מדי שנה מתחרים אלפי ישראלים צעירים על כמה מאות מקומות פנויים בפקולטות לרפואה ברחבי המדינה. כמה מהמועמדים שלא הצליחו, מנסים להתקבל בשנית ואף בשלישית - בתהליך תובעני ויקר, הכולל שיפור ציוני פסיכומטרי ובגרויות. ואולם, בכל שנה אקדמית הם משלמים גם כ–1,840 שקל עבור דמי הרשמה בלבד, אם הם מנסים לשפר את הסיכוי ונרשמים לכל ארבע הפקולטות שמציעות תוכנית לימודי רפואה שש־שנתית.
גם המתמודדים על הלימודים המבוקשים לתואר שני בפסיכולוגיה במגמות הקליניות עשויים למצוא את עצמם נרשמים לחמישה או שישה מקומות במקביל. "נרשמתי לבן גוריון, בר אילן, תל אביב, לעברית ולאקדמית תל אביב־יפו", מספרת נועה, שהתעניינה בלימודי פסיכולוגיה שיקומית. "אלה סכומים עצומים, בלי לכלול את בחינת המתא"ם. תואר שני בפסיכולוגיה נעשה בשלב אחר בחיים. חלק מהסטודנטים כבר הקימו משפחות, אך כשהמקומות מוגבלים ל–7–15 סטודנטים, הציפייה היא שתעתיק את המגורים שלך לכל מקום שיקבל אותך".
התופעה אינה חריגה. לפי נתונים עדכניים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בשנת הלימודים הקודמת (2013–2014), 6,000 מועמדים - 19% מכלל המועמדים לאוניברסיטאות - פנו לשתי אוניברסיטאות או יותר, וכ–4,000 מועמדים - 10% מכלל המועמדים למכללות — פנו לשתי מכללות או יותר.
בחוק זכויות הסטודנט שנחתם בספטמבר 2007 נקבעה הגבלה על גובה דמי הרישום שיכולים לדרוש המוסדות להשכלה גבוהה שמתוקצבים על ידי המדינה - 350 שקל, עם הצמדה למדד המחירים לצרכן. נכון להיום, הסכום הוא 414 שקל. אך רצף של מהלכים אבסורדיים מאפשר כיום לאוניברסיטאות לגבות סכומים גבוהים יותר, שמגיעים ל–460 שקל ואף ל–700 ול–900 שקל בבתי ספר שמקיימים בחינות כניסה (כמו בתי הספר לעיצוב).
דמי רישום — "לא כולל טפסים"
במשך השנים ותחת הפיקוח הרופף, מצאו האוניברסיטאות פרצה בחוק והחריגו את הטפסים ואת ערכות ההרשמה מהתשלום עבור דמי הרישום. כך למשל, בשנת הלימודים תשע"ד (2013) גבו חמש האוניברסיטאות הגדולות 70–80 שקל נוספים עבור טפסים מקוונים וערכות מקוונות - שלא ברור מה הן מכילות מלבד הגישה לאתר האינטרנט הפתוח ואפשרות לשלוח פרטים דרכו.
בעקבות מאבק של התאחדות הסטודנטים, נדרשה המועצה להשכלה גבוהה לסוגיה. הוועדה לתכנון ותקצוב (ות"ת) של המל"ג פנתה להמלצות ועדת מלץ, שהתירו למוסדות האקדמיים לגבות "מחירי עלות" עבור ערכת ההרשמה — ושלחה מכתב לאוניברסיטאות המורה להן לגבות עלות מקסימלית של 45 שקל לטופס אלקטרוני ו–100 שקל לערכה פיסית.
אלא שהמלצות מלץ ניתנו בינואר 2000, לפני 15 שנה, כשלא היו בנמצא טפסים מקוונים. ההצדקה שבשמה נגבה התשלום הנוסף בתקופת מלץ היתה עלויות ההדפסה של החוברות המופצות לחנויות הספרים. כך, האוניברסיטאות והמכללות המתוקצבות קיבלו הכשר להעמיס על דמי הרישום עלויות נוספות של כ–11% עבור מילוי שדות באמצעות מקלדת ושליחתם - ובסך הכל 459 שקל ברישום מקוון.
בשאילתא שהעברנו לכמה מן האוניברסיטאות ובפנייה טלפונית למוקדי ההרשמה, ניסינו להבין מה כוללת אותה "ערכה" וירטואלית ומדוע טפסים אינם חלק מ"הרשמה". קיבלנו תגובות זהות כי הגבייה מתבצעת על פי חוק, ללא התייחסות לשאלה. האוניברסיטה העברית הסבירה כי "ערכת הרישום באינטרנט כוללת, בין השאר, את הכנת המידע לרישום, העלאתו לאינטרנט והפיכתו לנגיש".
אם כך, בשנת הלימודים הקודמת נרשמו לאוניברסיטה העברית 7,775 מתעניינים בתואר ראשון בלבד. כל אחד מהם הוסיף 45 שקל עבור אותה ערכה וירטואלית, וביחד הכניסו לאוניברסיטה כ–350 אלף שקל עבור עדכון מידע באתר האינטרנט, סכום שאמור לשקף "מחיר עלות" כהגדרת ות"ת.
בדיקה שביצענו השבוע מעלה כי אוניברסיטת אריאל חורגת גם מסכום זה, ודורשת 465 שקל עבור "דמי רישום (כולל טופס רישום)", כהגדרתה. אוניברסיטת אריאל מסרה בתגובה כי "מדובר בטעות שתטופל". האוניברסיטה הוסיפה כי תזכה את המועמדים בגין גביית היתר.
נתון מעניין נוסף בנוגע ל"מחירי עלות" של ערכות פיסיות הוא שכבר ב–2001 נמכרו ערכות אלה גם במחירים נמוכים משמעותית מ–100 שקל שאישר המל"ג למוסדות לגבות כעת - בין 37–48 שקל, סכום שגם לאחר הצמדה למדד המחירים לצרכן מגיע ל–63 שקל לכל היותר.
החוק לא דיבר על בחינות הכניסה
חוק זכויות הסטודנט (2007), שאותו יזמו חברי הכנסת סילבן שלום (הליכוד, כיום שר התשתיות) ואלכס מילר (ישראל ביתנו), נועד "לקבוע עקרונות לזכויות האזרח הישראלי ותושב ישראל לנגישות להשכלה גבוהה, ועקרונות לזכויות הסטודנט".
מתברר שחוק זכויות הסטודנט הוא חוק גמיש — דמי רישום מוגדרים לפיו כ"עלות הבקשה של מועמד להתקבל ללימודים במוסד". כפי שלא נפסלת בו גבייה נוספת על טפסים מקוונים — לפי פרשנותם של המוסדות האקדמיים והמל"ג, הוא גם אינו פוסל השתת עלויות נוספות על בחינות כניסה.
עלויות ההרשמה של בתי הספר הגבוהים לעיצוב, כמו בצלאל, שנקר והמכון הטכנולוגי חולון, הן 600–900 שקל, כולל בחינות לתוכנית אחת או שתיים. סטודנטים שמבקשים למצות את מלוא הסיכויים שלהם להתקבל למוסדות אלה ישלמו 2,050–2,460 שקל רק על ההזדמנות להיבחן.
לדברי גלעד ארדיטי, יו"ר התאחדות הסטודנטים הארצית, "לא ברור מדוע נדרש חוק זכויות הסטודנט לקבוע דמי רישום מקסימליים, אם ניתן תמיד להפריד ולייצא מרכיבים מתהליך ההרשמה לגבייה נפרדת".
בהתאחדות מבקשים, אם כן, למצות את המלצות ועדת מלץ, שביקשה להקים מרכז רישום ארצי המאחד את הרישום לכל מוסדות ההשכלה הגבוהה. "הצורך במנגנון אחד הפועל בתיאום עם כל המוסדות האקדמיים ברור. כיום המוסדות גובים דמי רישום שונים, וחלקם גובים קנסות על רישום מאוחר", אומרים בהתאחדות.
לדבריהם, אחת הבעיות הנפוצות שנובעת מחוסר התיאום בין המוסדות היא שעל אף תנאי הסף הברורים שמפרסמים המוסדות האקדמיים, רבים מהם לא מתחייבים לזמן מקסימלי להחזרת תשובת קבלה למועמדים. בדיקה שביצעה התאחדות הסטודנטים בשנה שעברה העלתה כי 8 מ–21 המוסדות האקדמיים לא מתחייבים לתאריך קבוע להחזרת תשובה — ולמרות חוסר ההתחייבות, רוב המוסדות דורשים תשלום מקדמה בתקופה של שבועיים עד חודש מקבלת הודעת הקבלה.
לדברי ארדיטי, "מאחר שהחזרת המקדמה עשויה להיות תלויה במועד קבלת ההודעה ממוסד אחר, נוצר מצב שבו הסטודנט לעתיד מסכן את כספי המקדמה ששילם למוסד אחד בשל ההמתנה לתשובה ממוסד אחר. כך, המועמד מאבד 460 שקל של דמי ההרשמה ואת חלק או מלוא דמי המקדמה. לא ייתכן מצב שבו סטודנטים לעתיד יוותרו על הרשמה לכמה מוסדות בשל חשש מהפסד כספי".
היוזמה להקמת מרכז רישום ארצי הוגשה כהצעת חוק ב–2013 על ידי ח"כ דב חנין (חד"ש), אך נדחקה מסדר היום.
מהוועדה לתכנון ותקצוב של המועצה להשכלה גבוהה נמסר בתגובה: "בהתאם לחוק זכויות הסטודנט, דמי הרישום המקסימליים שמוסד רשאי לגבות הם כיום 415 שקל. סכום זה משקף הוצאה שמוציא המוסד בגין רישום ומיון הסטודנט, ואינו כולל את עלות ערכת ההרשמה, שבגינה רשאי המוסד לגבות סכום נוסף כפי שנובע מהוראות דו"ח מלץ.
"בעניין זה נקבע, לאחר בדיקת עלויות בפועל והתייעצות עם המוסדות ובהסכמת התאחדות הסטודנטים, כי עבור ערכת הרשמה ניתן לגבות עד 100 שקל ועבור טופס מקוון עד 45 שקל. באשר לאוניברסיטת אריאל — הנושא ייבדק על ידנו.
"נושא גביית תשלום נפרד עבור מבחני הקבלה אינו מוסדר בחוק. עם זאת, אנו מכירים בצורך של מוסדות מסוימים במבחני קבלה מיוחדים לתחום התמחותם. ידוע כי ביצוע מבחנים כאלה עולה למוסדות כסף, ולעתים סכומים ניכרים. לפיכך איננו אוסרים גביית תשלום עבור מבחנים אלה, ובלבד שהסכום שיגבה מהסטודנט ישקף עלות בלבד ללא רווח למוסד".
הכתבה פורסמה במקור באתר TheMarker