ההטרדה המינית שעברה אפרת יעקב, סטודנטית באוניברסיטה העברית, על ידי פרופ' מריו שניידר אולי ירדה מהכותרות בגלל אירועים אקטואליים אחרים (הטרדה מינית בגבעתי, למשל)- אבל הנושא חי וקיים באקדמיה ומעסיק לא רק את הסטודנטיות אלא גם את המרצים והמרצות ואת המתרגלים והמתרגלות.
ביום שני 27.4, נערך לא רק יום עיון של המועצה להשכלה גבוהה בנושא מניעת הטרדות מיניות, אלא גם הפגנה נגד ההתנהלות של האוניברסיטה העברית בנושא ההטרדות המיניות. העובדה הזו עשויה להפתיע, שכן התלונה של אפרת יעקב טופלה במהירות יחסית, ונסגרה בעזיבתו של הפרופסור המטריד. עם זאת המצב, כך עולה מהסטודנטיות, רחוק מלהיות בסדר: ״יש לנו רשימה של מרצים מטרידים, שמתרגלות מפחדות לעבוד איתם ואנחנו יודעות על סטודנטים שמטרידים סטודנטיות באובססיביות, מתחילים איתן וכשהן מסרבות מתחילים ללכת אחריהן לספריה, לחכות להן מחות לשירותים, לצלצל אליהן לנייד עשרות פעמים מבלי שהן נתנו להם את המספר שלהם״, אומרת נעמי נידם, חברה בתא ״אקדמיה ללא הטרדות״ המסייע לסטודנטיות בהליך התלונה בעקבות הטרדות במוסדות ההשכלה הגבוהה ופעיל בעיקר בירושלים.
״סטודנטית אחת הוטרדה כך על ידי סטודנט. הוא מצא דרך לשבת לידה בשיעור ובאמצע ההרצאה נגע לה ברגל ומשם ניסה להגיע לאזורים אינטימיים ואנחנו יודעות על הטרדות קשות בהרבה״, היא אומרת. נידם טוענת שהיחס של הנציבות באוניברסיטה העברית לא פעם דואלי: ״הנציבות עסוקות לא פעם בעבודה האקדמית שלהן, כיון שהן מכהנות כנציבות בנוסף למשרה האקדמית - ולפעמים יש גם בעיה של יחס. על אחת המתלוננות הן אמרו בנוכחותה שהיא מגזימה, שהיא נקמנית. במקרה אחר מישהי צלצלה לספר את מה שקרה לה ואמרו לה להגיש תלונה. היא לא ידעה מה זה אומר, חששה. אף אחת לא חזרה אליה כדי לשוחח איתה על זה״.
האוניברסיטה העברית שמעה את הטענות שהעלתה נידם ומיהרה להבהיר בפנינו כי האמירות שמייחסת נידם לנציבות - לא נאמרו מעולם: ״האמירות המיוחסות לנציבות לא נאמרו והן תלושות מהמציאות״, הסבירו בדוברות. ״לאחרונה יש אי דיוקים רבים בכל הנוגע לטיפול שמעניקות הנציבות לתלונות ואנחנו חוששים שאי הדיוקים האחרונים מונעים תקווה ממתלוננות עתידיות, אף שמגיעה להן תקווה כזאת - למרות שיש להן תקווה כזאת״.
המטריד עדיין בקמפוס
ההפגנה שנערכה בשני כללה את הסיפורים האישיים של המוטרדות, שעמדו שם בפנים חשופות וסיפרו ללא מורא את הדרך הארוכה שהן עברו כדי לטפל בהטרדה שלהן. אחת מהן היתה דקלה ריבלין כ״ץ, דוקטורנטית שעברה הטרדה בלימודי התואר השני שלה. המטריד שאמלל את חייה, כך מסתבר, עשה זאת לשמונה נשים נוספות והיא מרגישה שאת הסבל הזה אפשר היה למנוע: ״לפני 3 שנים, בזמן שלמדתי לתואר השני, הוטרדתי מינית על ידי סטודנט שלמד איתי״, היא סיפרה בנאום שנשאה בהפגנה. ״הוא הטריד אותי באובססיביות במשך שנה שלמה, ולא משנה מה עשיתי תמיד הוא מצא את הדרך לחכות לי מסביב לפינה. ההטרדה פגעה לי מאוד בלימודים. בגלל שפחדתי להגיע לקמפוס נעדרתי הרבה, עזבתי מספר קורסים באמצע, ולא תפקדתי כסטודנטית. הטרדות מסוג זה הן לא נדירות לצערי, אבל מה ששונה במקרה שלי זה שלא הוטרדתי באוטובוס או ברחוב. הוטרדתי בתוך הקהילה שלי, במקום שהרגשתי בו בבית, וציפיתי מהבית שלי שלא יעמוד מנגד ויטפל בהטרדה. כאשר הגשתי תלונה בנציבות גיליתי שהיו כבר שמונה סטודנטיות שהתלוננו נגד התוקף שלי, אבל הוא עדיין הסתובב חופשי להטריד נשים בקמפוס כאוות נפשו. אילו אותו סטודנט היה מטופל כבר כשהוגשה התלונה הראשונה, הסבל שלי, ושל עוד שבע נשים היה נחסך״.
כ״ץ מאירה את הדרך הארוכה שעברה התלונה שלה: ״ההטרדה הייתה רק תחילתו המסע שלי. המסע הרשמי נמשך שנה, עד תום הטיפול בתלונה. שנה נוספת שבמהלכה הייתי צריכה ללכת בפחד במסדרונות האוניברסיטה, שבמהלכה הציבו מאבטח צמוד שישמור עליי מטעם האוניברסיטה. עליי ולא עליו, כאילו אני הבעיה ולא הוא״. כ״ץ מספרת שהתוקף שלה ממשיך ללמוד באוניברסיטה, חופשי להטריד.
אפרת יעקב, שתלונתה נגד פרופ מריו שניידר טופלה ופורסמה, דיברה אף היא בהפגנה וסיפרה על הקושי שבהגשת התלונה: ״כשאת מגישה תלונה את צריכה לאזור את כל הכוחות שלך לריצת מרתון ארוכה שאת לא יודעת מתי ואיך היא תסתיים. את מקלפת את הפצע ומשחזרת את המקרה שוב ושוב. התלונה לא מסתכמת בהגשת עדות, במצב של פוסט טראומה הכול צף ומקבל חיים משלו. פרופ' מריו שניידר הפך להיות שוב איום עבורי ואני לא הפסקתי לדבר על זה. כל פעם נזכרתי בעוד פרט ועוד משהו שערער אותי. רציתי שזה ייגמר כבר. שזה לא יהיה בחיים שלי יותר. הרגשתי שאני לא מצליחה לתפקד יותר״.
יעקב מאירה את השלב החשוב ביותר בהגשת התלונה, שבעיניה טעון שיפור: ״השלב שהוא אולי החשוב ביותר, הוא הטלפון הראשון לנציבות. את מתקשרת לברר, עדין מהוססת. החלטת לחשוף את המקרה אבל ההחלטה על הגשת תלונה מפחידה אותך, מתווספת לערעור שאת חשה בעצמך כתוצאה מההטרדה. יכול להיות שאחרי הטלפון הראשון לא תשובי להתקשר. אבל לא יכול להיות, בפירוש לא יכול להיות, שאחרי הטלפון הראשון הנציבות לא ישובו לצלצל אליך. לצערי זה קורה, וקורה לא מעט. כך אנו לא רק מאבדות מתלוננות פוטנציאליות, אלא גם עלולות להפקיר חברות או חברים שמצויים במצב נפשי קשה מאוד, בבדידות עמוקה, בשבר גדול״.
האוניברסיטה העברית ביקשה להתייחס למקרה הספציפי של אפרת יעקב: ״תלונת הסטודנטית נבדקה מידית על ידי הנציבות למניעת הטרדה מינית באוניברסיטה אשר ערכו בירור כמתחייב מהדין והנוהל האוניברסיטאי״, אומרים שם. ״הנציבות מצאו שיש בסיס לתלונה והעבירו את הטיפול לממונה על המשמעת של הסגל האקדמי. הנציבות הן מקצועיות ועוברות הכשרה. אוזניהן קשובות למתלוננות- גם במקביל לטיפול ובדיקת המקרים. הנהלת האוניברסיטה עודכנה על התלונה מיד עם קבלתה. רשויות המשמעת החליטו על נקיטת מספר אמצעים מיידים ודחופים וכאמור - המרצה לא ישוב ללמד עוד במוסד.
"כמובן שהאוניברסיטה העברית מתייחסת בחומרה רבה לכל מקרה של הטרדה מינית, כמו גם אלימות מילולית או התבטאויות פוגעניות בין כתליה ופועלת בתוקף ליצירת סביבת עבודה ולימודים נקייה מכל סוג של הטרדה. האוניברסיטה העברית אינה סובלנית לעברות אלו ובמקרים קודמים הענישה עבריינים במלוא חומרת הדין. שיפור הוא חשוב ונדרש בכל ארגון ועל כל נושא. על מנת להשתפר בכל מה שקשור לטיפול ומניעה של הטרדות מיניות באוניברסיטה, הוקמה לפני מספר שבועות ועדה מיוחדת שכבר החלה את עבודתה. הוועדה, שדנה בדרכים למיגור התופעה, שיפור הטיפול במקרים, שינויים בתקנון, העלאת מודעות בקרב סטודנטים וסגל, ליווי הסטודנטיות הסטודנטים וקבלת מידע, תצא בקרוב עם מסקנות יישומיות. בוועדה חברים סגל אקדמי ומנהלי, נציגי הנהלת האוניברסיטה, נציגות התאים ונציגי אגודת הסטודנטים״.
מי רואה את המייל של הנציבות?
ההטרדות נגד כ״ץ ויעקב טופלו בתוך האוניברסיטה העברית, מבלי שפנו למשטרה – אפשרות שמעמיד החוק בפני מוטרדות ומוטרדים, אבל תלונות נוספות העולות מקרב הסטודנטיות מבהירות שסטודנטיות רבות כלל לא מכירות את האפשרות הזו ולא בקיאות בהליכים הכרוכים בה. ״רוב הסטודנטיות לא שמעו על הנציבות למניעת הטרדות מיניות ולא יודעות שום דבר על האפשרויות שעומדות בפניהן כשהן מוטרדות״, מסבירה נעמי נידם. ״אל הסטודנטיות והסטודנטים נשלח לינק ללומדה שעוסקת בנציבות, אבל המייל הזה נאבד בין מאות המיילים על הרצאות וחובות, והמידע שבלומדה לא מגיע אל הסטודנטיות כיון שהוא דורש פעולה אקטיבית שלהן – ובין כל המיילים והמטלות אף אחת לא נכנסת אל הלינק ולא עוברת את הלומדה הזו. אי אפשר לסיים היום תואר בלי לעבור הדרכה אינטרנטית על הספרייה - זו חובה - אבל ההדרכה על ההטרדות המיניות היא רשות".
האוניברסיטה העברית מגיבה באמצעות הדוברות ואומרת: ״ההסברה בכל הנוגע להטרדות מיניות באוניברסיטה קיימת. לצערנו הסטודנטים אינם מגיעים למפגשי הסברה, אינם משתמשים בלומדה ואינם מעיינים בעלונים, ומכאן אנו רוצים לעודד אותם לעשות זאת״.
מגבים את המטריד
זה אולי הזמן לעצור ולהביט בנתונים שעולים מדו״ח מבקר המדינה שפורסם ב-2013 ועסק בהטרדות המיניות באקדמיה ובאופן הטיפול של המוסדות להשכלה גבוהה בהטרדות כמו גם ביחס לחוק עצמו. הדו״ח חושף שלא פחות מ-125 תלונות על הטרדות מיניות והתנכלות טופלו בין 2008-2010 במוסדות השונים להשכלה גבוהה. לפי נתוני התאחדות הסטודנטים, המספר הזה מייצג רק 13% מהמוטרדות והמוטרדים. הסיבה? ככל כנראה חוסר אמון במוסדות, והנחה מוקדמת שהתלונה לא תטופל כיאות. כך, בעוד שנתוני המוסדות מדברים על 0.014% סטודנטיות וסטודנטים מוטרדות, הרי שסקר שערכה התאחדות הסטודנטים חושף כי לפחות 2% מהסטודנטיות והסטודנטים הוטרדו מינית – פער גדול, שאפשר להניח שהוא גדול אף יותר במציאות.
הנתונים המתפרסמים בדו״ח המבקר על ההליכים המשמעתיים בעקבות התלונות יכולים לגלות לנו עוד: באותן השנים נקטו המוסדות להשכלה גבוהה צעדים משמעתיים בעקבות 38 תלונות מתוך 125: 11 תלונות נגד הסגל האקדמי, 10 תלונות נגד חברי הסגל המנהלי, 11 תלונות נגד סטודנטים ו-6 תלונות נגד אחרים. ברוב המקרים האוניברסיטאות לא פרסמו את נקיטת הצעדים הללו – צעד שיכול היה להביא אותם למודעות של סטודנטיות וסטודנטים, ובמקרה בעייתי במיוחד - שילמה האוניברסיטה העברית 38 אלף שקל פיצוי לסטודנטית שהוטרדה על ידי חבר סגל אקדמי בכיר. הנשיאה הזו בהוצאות, מבהיר מבקר המדינה בדו״ח, שולחת מסר בעייתי של גיבוי של המטריד במקום המוטרדת.
עוד נתון עגום עליו מצביע הדו״ח, הם זמני הטיפול הארוכים בתלונות וחוסר תיעוד של ההליכים: באוניברסיטת בר אילן טופלה תלונה על הטרדה מינית במשך יותר משלוש וחצי שנים, למשל. באוניברסיטאות אחרות, התיעוד של ההטרדות המיניות היה חסר בפרטים ולא פעם תועד רק שנים לאחר הטיפול בתלונה. במקרים נוספים, מוסדות מילאו את דרישות החוק והתקנות שנקבעו ב-1998 רק שנים אחרי שנחקקו ואם זה לא מספיק - למרות שב-2011 ביקשה הועדה לקידום מעמד האישה לקבל דיווח שנתי על התופעה – עד אוקטובר 2012 לא נקבע כל נוהל שיעביר לה את הנתונים. ביולי הקרוב זה ישתנה לראשונה, אז יתחילו מוסדות ההשכלה הגבוהה לדווח על ההטרדות המיניות בצורה שנתית.
זה הבית שלי
במוסדות ההשכלה הגבוה ישנן 70 נציבות האחריות על טיפול בתלונות על הטרדה מינית. אלו הן נשים וגברים בעלות משרה באוניברסיטה, הממונות לפי החוק כדי לאפשר תלונה על הטרדה או התנכלות בתוך הארגון – אל גורם בתוכו.
העובדה שהנציבות הן חלק מהאוניברסיטה זוכה לא פעם לביקורת, בטענה שהעובדה הזו עלולה להשתיק את התלונות – אבל פרופ' רחל ארהרד, יושבת ראש פורום הנציבות למניעת הטרדה מינית באוניברסיטאות, דוחה מצב כזה באופן חד משמעי. היא רואה חשיבות גדולה בכך שבמוסד להשכלה גבוהה תחכה למתלוננות מישהי שמכירה את החיים האקדמיים מקרוב ותבין את הניואנסים שיש בהם: ״החשיבות של מישהי מהמערכת היא שהיא מכירה את החיים במוסד, את היחסים בארגון כך שהיא יכולה להבין את הסיטואציות, את הטרדה המינית כחלק ממערכת היחסים שיש בארגון וביחס אליהן - לא כמשהו תלוש״.
פרופסור ארהרד חושבת שנציבה בעלת קביעות באוניברסיטה, שלא חוששת למשרתה ומכירה היטב את המערכת מועילה למתלוננות: ״באוניברסיטאות יכולה להתמנות לתפקיד הזה פרופסורית עצמאית, מנוסה, בעלת יחסים אישיים טובים וסטטוס גבוה בארגון. יש לה קביעות, לא יכולים לקדם אותה או להזיז אותה בגלל הטיפול בתלונה. זו לא מנהלת משאבי אנוש שתלויה בבוס שלה, אלא מישהי בעמדה בכירה, שיכולה לקדם את העניינים. הן יכולות להפעיל את הפקולטות, את השירות הפסיכולוגי, להזיז את כל המערכות כדי לטפל במקרה ולא חוששות ממה שיקרה למשרה שלהן ביום שאחרי״.
דקלה ריבלין כ״ץ חושבת שאפשר היה לשפר את המצב הזה. "אני לא מפקפקת ברצון הטוב של הנציבות ואני באמת חושבת שיש במערכת האקדמית נשים שפועלות לטובת סטודנטיות שהוטרדו מינית, כי אכפת להן״, היא אומרת, ״אבל למרות הרצון הטוב שלהן, אני חוששת שיש ניגוד אינטרסים מובנה בתוך המערכת בין טיפול בתלונות לבין הפחד מהפגיעה בשם הטוב של המוסד״.
ריבלין כ״ץ מרגישה שמבנה האוניברסיטה לא מאפשר לה לטפל כראוי ולהעניש במלוא החומרה את הפוגעים הנמצאים בתוך המערכת. לעובדה שהנציבה היא חלק מהמערכת יש חלק גדול בזה: ״הנציבה היא חלק מהסגל האקדמי והיא צריכה להתמודד לא פעם עם תלונות על קולגה שלה. יש פה קושי מובנה. היא בתוך מערכת שמפעילה עליה לחצים להתנהג בצורה מסוימת כדי לשמור על שמה הטוב״. הפתרון, מסבירה ריבלין כ״ץ, הוא בצירוף גורם חיצוני אל הנציבה השייכת למוסד: ״אסור לנתק את העניין מהאוניברסיטה, אבל יהיה טוב אם הטיפול בתלונות יהיה בשיתוף עם אשת מקצוע חיצונית״.
לריבלין כ״ץ חשוב להבהיר שהיא לא פועלת נגד המערכת, אלא בעדה: ״האוניברסיטה היא הבית של החברות שלי ושלי. אנחנו רוצות ללמוד בה, אוהבות אותה – אבל רק רוצות להרגיש בטוחות בבית שלנו ואני מאמינה שהמוניטין של כל מוסד אקדמי רק יעלה אם נשים ידעו שהוא מטפל באפס סובלנות בהטרדות המיניות״.
שיח סקסיסטי
פרופ' ארהרד מדווחת על יותר ויותר פניות אל הנציבות בכל הנוגע להטרדות: ״אנחנו רואות שיש יותר פניות אלינו, יותר התייחסות ויותר שאלות, התייעצויות ולבטים״, היא אומרת. ״יש יותר רגישות ומודעות להטרדות ואנחנו רואות שיש ירידה במספר ההטרדות המיניות – כי אנשים מבינים שזה אסור״.
עם או בלי ירידה מספרית במספר המטרידים, פרופ׳ ארהרד מאירה את זהותם של המטרידים, שאולי תפתיעה אתכם: "אם אני עושה סטטיסטיקה, אז החלק הגדול של התלונות הוא בעקבות הטרדות של סטודנטים את הסטודנטיות”, מספרת פרופ׳ ארהרד. ההטרדות הללו נעות על קשת רחבה ומכוערת: ״היה מקרה בו סטודנט עקב אחרי סטודנטית, הטריד אותה מאוד, היה הולך ליד הבית שלה – דברים מאוד לא נעימים שנגמרו בזה שפנינו למשטרה בהסכמתה והוצאנו נגדו צו הרחקה״, היא מספרת. ״יש גם חיזורים שלא מתקבלים יפה, לשון מלגלגת והתנהגויות לא ראויות. למשל, בפקולטה להנדסה יש מעט מאוד סטודנטיות והסטודנטים שם משתמשים בשיח של עלבונות. זה לא שמתנפלים עליהן בפרוזדור, אבל יש שם שיח סקסיסטי, משהו על הגבול שבין צחוק להטרדה״.
פרופ׳ ארהרד מצביעה בעצם על כך שלא כולם קיבלו את המזכר ההוא, שמבשר על שינוי החוקים החברותיים. גם בשנת 2015 חלק מהגברים עדיין חושבים על נשים בצורות שמתאימות למאה הקודמת: ״צריך לראות את ההטרדות המיניות בהקשר התרבותי הרחב שלהן״, היא מבהירה. ״התחלנו מתרבות בה גברים חשבו שמותר להם להשתמש בנשים כמו בחפץ ואנחנו אומרות שאנחנו לא מסכימות לזה, שאנחנו בדיוק כמותם. זה שינוי בכל תפיסות העולם, זה מורכב וצריכות לטפל בעניין הזה בחכמה, לראות את כולם – גם את המתלוננות וגם את מי שמתלוננות עליו. הרבה פעמים ההליך המשמעתי הוא לא 'בואו נתלה אותו' אלא להסביר לאותו סטודנט שאם הוא ימשיך בהתנהגות כזו אנחנו נשקול אמצעים נוספים. יש סולם שלם של תגובות מאזהרה ועד הרחקה מהאוניברסיטה - והוא תלוי במה שעשו. אם מישהו מתנפל על מישהי וצובט אותה ועושה בה מעשה מגונה - זה חמור לאללה ודורש תגובה מסוג אחד. לעומתו יש מישהו שאומר לסטודנטיות שבנות לא טובות במתמטיקה. אי אפשר להשוות בין המקרים ובין העונשים שהם יקבלו, לכל אחד מהמקרים יש סולם חומרה משלו״.
חושבים פעמיים
גם הנתונים העולים מדו״ח מבקר המדינה מצביעים על מצב של שוויון בתלונות נגד חברי סגל מטרידים וסטודנטים מטרידים. אם את ההתנהגות של חברי הסגל עוד אפשר לנסות לשייך למערכת ערכים ששייכת לעבר – הרי הסטודנטים הצעירים מבהירים שהבעיה הזו עדיין חיה וקיימת, נושמת בתוכנו. חדשות רעות אבל אולי צפויות, בהתחשב בכך שבישראל אין לימודי מגדר בבית הספר, הדת שזורה במדינה וגם היום נשים מרוויחות עדיין שליש פחות מגברים באותה המשרה.
אבל יחסי מרות מתקיימים לא רק בין חברי הסגל הבכיר והקבוע לבין הסטודנטיות והסטודנטים, אלא גם בזירה מסובכת בהרבה: זו שבין המתרגלים והמתרגלות לסטודנטיות והסטודנטים. פה לא פעם פער הגילאים קטן והקשר הלימודי אינטנסיבי בהרבה, קרוב פי כמה – בעיקר בקורסים בהם המתרגלים והמתרגלות מעבירים תרגולים קטנים או עובדים במעבדות יחד, בודקים את העבודות ומסייעים בזמן המבחנים. בניגוד למרצים והמרצות, בעלי התקן והקביעות – המתרגלים זמניים וחסרי קביעות והקריירה האקדמית שלהם יכולה להיהרס ברגע. בעולם בו החוקים החברתיים משתנים במהירות, חלקם מוצאים את עצמם חוששים שמילה שלהם תתפרש לא נכון או שאשמת שווא תיטפל אליהם.
ההתייחסות אל החששות הללו וההתרה שלהם הגיעה ממקום לא צפוי: חנן כהן, מתרגל במחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית חלק לאחרונה את המחשבות שלו בנושא ברשת מדעי החברה בישראל, תוך שהוא מאיר את הפחדים של חלק מעמיתיו: ״יצא לי השבוע לדבר עם שני מתרגלים במחלקה שלי והם שאלו אותי לגבי היחסים שלהם מעתה ואילך עם הסטודנטיות״, הוא חלק. ״הם בעיקר הביעו חשש מכך שיואשמו בטעות ובאופן לא מוצדק בהטרדה של סטודנטיות, פחדו שאפילו אמירות או מחוות תמימות שלהם עלולות להתפרש באווירה הנוכחית כמטרידות ומשום כך ייפתח נגדם הליך לא נעים של האשמה בהטרדה. באופן כללי הם חוששים שהיכולת ללמוד וללמד תיפגע באווירה של מתח מתמיד בתחום המגדרי וכללים נוקשים וסטריליים״.
כהן סבור שאין לזלזל בחשש של גברים מהנורמות החדשות כיון ששיתוף הפעולה שלהם הוא חלק חשוב במאבק נגד הטרדות. הוא מרגיש שהמבוכה הזו היא דווקא חיובית: ״היא חיובית כי היא מלמדת אותנו שגם זירות שבעבורנו הגברים נחשבות בטוחות וניטרליות מבחינה מינית-מגדרית נחוות על ידי רבות מחברותינו הנשים כמקומות מאיימים - כזירות של מאבק״, הוא כתב. ״אני חושב שרק אחרי שהכרתי את אשתי-חברת נפשי, התחלתי להבין עד כמה נשים מוטרדות על כל צעד ושעל. כיצד הליכה ברחוב העירוני בשעת לילה מאוחרת, שהיא בעבורי אחת מן החוויות האהובות והמרתקות בגלל שלל הטיפוסים והתופעות שפוגשים בה, היא בעבור מרבית הנשים סיוט שצריך לעבור כמה שיותר מהר הכולל שריקות והערות (במקרה הטוב). כיצד אפילו הליכה לרופא היא מאורע מלחיץ. כיצד באוניברסיטה נשים נחשפות להערות סקסיסטיות משפילות ובפומבי, וכאילו בצחוק. כיצד אפילו אנשים מבוגרים ומכובדים לכאורה מרשים לעצמם להביע דעה על גופן ומראן של נשים. כיצד ההתייחסות הגברית מקטינה אותן ומשפיעה על אופן התנהגותן בעבודה, בלימודים, ברחוב, בבית.
"בהמשך יצא לי לדבר עם נשים נוספות וגיליתי עד כמה תופעות של אונס ותקיפה מינית אינן תופעות נדירות שקורות לאחת מאלף, אלא משהו שקרה לנשים רבות שאנחנו מכירים. לפיכך, עוזרי ההוראה צריכים להבין שאפילו פגישה מקרית עם סטודנטית בחדר המתרגלים, ויכוח על ציון במבחן, בקשת דחייה לאור נסיבות אישיות, הן סיטואציות שבהן מערכת היחסים שבין גברים ונשים נמצאת ונוכחת. ולכן צריך להיות רגישים, להשאיר דלת פתוחה, לחשוב על מרחק הישיבה, להימנע ממגע פיזי, לשמור על שפה מקצועית. כן - מערכת היחסים המקצועית שומרת על שני הצדדים ולא רק בגלל הנושא המגדרי אלא כי מטרת היחסים היא לעודד את הלמידה האקדמית״.
ומה לגבי החשש של מתרגלים מתלונת שווא? ״החשש אינו מוצדק מבחינה אמפירית-סטטיסטית״, כותב כהן. ״רוב הנשים בעולם שפויות ונורמאליות (וגם הגברים). אין לאף אחת אינטרס לרדוף סתם כך אחרי אדם חף מפשע ולהרוס את חייו. הסטטיסטיקות של תלונות שווא מראות כי יש אחוז אפסי של תלונות שכאלה. צריך לזכור שהמצב ההפוך של נשים שחוששות להתלונן הוא (עדיין) המצב הרווח. במילים אחרות, אם אתם לא חוששים באופן מוגזם שיאשימו אתכם בגניבה או ברצח שלא ביצעתם, כך אין סיבה שתחששו שיאשימו אתכם בהטרדה או בתקיפה שלא ביצעתם. אם אתם לא רוצים להיות מואשמים בהטרדה/תקיפה/אונס, פשוט אל תטרידו/תתקפו/תאנסו וב-99.9% מהמקרים הכל יהיה בסדר״.
פרופ' ארהרד שמחה על הדברים של חנן. היא מרגישה שלמתרגלים – כמו למרצים וכמו לסטודנטים – יש הרבה שאלות וחוסר בהירות לגבי מה נחשב להטרדה ומה לא. ״בעיני טוב מאוד שהמתרגלים חושבים על זהירות ועל ערנות בתחום הזה והעובדה שהם יחשבו פעמיים לפני שהם פותחים את הפה לא מדאיגה אותי. חוסר ביטחון הוא חיובי כי אז אתה חושב על איך שאתה מדבר ואיך שאתה נוגע״.
ההבנה של כהן את המצב בו שרויות הנשים ריגשה גם את נידם: ״גברים ששותפים במאבק שלנו לאקדמיה ללא הטרדות הם דבר שאנחנו מאוד מעריכות״, היא אומרת. ״הטרדות מיניות הן לא אישיו של נשים – הן גם אישיו של גברים וכשגבר מאיר התנהגות גברית ומעיר עליה – זה חזק מאוד״.