ד"ר אורית שמיר בלדרמן וד"ר מיכל שמיר הן מרצות באקדמית עמק יזרעאל מזה 22 שנים, בחוגים מדעי ההתנהגות, סוציולוגיה ואנתרופולוגיה ומנהל מערכות בריאות. הן חולקות לא רק שם משפחה: השתיים גרות בטבעון, במקור מחיפה, בוגרות בהצטיינות של לימודי תואר ראשון באקדמית עמק יזרעאל והן גם אחיות, לא סתם אחיות אלא תאומות – זהות.
את הדמיון בין השתיים אי אפשר לפספס והן דואגות לשים את הקלפים על השולחן כבר במפגש הראשון עם הסטודנטים: "משפט הפתיחה שלנו בכל שיעור ראשון הוא 'יש עוד אחת שנראית כמוני. אם בעוד שבועיים-שלושה אני לא אומרת לכם שלום או לא מזהה אתכם – זאת לא אני", מספרת מיכל, "אני מסבירה להם שאין צורך שילכו למזכירות להתלונן שהמרצה סנובית, לא נחמדה, סנילית או עם מצבי רוח – זו פשוט לא אני. הסטודנטים תמיד נקרעים מצחוק בשלב הזה".
"תמיד גם חוזרת השאלה המתבקשת של הסטודנטים איך בכל זאת מבדילים ביננו", מוסיפה אורית, "אני תמיד אומרת שאני לא יכולה לגלות להם, כי למעשה זה בדיוק המבחן בסוף הקורס – הם יצטרכו לזהות מי מביננו המרצה שלהם".
וממש כמו בקלישאות, העובדה שהן תאומות זהות מייצרת לא מעט סיפורים משעשעים, במיוחד כשהן מלמדות קורסים מקבילים שנלמדים באותו התואר. כך קרה שבאחד הסמסטרים, לימדו אורית ומיכל את אותה הקבוצה שיעור אחרי שיעור. אורית נכנסה לכיתה ולאחר ההפסקה מיכל נכנסה ללמד מקצוע אחר. בפעם הראשונה שזה קרה, מה שהכי הטריד את הסטודנטים היה "למה המרצה מחליפה בגדים בהפסקות?".
"לא פעם אנחנו מלמדות את אותן הקבוצות", מסבירה אורית, "בשיעורים הראשונים באמת הסטודנטים עסוקים בעיקר בלמצוא את ההבדלים ואז הם יכולים באמצע הסבר שלנו להגיד משפט כמו 'וואו, אתן אפילו מדברות אותו הדבר', 'אפילו הצחוק שלכן דומה' או 'זה מטורף שיש לכן את אותן התנועות'. אלא שאז אנחנו מסבירות להם שזה שילוב מדהים של גנטיקה וסוציאליזציה – בכל זאת גדלנו באותה משפחה וספגנו את אותם הדברים".
זה לא מעצבן לפעמים?
"זה קצת חיסרון שההשוואה היא בלתי פוסקת, בעיקר בקרב הסטודנטים. התחביב שלהם זה לנסות לדעת מי מאיתנו קשוחה יותר. לא פעם כשמיכל מתחילה ללמד סטודנטים חדשים, אומרים לה שיש שמועה שהיא מרצה קשוחה. היא תמיד עונה להם שזו לא שמועה - זו עובדה, אבל שלא ידאגו כי היא אמנם דורשת, אבל היא גם מעניקה המון ודואגת שהסטודנטים שלה יגיעו ליעד שהם שואפים אליו".
איך קורה שתאומות זהות מרצות באותה הכיתה
הכל התחיל לפני 22 שנים, כשהאחיות הגיעו ללמוד לתואר ראשון במכללה. מרכזת החוג ערכה איתן שיחת עומק מקיפה, ממנה עלה כי מיכל רצתה ללמוד מדע המדינה ואילו אורית רצתה ללמוד סוציולוגיה. השתיים, שגרו באותה תקופה בבית ההורים והיה להן רכב אחד, ביקשו מהמרכזת שיתחילו ויסיימו פחות או יותר באותה שעה. אותה מרכזת אמרה "אין בעיה, תשאירו את זה לי", והשאר היסטוריה. כעבור שבוע כאשר קיבלו השתיים את מערכות השעות, הן הופתעו לגלות שהמרכזת החליטה לשבץ את שתיהן בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה. כאשר שאלו אותה מדוע, היא השיבה להן כי היא התלבטה והחליטה שיותר מתאים לשתיהן ללמוד סוציולוגיה. "בדיעבד המרכזת ידעה הכי טוב להיכן לנתב אותי", משתפת מיכל, "אני שומרת לה חסד על כך עד היום. זו הייתה תקופה מהממת. מאוד נהנינו להיות סטודנטיות במכללה שממוקמת בלב נוף משגע, עם הווי סטודנטיאלי כיפי".
השתיים סיימו את הלימודים בהצטיינות, כך שבמכללה מאוד שמחו לשלב אותן כמתרגלות ובהמשך כמרצות וחוקרות. "ההחלטה של שתינו לעשות דוקטורט קשורה גם לאופן שההורים שלנו חינכו אותנו, וכך גם אנחנו מלמדות את הסטודנטים – השמיים הם הגבול, אבל גם אותו אפשר לעבור", משחזרת אורית, "שתינו בעלות ראש גדול ורצון לתרום ולהיות מאוד מעורבות בפעילויות ובוועדות הקמפוס, זה משהו שכנראה ספגנו בבית".
בנוסף לתפקידים של השתיים כמרצות בסגל הבכיר, אורית היא גם יועצת במרכז לקידום ההוראה של המכללה ויועצת לענייני סטודנטים, ומיכל חברה בצוות ההיגוי של יריד המחקר השנתי במכללה.
לא "עסקת חבילה"
אם תוך כדי קריאת שורות אלו אתם כבר מפנטזים על סיפורים סטייל "אורה הכפולה" או "מותק המרצות התחלפו", אז תנו לנו להחזיר אתכם לקרקע. אני שואלת את אורית ומיכל אם יצא להן "לנצל לרעה" את הגנטיקה ולהחליף תפקידים – והן מיד מנפצות לי את הבועה:
"אוי, הלוואי. אנחנו כאלה חנוניות. ממש", צוחקת מיכל, "הרי אם אחת מאיתנו חולה השנייה יכולה לבוא ללמד במקומה והסטודנטים לא ישימו לב".
"יותר מזה – לפעמים אחרי כמעט סמסטר שלם, סטודנט יכול לפנות אלינו באמצע השיעור ולקרוא לי מיכל במקום אורית", מספרת אורית, "אני תמיד צוחקת ואומרת להם שילכו למיכל לקבל ציון בסוף ולא אליי. כמובן שהם צוחקים. אבל לצערנו מעבר לזה לא השכלנו להשתמש בזה אף פעם".
אז אם אנחנו צריכות לסכם – לעבוד עם אחותה התאומה זה יתרון או חסרון?
"כמובן שלכל מטבע יש שני צדדים, יש בזה לא מעט יתרונות אבל גם חסרונות. היתרון הגדול הוא שאנחנו עובדות באותו מקום ביחד ויש לנו זמן איכות בהפסקות", מספרת מיכל, "תארי לך איזה כיף זה שאת באה לעבודה וכל בוקר את יכולה לשתות קפה עם אחותך. אין עוד הרבה אנשים שזוכים לזה".
ומעבר לרגעי האתנחתא המשותפים, מיכל מעידה שהיא נהנית לעבוד עם קולגה שמבינה ללבה - יותר מכל אחד אחר בעולם: "אנחנו יודעות לעבוד ביחד ואנחנו עובדות מדהים יחד כצוות. אנחנו כותבות יחד חלק מהמאמרים ומהמחקרים, אבל לכל אחת מאיתנו יש גם שיתופי פעולה עם מרצים וקולגות ממוסדות אקדמיים אחרים. אנחנו כן מתייעצות ביננו בבניית מבחנים, הצגת מצגות בכנסים בינלאומיים ואפילו אנחנו מתייעצות לפעמים במענה לתשובה לסטודנטים. זה נהדר שיש אחות שחווה איתך גם את העולם המקצועי".
"יתרון נוסף הוא שיש לנו חוג חברים משותף, שלאורך השנים הם כבר ממש כמו עוד משפחה שיחד עמה חוגגים, מבלים וכמובן תומכים", מוסיפה אורית, "למעשה אנחנו חולקות משפחות ביולוגיות וחברתיות ויכולות לבלות הרבה ביחד".
"החיסרון הוא שההשוואה היא בלתי פוסקת, כל פעם על ידי סטודנטים חדשים ומטבע הדברים גם על ידי הסגל, שלא מעט מתבלבלים ביננו", מודה אורית, "למרות זאת אפשר להגיד שאנשים שמכירים אותנו הרבה שנים יודעים לזהות כבר לפי ההליכה, או הקול. יש גם כאלו שוויתרו ויותר נוח להם לקרוא לנו 'האחיות לבית שמיר', אבל אנחנו יודעות לשדר, כמו שההורים המדהימים שלנו תמיד שידרו שאנחנו לא 'עסקת חבילה' או 'שתיים במחיר אחת' אלא כל אחת בפני עצמה וכל אחת במחיר מלא".