זה אולי נשמע מוזר, אבל אנשים רבים שסובלים לאורך זמן ממחלה שמוגדרת כרונית, חשים תחושה של שמחה אמיתית כאשר למחלה שלהם יש שם וטיפול. ככה בדיוק הרגישה דניאל רון, כאשר אחרי שנתיים של סבל מתמשך- התברר לבסוף שיש לה סרטן. עכשיו, אחרי שהחלימה, היא החליטה להתעסק דווקא בתחושה הזאת של השמחה בגילוי, נושא שלא מדברים עליו, בפרויקט הגמר שלה שמוצג בימים אלה בתערוכת הבוגרים של המרכז האקדמי לעיצוב ולחינוך ויצו חיפה.
במהלך הלימודים לתואר בעיצוב תקשורת חזותית, החלה דניאל בבירורים רפואיים בשל מצב בריאותי לא יציב שמקורו אינו ידוע. "המצב הבריאותי שלי על פניו היה תקין אבל סבלתי מכל מיני בעיות עוד בתקופת השירות הצבאי. היו לי כל מיני רגישויות כאלה ואחרות אבל הבדיקות תמיד יצאו תקינות, ולאורך השנים הן הלכו וחזרו, ולכן לא ייחסתי להן חשיבות מרובה. אך ההידרדרות המשמעותית הראשונה הייתה לקראת סוף שנה א׳ בלימודי התואר" היא מספרת. היא החלה לעבור בין רופאים רבים בהתמחויות מגוונות ללא אבחנה קובעת, ועל אף שנחלשה מאוד והתלוננה רבות, קיבלה מהרופאים בעיקר הצעות חוזרות ונשנות בטיפול נפשי.
"לימודי תקשורת חזותית (עיצוב גרפי) הם מאוד אינטנסיביים, זה דבר שסוחף אותך מההיבט הפיזי ועד להיבט הרגשי", אומרת דניאל, "הלימודים היו מרכז חיי, עזבתי את המקום בו גדלתי ואת המרכז החברתי שלי ועברתי לחיפה, כך שלא היה בחיי עוד הרבה חוץ מהלימודים שהיו חשובים לי מאוד. אולם כל שהמצב הבריאותי שלי הדרדר, הגוף התחיל להיחלש, העייפות הייתה תמידית-בלי שום קשר אם עשיתי לילה לבן לפני הגשה או לא, ובגלל המוטיבציה הגבוהה לא נתתי למצב הגופני שלי להסיט את תשומת הלב שלי מהעיקר שהיה הלימודים וההתפתחות המקצועית. השלכתי את העייפות על האינטנסיביות של הלימודים ואת התסכול הרגשי על תסכולים לימודיים".
דניאל, שזכתה במהלך התקופה מחבריה לכינוי 'סמרטוט עם רגליים' מספרת שהחברים מהלימודים הכירו אותה כשכוחותיה לא היו בשיאם. "בבסיס, אני בחורה שמשדרת המון עוצמה וחוזק ולתחושתי התכונות האלו הלכו והתגברו כשבמקביל היו רגעים שבהם התחלתי להראות סדקים הם היו שם לתת כתף. תקופת הלימודים ולתחושתי לימודי עיצוב בפרט יכולים לייצר תחושת בדידות, בוודאי כשאתה לומד באזור שהוא מרוחק מהמקום הנוח שלך, ולכן המפגש עם החברים מהבית תמיד היה מאוד מרגש ומעורר הרבה תהיות כי הם גם אלו, ביחד עם המשפחה, שמעלים את השאלות היותר קשות, משקפים את הדברים שאני השתדלתי להדחיק, את החולשה הפיזית והנפשית".
האבחנה לא שינתה את חיי
לאחר שנתיים וחצי של בירורים, בסוף שנה ג׳ עם תום תקופת ההגשות, דניאל נשלחה לבדיקה מעמיקה יותר, אשר בה התגלה ממצא אשר הביא אותי לגילוי מהיר של מחלת הסרטן. "בירורים רפואיים מעמיקים היו בחופשות הקיץ. הבדיקות השוטפות למעשה לא הרימו גבה, על פניו היו תקינות. בסמסטר השני של שנה ג׳ ההורים שלי כבר התחילו לדאוג מאוד, ואני למעשה בקושי תפקדתי. הייתי מגיעה לכיתה, מגישה את שיעורי הבית ונאבדת במחשבות או מבקשת לצאת כי אני לא מרגישה טוב. בדיקות הדם שלי החלו לאותת ולהראות ממצאים סבוכים, ופיזית גם התחלתי להיראות חולה. אבל הרופאים שאליהם ניגשתי לא מצאו את התשובה לשאלה, ואף הציעו לי כדורי הרגעה, בשל הפרופיל שלי- בחורה בת 25, ללא מחלות רקע, שמצטיירת כחרדתית" היא מסבירה.
"על אף ההחמרה וההידרדרות, ההישגים הלימודיים שלי עלו, הרגשתי שאני מרוצה מהתוצרים ומצליחה להביא את עצמי ברמה העיצובית. במקביל לתקופת ההגשות קבעתי ביחד עם הוריי פגישות אצל מומחים שונים שהפנו את תשומת הלב לעובדה שאני משתעלת וביקשו לבצע סריקת חזה ובטן. את היום הזה אני ואמא שלי בחיים לא נשכח. בבדיקה, שקבעתי שתתקיים כשבוע בדיוק לאחר ההגשה האחרונה, האחות חרגה ממנהגה ודרשה ממני באופן מידי להתפנות לבית החולים כי נמצא ממצא חשוד שאסור לה לספר לי מה הוא, אבל זה מסוכן", מספרת דניאל, "את האבחנה קיבלתי באשפוז, שקורותיו מתוארים בעבודת הגמר שלי. האבחנה לא שינתה את חיי. אני בתוך תוכי ידעתי שמצבי הבריאותי באופן פוליטקלי קורקט- גרוע, והסביבה הקרובה שלי ידעה את זה גם. החברים היו תומכים מאוד, ליוו אותי מרחוק, כי בבית החולים הייתי כל כך עמוסה רגשית וחלשה פיזית שביקשתי מהם לא להגיע על אף ההתעקשות שלהם".
"היום אני יכולה להגיד שהגילוי היה עבורי הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים (עד כה). מתחושה של חוסר וודאות, ותחושת חוסר אונים, קיבלתי ידיעה, קיבלתי אישורים לזה שאני לא משוגעת, שאני 'בסדר'. עם הגילוי צפו בי תחושות של שמחה/ הקלה/ אופוריה אמיתית, ואלו נצרבו בי עמוק - סוף סוף קיבלתי אישורים על התחושות הגופניות שאותן חוויתי לאורך תקופה כה ארוכה".
לייצר חגיגה של ידיעה
כאמור, למרות המחלה המשיכה דניאל בלימודיה, ואף בחרה לעסוק בגילוי הסרטן ובתחושות שעורר בה בעבודת הגמר שלה. "כשבועיים לאחר הטיפול הראשון החלטתי שלמרות הטיפול ולכאורה השינוי המשמעותי, אני רוצה להמשיך בלימודים ולסיים ביחד עם חבריי את התואר. במרכז האקדמי ויצו חיפה, היו מאוד פתוחים, מחבקים וגמישים, באו לקראתי ברמות שלא האמנתי, וגם החברים שלי שלא הפסיקו לתמוך ולעזור בכל צורה אפשרית," היא מספרת, "כבר בבית החולים חשבתי על רעיונות לפרויקט הגמר, כולם היו בהקשר למחלה. כשהגיעה העת ליישם ולהתחיל לעבוד ולעבד את הרעיון לפרויקט הגמר, התחבר לי עד כמה חשוב לי ואני רוצה לציין את חוויית גילוי המחלה - שאפשר לתאר אותה כחוויה אופורית, על גבול ההתעלות הרוחנית. הרגשתי שהפרספקטיבה של גילוי מחלה כרונית כפרספקטיבה בעלת שמחה לא מקבלת מספיק התייחסות, לא נמצאת ומוכרת מספיק במרחב, הן האמנותי/עיצובי והן לציבור בכלל. הרגשתי שמחובתי לנסות ולהנגיש את החוויה הזאת. מדובר בתחושה, שאמנם לא נראית בעין הרווחת בהקשר של גילוי מחלת הסרטן, אך קיימת בקרב אנשים המגלים מחלות כרוניות".
"רציתי לחגוג, לייצר חגיגה של ידיעה", מסבירה דניאל, "בפרויקט הגמר שלי ייצרתי וידאו ארט המייצג את סיפור הגילוי שלי באמצעים של קולאז׳ גס עם דימויים רצים על פי עיקרון של מיקס במטרה להדגיש את חוסר השליטה ואת ההתפרצות הרגשית. הפרויקט נשען על מקורות באמנות ובתרבות המייצגים התייחסות למחלות וייצוגים נטולי קונטקסט רציונאלי- כדוגמת עבודותו של גדעון גכטמן-'חשיפה' ו'מסיבת הפרידה' של דן בן אמוץ אשר התרחשה בחמאם ביפו".
מה הייתה תגובת הסביבה לעבודה?
"התגובות לעבודה היו רבות ומגוונות, וכולן מבוססות רגש. החל מהשאלה האם מתאים לעשות עבודה כזאת מלכתחילה, בהתרגשות שבתהליך היצירה ובחידוד הרעיוני ועד התגובות המרגשות שאני מקבלת על העבודה, מיום הצגתה בהגשה מול המרצים ועדיין כאשר הינה מוצגת בתערוכה".