מסתבר שגם אם הבניין עצמו נגיש לנכים והכיתה ממוקמת בצמוד למעלית, היא עדיין יכולה להיות מצוידת בשולחנות עם כסאות קבועים שיקשו על תלמיד בכיסא גלגלים: “אם יש שולחן קבוע אני לא יכולה לשבת מאחוריו", אומרת מריאלה בפשטות. ברוב השיעורים הנערכים באולמות גדולים יימצא מקום אחד קבוע לסטודנט בכסא גלגלים בקצה השורה הראשונה או האחרונה – לא מיקום אידיאלי למציאת חברים חדשים בכיתה.
גם הספרייה יכולה להפוך למסלול מכשולים עבור מי שלא מצליח להגיע למדפים הגבוהים. החדשות הטובות, אומרת מריאלה, הן שהמודעות בספריות עלתה - ועכשיו, בתואר השני, היא ניגשת הישר לספרנית שמסייעת לה מיד.
מתלבטים היכן ללמוד? היכנסו לייעוץ מקצועי חינם
"רוב המרצים לא מודעים למגבלה"
עבור בר בן ארוש (24), סטודנטית לפילוסופיה וחינוך באוניברסיטת בן גוריון הסובלת משיתוק מוחין, המגבלה הפיזית לא מסתיימת כשהשיעור מתחיל. "שיתוק המוחין שלי מתבטא בקשיים בהליכה ובקשיים מוטוריים – בכתיבה ובדיבור", היא מסבירה. “זה אומר שקשה לי להיבחן כמו כולם או לסכם הרצאות כי אני לא מקלידה מהר. עם הבעיה הזו אני מתמודדת בהקלטה של ההרצאות. אל תדאגו, אני לא יושבת שעתיים בבית ומקשיבה מחדש להרצאה, אלא כותבת נקודות מתומצתות בשיעור עצמו ואז מרחיבה אותן באמצעות ההקלטה בבית".
מהירות ההקלדה היא מכשול גם כשמגיעים לבחינה, אבל בר זוכה להקלות שמסייעות לה. “אני עוברת את הבחינות הממוחשבות של האוניברסיטה ומקבלת הארכת זמן כדי שאספיק להקליד", היא מגלה. “המרצים מאוד תומכים בי – בין אם זו האפשרות להגיש עבודות במחשב ולא בכתב ובין באפשרות להקליט שיעורים. גם כשאני נשארת עד אחרי כולם במבחנים הם נותנים לי הרגשה טובה, תומכים, נותנים לי לממש את הפוטנציאל שלי בלי שום קשר למצב הגופני שלי".
לעומת מריאלה ובר, נעמי ביטמן (26) - סטודנטית כבדת שמיעה שמסיימת תואר ראשון בתקשורת ויחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית - מתמודדת עם מגבלה שאיש אינו רואה, ומשום כך לא תמיד זוכה לתמיכת כל המרצים. “רוב המרצים פשוט לא מודעים למגבלה וצריך להסביר ולבקש את שיתוף הפעולה שלהם במהלך הקורס – למשל, אני צריכה שיכתבו את ההוראות לבחינה על הלוח ולא רק יאמרו אותן. זה בעיקר תלוי ברצון הטוב של המרצה ולא בחוק כלשהו, ואם המרצה לא מכיר את המצב הוא עלול שלא להסכים".
איך מתמודדים סטודנטים כבדי שמיעה בהרצאות? “אני קוראת שפתיים ונעזרת במערכת FM אישית שמגבירה את המרצה ישירות למכשיר השמיעה שלי", אומרת נעמי. "יש מקרים בהם אני נעזרת במתמלל שנמצא בשיעור וכותב את תוכן ההרצאה. אבל אם אני יכולה – אני מעדיפה לסכם לבד. אני מקלידה עיוור בלפטופ וקוראת שפתיים, כי התמלול מאוד פאסיבי ובעצם שם אותי במצב בו אני מביטה במסך מחשב שעה וחצי כדי לדעת מה קורה. זה מעייף, מוציא מריכוז ואני משתמשת בזה בעיקר כשזה כבר סוף היום".
אבל גם המשדר המיוחד והמתמלל לא תמיד עוזרים, מסתבר. “לפעמים מקרינים בהרצאה סרט ללא כתוביות, מקיימים כנסים או פאנלים בלי כתוביות ויש גם מרצים שמסרבים לענוד את משדר ה-FM וזה מקשה על החיים”.
"השכל שלי מתפקד, אז מה אם הגוף קצת פחות?"
היחסים עם המרצים והמרצות חשובים מאוד, אבל גם היחסים עם החברים לכיתה. איך מגיבים הסטודנטים האחרים לסטודנטיות שמתמודדות עם אתגר פיזי? “התגובות לא ייחודיות רק לאוניברסיטה, אלא נכונות לחברה כולה", מסבירה מריאלה. “יש כאלה שזה מרתיע אותם או שלא יודעים איך להתייחס לזה, אנשים שמתרחקים כי לא נוח להם עם המצב ויש כאלה שישאלו ויתנהלו עם המגבלה באופן הרבה יותר טוב. החוויה אינדיבידואלית לא רק מצד הסטודנטים האחרים, אלא גם מהצד של הסטודנט עם המוגבלות – עד כמה הוא פתוח. לי אישית יש חברים מהלימודים שמלווים אותי מאז התואר הראשון ועד עכשיו".
"האנשים שאני לומדת איתם לא רואים בזה לא קושי ולא אישיו", אומרת בר, “הם יודעים שהשכל שלי מתפקד ושאני מסוגלת, אז מה אם הגוף קצת פחות בתפקוד?". גם נעמי מעידה שבחממה האוניברסיטאית קל יותר להבין דברים שהחברה שבחוץ מפגינה כלפיהם בורות: “למזלי הסטודנטים שלומדים איתי פתוחים יותר מרוב האנשים”, היא אומרת.
נעמי רוצה לומר משהו לא רק לסטודנטים – אלא לחברה הישראלית כולה. "כן, יש לי מגבלה. לא, היא מעולם לא מנעה ממני להתקדם בחיים ולהשיג את מה שרציתי", היא אומרת. "הדבר היחיד שעשה את זה הוא הגישה שמושרשת בחברה ורואה במי שמתמודד עם מוגבלות כמסכן או פגום. הנגישות משמעותה שיוויון למי שלא יכול להגיע אליו מסיבות חברתיות. בחברה שלנו אין רצון לקבל אנשים עם מוגבלויות - אני נתקלת בזה בכל מקום, ובהתאם גם בורות. צריכים לזכור שסטודנט הוא פשוט סטודנט – עם או בלי המוגבלות, הוא אדם עם יכולת להחליט עבור עצמו ולכן אין צורך בפטרונות: תנגישו לנו את המידע – אנחנו כבר נסתדר איתו לבד”.