קר לי, ורטוב לי. המכנסיים דבוקים לרגליים שלי ואני רועדת. אני נמצאת בבית קפה קטן ולא חמים בכלל ברחוב צדדי בסן פרנסיסקו. מהרגע שנחתתי כאן לפני יומיים הגשם לא מפסיק לרדת, והעיר אפרורית וקודרת. בכלל לא איך שקליפורניה אמורה להיראות. השעה עכשיו שלוש בבוקר בארץ ועולה בי פתאום כמיהה עזה להיות במיטת הקומתיים החורקת שלי, בבסיס הצבאי הקטן שלי, תחת השמיכה הרכה שלי.

"באמת?" אני שואלת את עצמי, "את נמצאת באחת הערים המדהימות בעולם ואת רוצה להיות בבסיס מסריח בצפון הארץ?". "כן, כן, זה מה שאני רוצה." קול קטן בתוכי מייבב.

הגעתי לסן פרנסיסקו היישר מהבסיס, מהאוטובוס האחרון אל הרכבת האחרונה אל הטיסה הראשונה של הבוקר. טסתי ככה, באמצע של הכל, בגלל ש"מינרווה", האוניברסיטה האמריקאית שהתקבלתי אליה לפני כמה חודשים, הזמינה אותי לסוף שבוע של חשיפה והתרשמות. הם הציעו עסקה שקשה לסרב לה: טיסה ששולמה כמעט ברובה, לינה במגורי הסטודנטים, אוכל על חשבונם ולוח זמנים צפוף בהרצאות ובפעילויות שאמורות לדמות את החיים המיוחדים ב"מינרווה". כל אלו ועוד כדי שאני וקומץ התלמידים שהתקבלו השנה לתכנית, ייבחרו ללמוד בה בארבע השנים הקרובות.

לאוניברסיטה אין קמפוס ולא מבנה קבוע - היא מטיילת בעולם

שמעתי על מינרווה בפעם הראשונה מהמורה האהוב עליי כשהייתי בכיתה י"א. הדבר הראשון שהוא סיפר לי עליה הוא שאין לאוניברסיטה קמפוס ולא מבנה קבוע. אלא שהיא מטיילת, כל סמסטר מתקיים בעיר אחרת בעולם. הראשון בסן פרנסיסקו, אחר כך בסיאול, בהיידראבאד שבהודו, בברלין, בבואנוס איירס, בלונדון ואפילו בטאיפיי בירת טאיוואן. שמות קסומים, מחוזות לא ידועים, ממלכות נכספות. אני בת השש עשרה, כבולה בחבלי הבגרויות וההורים המנג'סים, כבר נשבתי.

אחר כך גיליתי שתכנית הלימודים עצמה ייחודית, מתמחה בהקניית כלים פרקטיים לפתרון בעיות, מחשבה ביקורתית, חשיבה יצירתית, ועוד הרבה תחומים שיעזרו לבוגריה לפרוח בתוך עולם מתפתח וטכנולוגי. מעבר לכך שהתכנית דורשת הרבה יותר מהאזנה להרצאה, מצופה שרוב הלימודים יתרחשו מחוץ לכיתה, תוך כדי הובלת פרויקטים בקהילות השונות שנחייה בהן, שיתוף פעולה עם מוסדות וסטארט-אפים מקומיים, והשתלבות באורח החיים הייחודי לכל מקום שנגור בו. חוץ מזה, הלימודים כוללים מגורים עם עמיתים ללימודים מכל קצוות העולם, מרצים שגם הם מגיעים מכל חלקי התבל וצוות מנהלה שתפקידו העיקרי הוא לעזור לתלמידים לנצל כל הזדמנות שנקרית בדרכם לטובת פרויקטים, יוזמות חדשות ופיתוח הקריירה האישית שלהם.

באותו יום, בכיתה י"א, היה לי מובן מאליו שבעוד כמה שנים אגיע לפה - לסן פרנסיסקו. אבל היום, כמעט שלוש שנים אחר כך, כשאני כבר כל כך קרובה, הרעיון נראה לי מופרך ובלתי אפשרי. טסתי כדי לנסות לשכנע את עצמי שאני לא רוצה ללמוד שם. ידעתי שהעניין הכלכלי יציב מכשול מהותי, בעיקר בגלל שהאוניברסיטה לא הציעה לי את המלגה שבניתי עליה. ידעתי שזו אוניברסיטה חדשה ולא ידועה, הרגשתי בתחתית בטני את הגעגועים לאחים הקטנים שלי ובקצה גרוני את הפחד שיקרה משהו לסבא שלי כשלא אהיה בארץ. באותו רגע, קופאת ומשקשקת בבית הקפה, הרגשתי שאני לגמרי עומדת במשימה שלי. מי רוצה בכלל לחיות במדינות זרות? לשוטט ממקום למקום? להכיר אנשים חדשים כל הזמן? לעבוד קשה מסביב לשעון רק כדי למצוא את המקום שלך כל פעם מחדש?

"אבל גל, זה לא מה שרצית?" אני שואלת את עצמי, "להיות לגמרי לבד בעולם הגדול?", עכשיו, אני פתאום לא יודעת.


אני במסעדה עם אנשים מהמחזור שלי (אחרונה בטור - זאת שלא מחייכת)

במשך שלושה ימים אני ישנה בחדר המעונות הקטן בלב העיר. יש בו חלון אחד גדול במקום קיר, הוא צופה אל המרקט סטריט, והמיטה צמודה אליו. החדר ריק לרוב, שתי התלמידות שישנות בו הולכות לישון אצל בני הזוג שלהן, ממש בקצה המסדרון. עקרונות השילוב הראוי לא חלים פה ואני בוהה בהפתעה בבנים ובבנות פוסעים במסדרונות רק עם מגבות לגופם. בבקרים אני קמה מוקדם, הרבה לפני שהלו"ז מתחיל, ומסתובבת ברחובות באקראי; חנות ממתקים ישנה ומאובקת, בעצם פיצוצייה, שמוכרת את הטופי שאני אוהבת. גינה קטנה עם פסל הנצחה לחיילים אמריקאיים, ואפילו חתונה שמחה ושקטה שאני נתקלת בה כשאני נכנסת לבניין המועצה. הספרייה הציבורית, במרחק עשר דקות מהמגורים, מצליחה לרגש אותי על אף שהיא סגורה. אני כבר מרגישה את המשיכה אליה, רואה את עצמי מבלה שעות ארוכות בה כל יום, עושה שיעורים, נעלמת בספרים.

אני חוזרת למעונות לארוחת בוקר, לא מעזה לקנות קפה בסטארבקס. במעונות מזהירים אותנו "אל תתרגלו לזה שפורסים בפניכם אוכל בכל ארוחה, כאן כל תלמיד מבשל לעצמו", ואני חושבת: "יופי, עוד כסף להוציא. עוד טרדה שאת לא צריכה".

אני מתחקרת כל תלמיד שנה א' שאני נתקלת בו במסדרון

לוקחים אותנו לבניין המשרדים של האוניברסיטה, שם המייסד מחכה לנו. "באיזו מדינה אתם הכי מתרגשים ללמוד?", הוא שואל. "הודו" עלו הקולות, "בואנוס איירס" ענו אחרים. "טאייפיי!" אמרו כמה. "ברלין" אמרו המשעממים. "כולן" חשבתי לעצמי. "כו-לן."

הקשבנו להרצאות; מנכ"לית ומייסדת של חברה לייצור חטיפי אנרגיה מצמח שנשים אפריקאיות מגדלות באפריקה ומוכרות. מדען בסטרט-אפ לפיתוח בשר מתאים מהונדסים גנטית. חבורה של תלמידים משנה ד', שעוד שנייה מסיימים את התואר ומפזרים עלינו הגיגים ודברי חכמה כמו: "אל תגורו אי פעם עם בן זוג שלכם באותו חדר", "אל תיקחו יותר ממזוודה ותיק", "אל תתאהבו במישהו ממדינה שאתם עוד שנייה עוזבים אותה" ועוד.

"מה אתם לא אוהבים במינרווה?" אני מאתגרת, "מה הייתם משנים?". והתשובות מפתיעות אותי: "מדינה אחת בכל שנה", "פחות שיעורי בית", "כלום. כלום ושום דבר".

"איך הולך לכם בינתיים? אתם אוהבים את מינרווה?", אני מתחקרת כל תלמיד שנה א' שאני נתקלת בו במסדרון. "הלימודים ממש אינטנסיביים, לוקח זמן להתרגל", "היה לי קשה לבשל לעצמי בהתחלה", "מדהים, אנשים מדהימים, חוויה מטורפת", "קשה בטירוף, לא נחים לרגע". "מיוחד, אני כל כך שמח שבחרתי ללמוד כאן".


אני זו שאוחזת בכוס קפה פילטר ענקית שקניתי בפיצוצייה - בנסיון להילחם בג'ט לג הנוראי

לומדים כאן ארבעה ימים בשבוע, 5 שעות ביום של שיעורים ואחר כך עוד כמה שעות של שיעורי בית. כל שאר הזמן מסתובבים בעיר, יוצאים להרפתקאות, עובדים על פרויקטים. אני, שישנה חמש שעות בלילה ועוברת בין ישיבה למבצע למסדר באחת הפלוגות, יום יום, מתקשה לתפוס את זה. את מרבדי הזמן האינסופיים, את החירות, את האנוכיות הכמעט בלתי ניתנת לעיכול שיש בהחלטה ללמוד עכשיו 4 שנים, ולדאוג רק לפיתוח העצמי שלי.

"אומרים שבמינרווה אי אפשר ללמוד קדם-רפואה ואת מקצועות המדעים", אני תוקפת את מייסד האוניברסיטה ואת הדיקן במהלך סשן של שאלות פתוחות, מנסה להוכיח לעצמי שלחלום שלי אין מקום כאן. הם מסתכלים אחד על השני וצוחקים: "מי אמר לך דבר כזה?". הם מסבירים שאמנם אין להם מעבדות משלהם, אבל שכל תלמיד שרוצה יכול בקלות למצוא התמחות או התנסות במעבדות גדולות ומכובדות. שאין דרך יותר טובה ללמוד רפואה מאשר ללמוד על בשרך איך לפתור בעיות, איך לחשוב בביקורתיות, להיחשף למגוון שלם של תרבויות ובני אדם.

זה מה שרצית, לא? להיות לגמרי לבד בעולם הגדול?

בלילה האחרון לפני הטיסה חזרה לארץ יש ארוחת ערב חגיגית. אחר כך תלמידים מופיעים, קאברים של שירים, הצגות קטנות, ובחור אחד גבוה ממקסיקו שמקריא שיר שהוא כתב, על איך שלחיות זה בעצם רק לחכות לרגע בו ניפול.

מייסד האוניברסיטה נושא מילות סיום: "עכשיו הגיע תורכם לבחור, אם אתם מצטרפים אלינו להרפתקה הזאת. אני יודע שהתשובה נמצאת בתוככם, אתם צריכים רק להקשיב לה". החדר חשוך, אנשים סביבי עוצמים עיניים, או מסתכלים עליו מוקסמים. ורק אני רותחת מזעם. איך? איך אני יכולה לבחור? כשאתם לא נותנים לי מלגה? כשזה אומר לעזוב את הבית שלי ואת החיים שלי ואת כל מה שאני מכירה ואוהבת?

כמה שעות מאוחר יותר, שעות אחדות לפני הטיסה שלי בחזרה לארץ, אנחנו מטפסים בגבעות התלולות של העיר. עיר ששוקקת חיים גם בחצות. חוצים בניינים גבוהים ומועדונים, מגיעים כבר לאזורים הפרבריים יותר. התלמידים הבוגרים מובילים את הדרך, נלהבים להדביק אותנו בקסם. אני עוקבת אחר בחור גבוה אחד במבטיי - זה הבחור שהופיע עם השיר שלו אחרי ארוחת הערב. נעצרנו ליד גדר, התלמידים התלבטו אם לטפס או לעשות את העיקוף.

הבחור, פבלו, מקפץ על הגדר ומתיישב עליה. אני לידו, נושאת פניי אליו:
"תיזהר לא ליפול".
"אה?" הוא שואל.
"או שנפלת כבר?", אני ממשיכה.
הוא מטה ראשו אליי בשאלה, לא מבין.
"אני שואלת אם נפלת כבר, אתה יודע, בגלל השיר שלך. או שאתה עדיין מחכה?".
הוא מחייך. לא עונה.
"בכל מקרה, אני חושבת שאתה מגניב", אני ממהרת להגיד, מפחדת שהעלבתי אותו עם הלגלגנות הישראלית שלי.
"גם את מגניבה".
"באמת?".
"כן".

אנחנו נשארים יחד, מטפסים במעלה הגבעה, בראשה יש סלעים ענקיים שכולם ממהרים לטפס עליהם, חבוקים ודבוקים אחד לשני בגלל הקור. אני ופבלו מתיישבים במפלס אחד נמוך יותר. מתחתינו פרוסה כל סן פרנסיסקו, אורות ורעש ורחובות עולים ויורדים. הים נמצא גם באופק. פבלו יורד למטה עם המצלמה שלו, מפעיל טיימר ואז חוזר אליי בריצת אמוק. מתנגש בי ברגע האחרון ושנינו צוחקים למצלמה. יוצא מטושטש, אז הוא עוזב אותי וחוזר אליי. שוב ושוב.

"גל, זה מה שרצית, לא? להיות לגמרי לבד בעולם הגדול?", אני שומעת שוב את הקול הפנימי שבי. "כן. זה מה שאני רוצה".