סתם הגבעה ההיא מסדרת הנוער האייקונית. אבל מתחת למקום הזה, שכמעט נראה כאילו נשאר במקרה בלב העיר, מסתתר סיפור הרבה יותר גדול.

>> היפהפייה הנרדמת: זו כנראה העיר הכי מפוספסת בישראל

>> הפוטנציאל קיים: כבר שנים שהעיר הזאת לא מצליחה להתרומם

>> "המצב אסוני": זה המקום העצוב ביותר בישראל

העיר שנקברה מתחת

איך בכלל הגיע נפוליאון לגוש דן? השם המוכר של הגבעה נולד מהמסורת המקומית לפיה במהלך מסעו בארץ ישראל בשנת 1799, חנה צבאו של נפוליאון בונפרטה באזור זה בעת המצור על יפו. למרות שההיסטוריונים חלוקים בשאלה האם המצביא הצרפתי עצמו דרך פיזית על ראש הגבעה, השם נקלט עמוק בזיכרון הציבורי. אולם, מבחינה מדעית, הגבעה היא למעשה "תל גריסה", אחד התילים הארכיאולוגיים הגדולים בגוש דן ואתר טבע עירוני נדיר באזור שכבר כמעט לא נשארו בו שטחים פתוחים כאלה.

עמית מנדלסון, ראש תחום מורשת האדם במכון דש"א במוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט באוניברסיטת תל אביב, מסביר כי במקום נמצאו שרידי עיר קדומה ששגשגה לפני כ-4,000 עד 3,000 שנה, בתקופות הברונזה והברזל. "האתר נחפר עוד בתקופת המנדט הבריטי, ושוב בשנות ה-80 וה-90", אומר מנדלסון. "נמצאו בו עדויות להשפעה מצרית ולאחר מכן יישוב פלשתי עם קשרי מסחר עם איי הים התיכון. זהו אחד התילים הארכיאולוגיים הגדולים בגוש דן, אולי העיר 'גת רימון' המוזכרת במקרא כאחת מערי שבט דן".

כל זה, צריך לומר, לא ממש מורגש כשמגיעים לשטח. מי שעולה היום לגבעה לא בהכרח יבין שהוא דורך על אתר ארכיאולוגי משמעותי. אין כאן חוויה מסודרת של אתר עתיקות, אין כמעט המחשה של מה שהיה כאן, ורוב השרידים אינם גלויים לעין. "חשיבותו הארכיאולוגית-היסטורית של האתר אינה באה לידי ביטוי כיום", מתאר מנדלסון, "חוץ ממפעל המים, שמגודר כיום, לא ניתן למעשה לראות את השרידים הארכיאולוגיים על פני השטח".

ובכל זאת, לגבעה יש מקום עמוק בזיכרון הקולקטיבי שלנו. עבור מי שגדלו בתחילת שנות ה-2000, השם "גבעת נפוליאון" מזכיר בעיקר את סדרת הנוער "הילדים מגבעת נפוליאון", שבה הפכה הגבעה למקום מפגש של ילדים, הרפתקאות ותעלומות. במובן מסוים, הסדרה קלטה משהו שהיה שם עוד קודם: התחושה שזו אינה רק גבעה, אלא מרחב שמזמין דמיון. מקום שנמצא בלב העיר, אבל מאפשר להרגיש לרגע מחוץ לה.

על הנייר גבעת נפוליאון היא מקום מושלם למסלול טיול משפחתי קצר בלב גוש דן: עלייה לתל, תצפית אל רמת גן ותל אביב, ירידה לכיוון פארק הירקון, הליכה לאתר שבע טחנות, נחל הירקון, שרידי טחנות קמח וסיפור ארכיאולוגי בן אלפי שנים. לא צריך לנסוע רחוק, לא צריך לשלם בכניסה, ולא צריך לתכנן יום שלם. ובכל זאת, דווקא המקום הזמין והפתוח הזה נשאר במידה רבה לא מונגש ולא מנוהל כפי שאתר כזה יכול להיות.

אי של טבע באוקיינוס של בטון

אך מתברר שדווקא בגלל שהשטח לא מפותח ולא הפך לפארק עירוני מסודר, הוא הפך לאחד מאתרי הטבע החשובים ביותר שנותרו בגוש דן. מנדלסון מסביר כי החיבור לפארק הירקון יוצר רצף פתוח נדיר יחסית באזור צפוף כל כך, שמאפשר קיום של בעלי חיים גדולים יותר, בהם תנים, ובעבר גם דורבנים ושועלים, עם 115 מיני צמחי בר ועשרות מינים של בעלי חיים.

"היות ומדובר בשטח פתוח לא מגונן ולא חקלאי, זהו כיום אחד מאתרי הטבע החשובים ביותר שנשארו בגוש דן ומקיים מגוון עשיר של מיני צמחים ובעלי חיים", מציין מנדלסון. "האתר היה מיושב במשך תקופות ארוכות, הקרקע בו עשירה בחומר אורגני, ולכן הצומח אינו הצומח הטיפוסי של גבעות הכורכר והחמרה במישור החוף, אך עדיין יש כאן מגוון רב של מינים שלא ניתן למצוא בשטח בנוי עירוני".

הבעיה היא שהמקום נשחק. לא באירוע אחד דרמטי, אלא יום אחרי יום, צעד אחרי צעד. התל פתוח ונגיש, אבל השימוש בו כמעט לא מוסדר. וכך, אנשים פורצים שבילים, רוכבים באופניים במדרונות, מקימים פינות ישיבה מאולתרות, ולעיתים גם משנים את הצמחייה בלי הבנה אקולוגית. "האתר מושפע מאוד מפעילות אדם", אומר מנדלסון, "זה כולל לא מעט יוזמות מקומיות, בין אם מדובר על פריצת שבילים, רכיבת אופניים במדרונות שמגבירה את סחיפת הקרקע, זריעה יזומה של מינים, או פינות זולה של בני נוער".

הפגיעה המדאיגה ביותר, לדבריו, מתרחשת בצד המזרחי של התל, באזור שבו נחשפים משטחי כורכר. מדובר בשטח קטן יחסית, אבל רגיש במיוחד. לדבריו, דריכה חוזרת ורכיבת אופניים עלולות לגרום שם לנזק שקשה מאוד לתקן. "בהחלט ניתן לומר בראייה של האתר לאורך זמן שמצבו האקולוגי מידרדר", מתריע מנדלסון, "בפרט יש איום על משטחי סלע הכורכר החשוף בצד המזרחי של התל. מדובר באזור עם לחץ כבד של דריכה ושל רוכבי אופניים. בכל שאר התל אין כמעט סלעי כורכר על פני השטח, ולכן כל פגיעה בשטח הזה של כמה עשרות מטרים רבועים מייצרת פגיעה בלתי הפיכה במגוון הביולוגי הכולל, ואינה ניתנת לשיקום".

לצד הפגיעה הישירה בשטח, יש גם שינוי עמוק בחוויה של המקום. במשך שנים הייתה הגבעה נקודת גובה בולטת בנוף. כיום, עם תנופת הבנייה סביבה, היא הולכת ונבלעת בין המגדלים. "חומת המגדלים שמקיפה את התל בעשור האחרון הפכה אותו ממקום בולט מסביבתו למקום נמוך בין מגדלים", אומר מנדלסון. לדבריו, זו "פגיעה קשה מאוד בחוויית המבקרים באתר ובתחושת הניתוק מהעיר שאפיינה את המקום בעבר".

הקרב של 1945 עדיין נמשך

גם מבחינה מוניציפלית, גבעת נפוליאון היא מקום מורכב. עיריית תל אביב מנהלת את השטח עוד מלפני קום המדינה, אך חלק גדול מהמשתמשים הקבועים בו בכלל מגיעים מרמת גן הסמוכה. המתח הזה אינו חדש. כבר בשנת 1945 פורסם בעיתון "הבוקר" שיר סאטירי בשם "הר נפוליאון", בעקבות סיפוח הגבעה לתחום תל אביב והתנגדותה של רמת גן. כמעט שמונים שנה אחר כך, הגבול העירוני עדיין מורגש: העיר שמנהלת את המקום היא אינה בהכרח העיר שתושביה משתמשים בו מדי יום.

לדברי מנדלסון, למרות הכל, היחס העירוני לטבע השתנה לטובה בשנים האחרונות. "עיריית תל אביב מנהלת את המקום עוד טרם קום המדינה. בעבר זו הייתה 'חצר אחורית' מכל הבחינות", הוא מתאר, "כיום עיריית תל אביב היא בין הבודדות בארץ שמעסיקות אקולוג עירוני, ויש שיפור ניכר בהתייחסות לערכי הטבע". ועדיין, מנדלסון מדגיש כי חלק גדול מהפגיעה באתר נגרמת כיום בידי אנשים פרטיים, ולכן קשה לתת לה מענה מלא רק באמצעי תחזוקה רגילים. אולי זו בדיוק המורכבות של גבעת נפוליאון: היא פתוחה, נגישה ואהובה, אבל אין בה מספיק כללים שיסבירו למבקרים איך להשתמש בה בלי לפגוע בה.

הפתרון, לפי מנדלסון, אינו לסגור את המקום לציבור, להפך. הוא רואה בתל גריסה אתר בעל פוטנציאל קהילתי, חינוכי ותיירותי גדול בהרבה מזה שממומש כיום. "אני בהחלט חושב שיש באתר הזה פוטנציאל רב שאינו ממומש", הוא אומר. בין האפשרויות שהוא מציע: סיורים מודרכים, פעילות קהילתית לעקירת מיני צמחים פולשים, החלפת שאריות הגינון הישן בשתילה של מיני בר טבעיים, שילוט שיסביר את הרקע ההיסטורי והארכיאולוגי, וחיבור למתחם החווה החקלאית הסמוכה "תלמי אביב", שבדרך כלל סגורה לציבור הרחב.

ברמה המעשית, הוא מציע להתחיל בהסדרת הגישה לתל ממזרח. באזור הרגיש של משטחי הכורכר, הוא אומר, צריך לאפשר הליכה רגלית בלבד, ולהפנות רכיבת אופניים לחלקים פחות רגישים. בנוסף, הוא מציע להסדיר שתיים או שלוש נקודות ישיבה ותצפית בראש התל, כדי למנוע היווצרות של פינות זולה מאולתרות, ולשלב עבודה חינוכית-קהילתית שתסביר למשתמשים מדוע גם מעשים שנראים קטנים משנים את המקום. "ניתן גם לחשוב על יצירת שביל מונגש לנכים ועגלות שיאפשר גישה לחלק מסוים מהתל", הוא מוסיף.

במובן הזה, גבעת נפוליאון מייצגת תופעה רחבה יותר. מדובר במקום ששרד אלפי שנים, עבר תקופות של התיישבות, חפירות, הזנחה ופיתוח מואץ מסביב, הפך לזיכרון טלוויזיוני אייקוני של ילדות ישראלית, וכעת עומד מול איום שקט יותר: שימוש יום-יומי לא מוסדר, שחיקה איטית וחוסר מודעות לערך שנמצא ממש מתחת לרגליים שלנו.

מרשות העתיקות נמסר: "רשות העתיקות רואה בחומרה את התופעה של הקמת רמפות האופניים הפיראטיות בתל גריסה. מדובר באתר עתיקות חשוב מתקופת הברונזה, וכל פעולה בלתי מוסדרת בשטח עלולה לפגוע בשכבות הארכיאולוגיות. הרשות הגישה מספר תלונות למשטרה בעניין זה, אך למצער, הן נסגרו. בעבר פנתה רשות העתיקות לגני יהושע, המנהלת את השטח, בבקשה לבחון פתרון מוסדר של מסלול רכיבה תקני, בתכנון מקצועי שלא יפגע בעתיקות, אולם הדבר לא קודם. לאחרונה גידרה החברה את המקום על מנת למנוע כניסה בלתי מוסדרת והקמת רמפות, אך למרות זאת, התופעה נמשכת. לכשתמצא נכונות מצד בעלי השטח, רשות העתיקות תהיה הראשונה להעמיד את הניסיון המקצועי שברשותה על מנת להנגיש את האתר הארכיאולוגי החשוב לקהל".

תגובת גני יהושע: "תל נפוליאון הוא אכן אתר בעל ערכי טבע, נוף, היסטוריה וארכיאולוגיה והוא מטופל בהתאם לתנאי השטח ומאפייני המקום. בכל הנוגע לערכים הארכיאולוגיים של האתר, הסמכויות בתחום זה נתונות לרשות העתיקות. באשר לסוגיית רכיבה על אופנים - הסמכויות בתחום זה נתונות לגורמי האכיפה השונים".