טקס אוסקר החינוך הירושלמי, של עיריית ירושלים, מוקיר מדי שנה את אנשי ונשות החינוך שהופכים את ההגעה לבית הספר למשמעותית יותר עבור התלמידים. הטקס נערך השנה בפעם השלישית מאז נוסד, והוא קיבל השנה משמעות נוספת בעקבות האתגרים שעברה מערכת החינוך בעיר במהלך תקופת הקורונה.

למעלה מ-6,000 המלצות התקבלו מצד תלמידים, הורים וקולגות למקצוע, ומתוכן נבחרו 12 זוכים ראויים בקטגוריות שונות, שעבורם חינוך הוא דרך חיים.

אספנו את הזוכים כדי לשמוע מהם איך עברה עליהם שנת הקורונה, מה הוביל אותם לעסוק בחינוך ומה מיוחד בעיניהם בחינוך הירושלמי:

ליטל יצחק, סייעת (תומכת חינוכית) במוסד החינוכי "גן הפרחים", בעלת ותק של 7 שנים

ליטל היא סייעת חמה, אכפתית, ומסורה שמקפידה תמיד לדבר אל הילדים בגובה העיניים. בתקופת הקורונה עשתה אינספור שיחות וידאו וטלפון עם ילדי הגן, הכינה עבורם פעילויות וסרטונים, והייתה עבורם כסלע איתן.

ליטל יצחק (צילום: ריקי רחמן)
צילום: ריקי רחמן

האם הופתעת מהמועמדות לאוסקר החינוך הירושלמי ואיך את מרגישה אחרי הזכייה?

"מאוד התרגשתי כאשר גיליתי שהמליצו עלי למועמדות, שזה בפני עצמו כבוד מאוד גדול. לאחר הזכייה הייתי מאושרת ומרוגשת".

מה הוביל אותך לבחור במקצוע ומה הדבר שאת הכי אוהבת בו?

"אני אוהבת מאוד ילדים ושמחה שיש לי חלק בחינוך של הדור הצעיר".

איך לדעתך תראה מערכת החינוך בעוד עשור מהיום?

"אני מקווה שתכנס זרימה של פעילויות חינוכיות מגוונות לגנים בעתיד ושהילדים יהיו שותפים מאוד בעשייה החינוכית".

מה תמליצי לאנשים שמתלבטים האם לעבוד בתחום החינוך?

 "מי שאוהב לעבוד עם ילדים - מקומו בתחום הזה. אין בוקר שבו אני לא קמה חדורת מוטיבציה והנאה".

מה הדבר שהכי מיוחד בעינייך בחינוך הירושלמי?

"הקשר עם הילדים, הנתינה שלהם, האהבה שהם מעניקים, הערבות ההדדית. בגן שלנו כמו בגנים אחרים נוצר "מעורב ירושלמי" – יש אצלנו ילדים מכל המגזרים וכל הדתות. כולם שווים ורואים את הטוב בכולם. הגן שלנו הוא כמו בית, וכולם מוזמנים אליו באהבה".

איפה את רואה את עצמך בעוד מספר שנים?

"ממשיכה לעבוד בתחום החינוך כמובן".

איזה רגע בשנה האחרונה ריגש אותך במיוחד בעבודה?

"כאשר הודיעו לי שאני מועמדת לאוסקר החינוך הירושלמי".

רובא נתשה דויק, מורה למדעים בבית הספר "סמא שועפאט", בעלת ותק של 19 שנים

רובא היא לא רק מורה, אלא גם מובילת תהליכים בבית הספר. בתקופת קורונה הורגשה האכפתיות והאחריות שלה כלפי התלמידים, מאחר שהיא ניצלה כל הזדמנות לפיתוח מקצועי במטרה לספק להם מענה בתחום הרגשי והלימודי כאחד.

רובא נתשה דויק (צילום: ריקי רחמן)
צילום: ריקי רחמן

האם הופתעת מהמועמדות לאוסקר החינוך הירושלמי ואיך את מרגישה אחרי הזכייה?

"כל בן אדם שואף לזכות במשהו. לא ידעתי שאני מועמדת לזכייה אבל זו הרגשה נהדרת שנבחרתי למועמדות על ידי הנהלת בית הספר והצוות החינוכי וזו הזכייה האמיתית. תודה לאל, הצלחתי להשפיע במוסד החינוכי בו אני עובדת. הרגשתי שמחה גדולה, אין מילים שיתארו את הרגשת הזכייה".

מה הוביל אותך לבחור במקצוע ומה הדבר שאת הכי אוהבת בו?

"חשיבות המקצוע. זה המקצוע הכי מוסרי שאדם יכול לעבוד בו, חשוב לא פחות מרפואה או עריכת דין. המורה הוא זה שמכין ומגדל דור לומד, משכיל ומתורבת. המורה מעביר את החומר שהוא מלמד לעשרות תלמידים, כך שהשפעתו גדולה במיוחד. הוא מכין תלמידים בעלי מטרה בחיים ומפתח את היכולות שלהם כדי שיחשבו בצורה נכונה וחיובית".

איך לדעתך תראה מערכת החינוך בעוד עשור מהיום?

"אני חושבת שהלמידה תתקדם ותהפוך להיות טכנולוגית וממוחשבת, ויהיה שינוי בתוכנית הלמידה בכל התחומים, כדי לקדם את הלימוד האקדמאי שבונה אסטרטגיות למידה אשר דוחפות את התלמיד ללמידה עצמית ויצירתיות".

מה תמליצי לאנשים שמתלבטים האם לעבוד בתחום החינוך?

"לעבוד יותר על עצמם ולנסות לתת בלי להסס, כי זו שליחות שאי אפשר להצליח בה בלי לתת ולהבין את חשיבותה".

מה הדבר שהכי מיוחד בעינייך בחינוך הירושלמי?

"העובדה שהחינוך והלמידה בעיר הם רב-תרבותיים, רב-שפתיים ורב-דתיים".

איפה את רואה את עצמך בעוד מספר שנים?

"אני רוצה להרחיב את הידע שלי ואת היכולות המקצועיות שלי כמחנכת. אני רוצה להמשיך בלמידה, להשתתף בפרויקטים ובמיוחד להנחות קבוצות".

איזה רגע בשנה האחרונה ריגש אותך במיוחד בעבודה?

"תקופת הקורונה והקושי שעברו התלמידים, במיוחד בצד הטכנולוגי. לא לכולם היה מחשב, ולקחתי על עצמי מיזם לעזור לתלמידים שאין להם מחשבים וטאבלטים, במסגרתו הצעתי להורים סיוע כלכלי והצלחנו למצוא מכשירים לכל התלמידים. יצרתי קשר עם מנהלת בית הספר רובא אבו דייא והקמנו מיזם התנדבותי בו כל הצוות החינוכי השתתף, קנינו מוצרי מזון וסייענו למשפחות נזקקות בבית הספר".

מה אפשר לך להמשיך בעבודה בשנה המאתגרת הזאת?

"השאיפה והאתגר, לקיחת האחריות וההתמודדויות מול כל האתגרים. האמונה שלי בשליחות והחשיבות שלה בחיים שלי".

ימית אסרף, גננת ומנהלת "גן התאנה", בעלת ותק של 22 שנים

ימית היא גננת שתמיד עושה מעל ומעבר. במהלך הסגרים דאגה לשלוח לילדים חומרי לימוד ויצירה מיוחדים כדי שלא ישתעממו וימשיכו להתפתח. במקביל יזמה פעילות מבורכת של קשר בין ילדי הגן לקשישים בשכונה והצליחה לגעת בליבם של כל המעורבים.

ימית אסרף (צילום: ריקי רחמן)
צילום: ריקי רחמן

האם הופתעת מהמועמדות לאוסקר החינוך הירושלמי ואיך את מרגישה אחרי הזכייה?

"הופתעתי מאוד. שמעתי על המיזם המדהים הזה אבל לא חלמתי שאהיה מועמדת. מה שיותר מרגש הוא שההורים שמכירים אותי מספר שנים התאחדו יחד והציעו את מועמדותי. הגן מתנהל בצורה חמה ומשפחתית ומדי שנה מצטרפות למשפחה הגדולה שלו משפחות נוספות. המעמד היה מאוד מרגש, עיריית ירושלים ומינהל החינוך הפיקו ערב בלתי נשכח בצורה יוצאת דופן, והכול כדי להוקיר תודה לצוותי החינוך. הטקס השאיר בי חותם והתרגשות".

מה הוביל אותך לבחור במקצוע ומה הדבר שאת הכי אוהבת בו?

"האהבה שלי לילדים. מלבד היותי גננת אני גם מכינה פוטיפורים ומתוקים לאירועים. תמיד אמרו לי שאני צריכה להתמקד בזה ועניתי שהגן והילדים הם השליחות שלי. אני הכי מתרגשת בבוקר, כאשר הילדים עומדים בדלת ואומרים לי בוקר טוב בשמחה. זה ממלא בכל יום מחדש".

איך לדעתך תראה מערכת החינוך בעוד עשור מהיום?

"לדעתי בעוד עשור מערכת החינוך תיראה הרבה יותר טכנולוגית, אבל אין תחליף ללב של עובד חינוך. גננת או מורה טובה יודעת לזהות, להרגיש ולקרוא את הילד ואת הצרכים שלו".

מה תמליצי לאנשים שמתלבטים האם לעבוד בתחום החינוך?

"אני גננת-חונכת ומלווה גננות בתחילת הדרך. אני תמיד אומרת: אם יש לך לב ענק וראש גדול – המקצוע הזה בשבילך!".

מה הדבר שהכי מיוחד בעינייך בחינוך הירושלמי?

"שילוב של רוח ונפש. עובדי הוראה ירושלמים מוסרים את נפשם לעבודה, חושבים מחוץ לקופסה, והמון בזכות מנהל החינוך הירושלמי שמשקיע הרבה בהשתלמויות, יזמות וחדשנות, וכשיש מישהו מלמעלה שדוחף אותך קדימה, זה קל יותר ונותן מוטיבציה. אני נמצאת בקבוצת "יחדא" – גננות פורצות דרך ממגזרים שונים בעיר – יהודי וערבי, דתי וחילוני - שלכולנו מטרה אחת – להצעיד את החינוך הירושלמי קדימה".

איפה את רואה את עצמך בעוד מספר שנים?

"אני חולמת להיות יועצת חינוכית לגיל הרך".

איזה רגע בשנה האחרונה ריגש אותך במיוחד בעבודה?

"פרויקט "בן דורי" של מנהל החינוך שמחבר בין ילדים לבין בני הגיל השלישי. התחלנו את הפרויקט לפני שנתיים כשהזמנו את מועדון הוותיקים להגיע ליום "כיף" בגן. בתקופת הקורונה נאלצנו להפסיק את המפגשים בשל המצב, אז יזמנו קשרים בין אותם אזרחים וותיקים למשפחות ש"אימצו" אותם. התרגשתי מאוד לראות את ההיענות והאכפתיות. לילה אחד קיבלתי שיחת טלפון מבן של אחת הוותיקות שהודה לי על כל מה שעשינו עבורה ואיך שהיא התרגשה עצם העבודה שחשבו עליה".

מה אפשר לך להמשיך בעבודה בשנה המאתגרת הזאת?

"האמונה. האמנתי בבורא עולם וידעתי שיהיה טוב. הגעגועים לגן ולילדים נתנו לי כוח להמשיך".

טלאור סגל, פסיכולוגית חינוכית (שפ"ח, צוות חרדים)

טלאור היא פסיכולוגית מסורה ורגישה. בתקופת הקורונה היא יזמה פרויקטים, סדנאות, מפגשים והדרכות - למען ההורים, צוותי החינוך והתלמידים. בפרויקטים האלו באה לידי ביטוי היכולת שלה להעביר מסרים מרגיעים ולסייע לכל אדם להתחבר לכוחות הפנימיים שבו.

טלאור סגל (צילום: ריקי רחמן)
צילום: ריקי רחמן

האם הופתעת מהמועמדות לאוסקר החינוך הירושלמי ואיך את מרגישה אחרי הזכייה?

"מאוד התרגשתי והופתעתי, במיוחד אחרי השנה הקשה שעברנו. האירוע היה יפהפה, לראות אנשי חינוך מכל המגזרים שלכולם מטרה אחת – לפעול למען החינוך בירושלים".

מה הוביל אותך לבחור במקצוע ומה הדבר שאת הכי אוהבת בו?

"אהבת האדם והרצון לעשות טוב לאחר. כל אדם הוא עולם ומלואו".

איך לדעתך תראה מערכת החינוך בעוד עשור מהיום?

"אני מקווה שהיא תמשיך להתפתח ושתהיה למידה רוחבית יותר, מגוונת יותר, כדי שילדים בעלי יכולות שונות יוכלו להביא את עצמם ולהתפתח בתוך המערכת. בנוסף, אני מקווה שיהיה יותר מקום למורים במערכת".

מה תמליצי לאנשים שמתלבטים האם לעבוד בתחום החינוך?

"זה תחום מדהים. תחום מרגש ומספק. כשאתה נוגע באדם, אתה נוגע בעולם ומלואו. צריך לשמור על המקום של הצמיחה ולא להגיע לכדי שחיקה".

מה הדבר שהכי מיוחד בעינייך בחינוך הירושלמי?

"המגוון והשוני. היכולת להתחבר לאנשים שונים, מגזרים שונים ומוסדות שונים. כל כך הרבה סגנונות וכולם פה. בחינוך הירושלמי יש מצוינות לצד הכלה של אוכלוסיות שונות ומגוונות".

איפה את רואה את עצמך בעוד מספר שנים?

"מקווה שאגדל ואצמח עוד, ואהיה מחוברת למקום שעוזר לאנשים למצות את היכולות שלהם".

איזה רגע בשנה האחרונה ריגש אותך במיוחד בעבודה?

"ההתנהלות של הצוות במקום והפלא שבאנשים עצמם. הייתה לנו קבוצה שבה יכלנו לשתף ולפרוק. במהלך הקורונה גילינו שאין רק 'לתת' או 'לקבל', אלא כולם נתנו וקיבלו באותה מידה".

מה אפשר לך להמשיך בעבודה בשנה המאתגרת הזאת?

"האמונה בבורא העולם והמשפחה שלי שתמכה מאוד".

נירית חיון, עובדת סוציאלית בישיבת 'בני-עקיבא' נתיבות חיים, שנה שלישית בישיבה

נירית היא עובדת סוציאלית מסורה ואחראית שמצליחה ליצור קשרים אמיצים עם התלמידים ועם הוריהם. בתקופת הקורונה יזמה פעילויות לרווחת התלמידים ודאגה שכל תלמיד יזכה לביקורי בית לפי צורך.

נירית חיון (צילום: ריקי רחמן)
צילום: ריקי רחמן

האם הופתעת מהמועמדות לאוסקר החינוך הירושלמי ואיך את מרגישה אחרי הזכייה?

"הופתעתי מאוד. לא ידעתי על קיומו של האוסקר. מצד אחד אני מרגישה את הפירגון וההערכה של כל הסביבה שלי ומצד שני מאוד מובכת. אני מרגישה שהפרס הזה לא מגיע רק לי אלא לכל האנשים והצוות שמסביבי. הזכייה האמיתית היא בצוות שלי ובסביבה המפרגנת והתומכת שלי".

מה הוביל אותך לבחור במקצוע ומה הדבר שאת הכי אוהבת בו?

"הגעתי למקצוע דרך השירות הלאומי. הייתי מדריכה בפנימיית להבה וכך נחשפתי למקצוע, דרך העובדת סוציאלית שליוותה את בנות השירות הלאומי. לקח לי קצת זמן להבין שזה המקצוע שאני רוצה לעסוק בו אבל היום אני שמחה על כך. אני אוהבת את הסיפוק, את השיח עם האנשים, ואת האמון שנותנים בי".

איך לדעתך תראה מערכת החינוך בעוד עשור מהיום?

"אני משערת שהיא תתקדם מאוד. מעבר לעניין הטכנולוגי, אני מאמינה שגם הפן הרגשי יתפוס יותר מקום. לשמחתי התחום הרגשי נכנס יותר ויותר לנורמה ולמערכת החינוך ואני מאמינה שבעוד עשור העניין הרגשי יהיה משמעותי יותר בחינוך".

מה תמליצי לאנשים שמתלבטים האם לעבוד בתחום החינוך?

"אני ממליצה על כך בחום. זה התחום שמגדל את האנשים במדינה, כולם עוברים דרך החינוך. זאת הדרך הכי משמעותית להשפיע על העם שלנו והמדינה שלנו. מי שחשוב לו להיות מעורב בסביבה שלו יוכל לעשות זאת דרך חינוך".

איפה את רואה את עצמך בעוד מספר שנים?

"ממשיכה לעסוק במה שאני עושה, במיוחד בישיבה. יש לאן לצמוח ואיך להשפיע, יש פה הרבה טוב".

איזה רגע בשנה האחרונה ריגש אותך במיוחד בעבודה?

"היו המון רגעים כאלה, שקשה לבחור. הייתה פעם אחת מיוחדת, שבה תלמיד שישב אצלי בחדר ושיתף אותי בחייו. הוא סיפר שהקשר בינו ובין אבא שלו חסר ביניהם. מאוחר יותר הוא סיפר לי שאחרי השיחה איתי הוא הלך הביתה ודיבר עם אביו, ובסוף השיחה הוא קם וחיבק אותו. התלמיד  סיפר שזאת הייתה הפעם הראשונה שהם התחבקו וזה היה מאוד מרגש ומספק".

מה אפשר לך להמשיך בעבודה בשנה המאתגרת הזאת?

"במובן מסוים אני מרגישה שהייתה לי זכות שיכולתי להמשיך לעבוד, ואפילו יותר מבדרך כלל. התפקיד שלי, עובדת סוציאלית במוסד חינוכי, היה משמעותי יותר בתקופה הזאת והייתי צריכה להיות יותר יצירתית ולצאת מהקופסה. זה נתן המון כוח ואנרגיות, גם ברמה האישית שאני ממשיכה בשגרה, וגם מהמקום שהתלמידים מאוד היו זקוקים לי".

גיטה קהן, יועצת חינוכית במכון בית יעקב למורות, זוכת פרס החסד, בעלת ותק של 44 שנים

גיטה היא אישה מרשימה וצנועה שעושה בעצמה עבודה של הרבה מאוד אנשים. בעשור האחרון יצרה גוף מאחד לכל חדרי החסד של הסמינרים בארץ. בתקופת הקורונה פעלה ללא לאות למען תלמידות הסמינר ובני משפחותיהם, שחלקם נקלעו למצבים לא פשוטים כלכלית ובריאותית.

גיטה קיהן (צילום: ריקי רחמן)
צילום: ריקי רחמן

האם הופתעת מהמועמדות לאוסקר החינוך הירושלמי ואיך את מרגישה אחרי הזכייה?

"כיף לקבל הכרה והערכה על פעילות שאני עושה במשך שנים, אך הפרס שייך לא רק לי אלא לכל הצוות המדהים שעובד איתי, תלמידות הסמינר והמשפחות שלהן".

מה הוביל אותך לבחור במקצוע ומה הדבר שאת הכי אוהבת בו?

"הקב"ה נתן לי כוח להשפיע על הציבור, והדרך הטובה ביותר להשפיע היא דרך חינוך".

מה הדבר שהכי מיוחד בעינייך בחינוך הירושלמי?

"כל דבר שתעשה בירושלים יהיה מיוחד. יש בעיר עומק ומהות, קסם מיוחד. יותר מחשבה בכל דבר שעושים. אני רואה את זה במערכת החינוך הירושלמית, וגם במקומות אחרים. ירושלים היא טבורו של העולם".

מה תמליצי לאנשים שמתלבטים האם לעבוד בתחום החינוך?

"אני ממליצה לכל אדם שיש לו את היכולת להשפיע לטובה על אחרים ולנטוע שורשים ערכיים בצעירים לעשות את זה. אין דבר יותר מספק מזה".

איפה את רואה את עצמך בעוד מספר שנים?

"יש לי חלום לפתוח יחד עם בעלי מעין "כפר חסד", מקום שנוכל לאוורר בו אנשים חולים, נכים ונזקקים. לתת מענה של חופש לאנשים שקשה להם. זה חלום חיי".

איזה רגע בשנה האחרונה ריגש אותך במיוחד בעבודה?

"כאשר התחילו הסגרים והצטמצמו המשאבים, קראתי לתלמידות שלי ואמרתי להן "בואו נייצר משהו שיסייע לזולת ולעם ישראל". מהר מאוד גם הסביבה התאספה והצלחנו, יש מעין, לייצר מערך התנדבותי מדהים. מאבא של אחת התלמידות שעובד בבית דפוס והביא לנו מאה חוברות של תשחצים ותשבצים, דרך אמא שתרמה ספרים ועד בעל חנות שתרם מנות לנזקקים. הוכחנו שגם כשאין אפשרות, תמיד אפשר למצוא משהו לעשות ואיך לעזור".

מה אפשר לך להמשיך בעבודה בשנה המאתגרת הזאת?

"הצלחנו לא רק לשרוד את הקורונה, אלא גם לנצח אותה. ההירתמות של כולם הייתה מדהימה. אני אחראית על תחום ההתנדבות בסמינר ונדהמתי לגלות כיצד הקורונה הוכיחה כמה שהקהילה והסביבה מוכנה לתרום, לעזור לזולת, לסייע לנזקקים ולקשישים. זה חיזק אותי וגרם לי להבין כמה שאנחנו משמעותיות במיוחד בזמנים שכאלה".

שרה צדקה, מנהלת מוסדות החינוך "נתיב בית יעקב" ו"בית מרגלית"

הרבנית צדקה היא מנהלת ערכית שמעורה בחיי הבנות, דואגת לשמירה על קשר רציף עם הצוות החינוכי והמקצועי ומפגינה אחריות ומסירות בכל מטלה. שרה מעצימה ומחזקת את כל גורמי המקצוע סביבה, באופן שתורם לפעילותם גם בתקופות מאתגרות.

שרה צדקה (צילום: ריקי רחמן)
צילום: ריקי רחמן

האם הופתעת מהמועמדות לאוסקר החינוך הירושלמי ואיך את מרגישה אחרי הזכייה?

"לא חשבתי שאזכה והופתעתי מאוד. כשראש העיר הכריז על שמי פשוט נשארתי לשבת במקום כי לא האמנתי שקראו בשמי. זה היה מפתיע ומרגש מאוד. כעת המעמד מחייב אותי להוכיח שאני רואה לפרס ואני רוצה להוכיח את זה מדי יום".

מה הוביל אותך לבחור במקצוע ומה הדבר שאת הכי אוהבת בו?

"מגיל קטן ידעתי שזה מה שארצה לעשות, לחנך ולגדל את הדור הצעיר. סיימתי את לימודי ההוראה כבר בגיל 18 וכשהגעתי לירושלים הקמתי בתי ספר מתוך צורך שהיה".

מה הדבר שהכי מיוחד בעינייך בחינוך הירושלמי?

"שיש כאן מערכת חינוך שמכילה את כולם, מכל המגזרים והשכבות. יש מקום לכולם".

מה תמליצי לאנשים שמתלבטים האם לעבוד בתחום החינוך?

"הדבר החשוב ביותר הוא להכיל, ובשביל להכיל צריך לדעת להקשיב. הדלת שלי תמיד פתוחה לתלמידות ואני תמיד מוכנה להקשיב ולהכיל כל מצב".

איפה את רואה את עצמך בעוד מספר שנים?

"גם כשיגיע יומי לפרוש, אשמח להמשיך במה שאני עושה בהתנדבות מלאה".

איזה רגע בשנה האחרונה ריגש אותך במיוחד בעבודה?

"בזמן שבית הספר היה סגור עשיתי את צעדת ההליכה היומית שלי בקרבתו, ופתאום ראיתי מספר תלמידות ניגשות אלי. כששאלתי מה הן עושות כאן, הרי בית הספר סגור, הן ענו שהן ידעו שאני צועדת במקום הזה, ורצו להגיד שלום ולשאול איך אפשר לעזור למשפחות. מהר מאוד זה הפך להיות מיזם קהילתי לכל דבר והצלחנו לסייע להרבה מאוד אנשים".

מה אפשר לך להמשיך בעבודה בשנה המאתגרת הזאת?

"עשינו המון פעילויות התנדבות במשפחות שהיו זקוקות לנו. אז אולי לא למדנו בתוך הכיתה כי היה אסור, אבל המשכנו בפעילות החברתית שלנו וזה היה חשוב לא פחות. זה מה שגרם לנו לעבור את השנה הזאת".

נאסר עבד אל לטיף, אב בית בביה"ס לחינוך מיוחד 'אלזהראא'

נאסר הוא אב בית רגיש ומסור. בשגרה ובחירום הוא תמיד מתקן במיומנות ובזריזות כל תקלה או בעיה במבנה בית הספר, ובמקביל מפגין רגישות ולבביות כלפי התלמידים ואנשי הצוות.

נאסר עבד אל לטיף (צילום: ריקי רחמן)
צילום: ריקי רחמן

האם הופתעת מהמועמדות לאוסקר החינוך הירושלמי ואיך אתה מרגיש אחרי הזכייה?

"הופתעתי מאוד והתרגשתי מאוד, זה היה מאוד משמח. בתקופה האחרונה אני נמצא פחות בבית הספר בשל מצבי הבריאותי, והעובדה שזכיתי להיות מועמד ובהמשך לזכות – ריגשה אותי ונתנה לי הרבה כוחות. לא יכולתי להגיע לטקס עצמו, כך שנציגי מנהל החינוך הגיעו במיוחד לבית הספר והעניקו לי את הפרס יחד עם התלמידים. התרגשתי מאוד".

מה הוביל אותך לבחור במקצוע ומה הדבר שאתה הכי אוהב בו?

"להיות שם ולעזור לתלמידים בעלי הצרכים המיוחדים בבית הספר שלי. אני מרגיש כאילו הם הילדים שלי. אני לא מרגיש כמו אב בית אלא כמו איש חינוך. הצוות החינוכי מתייעץ איתי על דברים רבים שנוגעים לתלמידים, ואני מרגיש כמו איש חינוך בבית הספר, כמו חלק מהצוות".

איך לדעתך תראה מערכת החינוך בעוד עשור מהיום?

"זו שאלה גדולה. הייתי שמח לראות את הקשר בין ההורים ובין הצוות החינוכי מתחזק. בנוסף, אני חושב שאנשי חינוך לא צריכים לדאוג לפרנסה שלהם, אלא להרגיש בטחון בתחום הזה. לקבל את מה שמגיע להם בלי לדאוג, ולהיות פנויים לתפקיד החינוכי ולתלמידים עצמם".

מה תמליץ לאנשים שמתלבטים האם לעבוד בתחום החינוך?

"זה מקום לאנשים בעלי אחריות, מוטיבציה, יוזמה. זה לא תחום עבודה שמתאים לכל אחד. זה מקום מיוחד, בו עוסקים בתחום מיוחד. לכן זהו תחום עיסוק שמתאים לאנשים מיוחדים".

איפה אתה רואה את עצמך בעוד מספר שנים?

"לא הייתי רוצה להיות במקום אחר. לא הייתי רוצה לדמיין את עצמי עושה משהו אחר - אלא נשאר איפה שאני, ומשתפר בעשייה שלי היום. הייתי רוצה לעשות את מה שאני עושה באופן הכי טוב שאפשר".

איזה רגע בשנה האחרונה ריגש אותך במיוחד בעבודה?

"אני לומד דברים חדשים מהילדים מדי יום, ומתרגש מהילדים כל יום. אני עובד בבית ספר לחינוך מיוחד והיה אצלנו מקרה לאחרונה שריגש אותי במיוחד. נכנסתי לאחת הכיתות, וראיתי את אחת התלמידות מדממת מהאף. כל יתר החברים שלה לכיתה הקיפו אותה, ולא ידעו איך לעזור לה. היה אפשר לראות על הפנים שלהם שהם מבוהלים מהסיטואציה לא פחות ממנה. לקחתי אותה, עצרתי את הדימום, ווידאתי שהיא בסדר. למחרת אחת התלמידות מהכיתה שלה הגיעה אלי, ודרך שפת הגוף שלה שאלה אותי מה קרה עם הילדה. הסברתי לה, וראיתי איך היא נרגעת ומרגישה בטוחה. גם התלמידה עצמה חזרה אחרי זה והודתה לי – לא במילים שהיא מתקשה להביא, אלא בחיבוק ובשפת הגוף".

שרה ג'קובסון, יועצת חינוכית במוסד לחינוך מיוחד "יובלים", בעלת ותק של 20 שנים

שרה היא יועצת שנשמתה נתונה לתלמידותיה. עם פרוץ משבר הקורונה עשתה לילות כימים כדי לתת מענה לתלמידות, ולהיות גורם מייעץ ואוזן קשבת לכלל אנשי צוות בית הספר: במפגשים, בשיחות טלפוניות מחוץ ובזום, בזמן יום העבודה ומחוץ לשעות העבודה.

שרה ג'קובסון (צילום: ריקי רחמן)
צילום: ריקי רחמן

האם הופתעת מהמועמדות לאוסקר החינוך הירושלמי ואיך את מרגישה אחרי הזכייה?

"זאת זכייה לכל בית ספר "יובלים" בו אני עובדת ולכל מערכת החינוך המיוחד בירושלים. תחום החינוך המיוחד התפתח והתרחב בשנים האחרונות, במיוחד בירושלים. בנאום הזכייה אמרתי שאני לא מרגישה שאני מקבלת את הפרס לבד, אלא יחד עם כל המערכת שעוטפת ומעורבת בבית הספר. מערכת בלי אגו ועם הרבה הכלה וחשיבה משותפת. כיף לקבל פירגון כזה גדול".

מה הוביל אותך לבחור במקצוע ומה הדבר שאת הכי אוהבת בו?

"היכולת להשפיע דרך חינוך. אני מייעצת לאנשי הצוות. בדיוק כפי שהתלמידים זקוקים לסיוע ותמיכה, כך גם אנשי צוות ביה"ס שעובדים סביב השעון וזקוקים לאוזן קשבת וכתף תומכת כדי להתמודד ולהכיל את כל מה שעובר עליהם ביום יום. דרכם אני משפיעה גם על החיים של התלמידים. השיח בינינו הוא הדבר שאני הכי אוהבת בשגרת העבודה שלי".

מה הדבר שהכי מיוחד בעינייך בחינוך הירושלמי?

"השילוב התרבותי בין כל האוכלוסיות שנפגשות בעיר. אנחנו לומדים המון אחד מהשני, ערבים, יהודים, חרדים, דתיים וחילונים. מערכת החינוך בירושלים היא המתקדמת ביותר בארץ. יש לנו תמיכה מלאה מעיריית ירושלים ומראש החינוך המיוחד במנהל החינוך. אני מרגישה את הדאגה לכל הצרכים שלנו, מתמיכה כלכלית ודרך תמיכה מנטלית בצוות ההוראה".

מה תמליצי לאנשים שמתלבטים האם לעבוד בתחום החינוך?

"אין כמו תחושת הסיפוק מכך שאתה משפיע על הסביבה. חינוך זה לא רק ללמד כתיבה וחשבון, אלא גם לדאוג לכל הצרכים הבסיסיים של התלמידים. לא להיכנס למקצוע רק כדי ללמד, אלא גם כדי לחנך".

איך לדעתך תראה מערכת החינוך בעוד עשור מהיום?

"מערכת החינוך מתקדמת ומשתנה. יש לתלמידים את כל הידע במחשב ולכן לצד ההתפתחות הטכנולוגית להשקיע גם בצד האישי והנפשי, לשים דגש על מעורבות חברתית ועל תרומה לקהילה".

מה אפשר לך להמשיך בעבודה בשנה המאתגרת הזאת?

"המשפחות היו צריכות אותנו מעל ומעבר, במיוחד בתקופה הזאת. היינו צריכים לוודא שאף אחד לא נופל בין הכיסאות והולך לאיבוד במצב שנוצר. הידיעה שיש משפחות שזקוקות לנו דווקא עכשיו, זה מה שדחף אותנו קדימה בתקופה הזאת".

איזה רגע בשנה האחרונה ריגש אותך במיוחד בעבודה?

"כאשר היה מי שחלה בקורונה או נאלץ להיות בבידוד, בין אם הוא היה מצוות ההוראה או ממשפחות התלמידים, הצוות כולו תמך מרחוק, חיזק ושלח מצרכים בעת הצורך. זה היה מרגש מאוד. כאשר אני בעצמי חליתי בקורונה התרגשתי לראות את התמיכה והחיזוקים מהצוות ומהמשפחות של התלמידים. הרגשתי שהתלמידים בידיים טובות. הצוות הרשים אותי וגרם לי לגאווה גדולה".

איפה את רואה את עצמך בעוד מספר שנים?

"אני רוצה להמשיך להשפיע על הסביבה ולגדל את דור העתיד. להוכיח לילדים שאפשר והם מסוגלים לעשות כל דבר שיחלמו עליו".

תג'ריד מלאעבי, מזכירה במוסד חינוכי 'עבדאללה בן אלחוסין' הטכנולוגית, בעלת ותק של 15 שנים

תג'ריד היא מזכירה אחראית, מכבדת ועוזרת, שמאופיינת באכפתיות ונתינה לכל הסובבים אותה. המשיכה לפעול מאחורי הקלעים לאורך כל תקופת הסגר, כדי לוודא שבית הספר ממשיך להתנהל כשורה.

תג'ריד מלאעבי (צילום: ריקי רחמן)
צילום: ריקי רחמן

האם הופתעת מהמועמדות לאוסקר החינוך הירושלמי ואיך את מרגישה אחרי הזכייה?

"למען האמת, מאוד הופתעתי. אני עובדת כ-15 שנים כמזכירה, עדיין באותו המרץ והנאמנות לעבודה כמו ביום הראשון, ומעולם לא קיבלתי הזדמנות והכרה כזאת. השנה יש בבית הספר מנהלת חדשה ולא ציפיתי שבתקופה כל כך קצרה אזכה להערכה כזאת ממנה והיא תראה בי מישהי שראויה לפרס. אני שמחה מאוד, שמעריכים את העבודה שלי ושאני יודעת שאני עושה אותה על הצד הטוב ביותר".

מה הוביל אותך לבחור במקצוע ומה הדבר שאת הכי אוהבת בו?

"אני אוהבת לתת שירות לאנשים, לעבוד מול קהל ולעזור לאחרים. זה הדבר שהביא אותי לבחור במקצוע הזה. אני אוהבת לקדם דברים, לסייע, לתת מענה גם למורים וגם להורים. כל הנתינה הזאת עושה לי טוב".

מה הדבר שהכי מיוחד בעינייך בחינוך הירושלמי?

"המורכבות של החינוך, ההבדלים החברתיים בין המגזרים, תכנית הלימודים הישראלית מול הפלסטינית. כל המורכבות הזו צריכה ניהול נכון ומאמץ רב להביא להצלחה למרות כל האתגרים, ההתנגדויות וניגוד האינטרסים".

מה תמליצי לאנשים שמתלבטים האם לעבוד בתחום החינוך?

"אני ממליצה בשמחה ובחום לבחור בתחום הזה, כל עוד אתם אוהבים לתת מהלב. חינוך הוא מעשה קודש וצריך אנשים מתאימים לעבוד בו, שאוהבים לתת מכל הלב".

איך לדעתך תראה מערכת החינוך בעוד עשור מהיום?

"אני רואה איך המערכת משתפרת מיום ליום, כשנכנסים אנשים בעלי הכשרה ראויה על בסיס כישורים ולא על בסיס קשרים אישיים. זה משפיע מאוד על איכות החינוך ועל הזינוק של המערכת קדימה".

מה אפשר לך להמשיך בעבודה בשנה המאתגרת הזאת?

"עברנו ימים קשים בבית הספר במיוחד בימי הקורונה, אבל הרצון שלי לעבוד, לתרום למערכת ולהביא להצלחה דחף אותי להגיע בכל יום. גם הצוות איתו אני עובדת, צוות תומך שעובד בשותפות, הוא המקור להרגשה הטובה שאני מרגישה".

איזה רגע בשנה האחרונה ריגש אותך במיוחד בעבודה?

"הרגע בו הודיעה מנהלת בית הספר יחד עם המורות על מועמדותי לתפקיד, ובו גם הגיע מנהל משאבי כוח האדם במינהל החינוך להודיע לי רשמית על המועמדות. זה מאוד ריגש, הייתה לי הרגשה שפתאום רואים אותי ומעריכים אותי לאחר כל השנים".

איפה את רואה את עצמך בעוד מספר שנים?

"באותו תחום. בניהול צוותים ומתן שירות, אולי בתפקיד בכיר יותר, אך אני עדיין אוהבת את מקום העבודה שלי וקשה לי לדמיין עצמי לא בבית הספר. מצד שני, סיימתי השנה תואר ראשון בחשבונאות ואני מעוניינת ללמוד תואר שני בניהול מערכות, אז יכול להיות שלאחר סיום התואר השני אחשוב על התחום הניהולי".

ראובן ויזמן, שומר במוסד החינוכי 'עלה' ירושלים

ראובן מבצע את עבודתו במסירות ומקפיד על סדר מופתי, תוך הגדלת ראש ועדכון ההורים על כך שהילדים הגיעו בשלום. המחויבות הגדולה לתפקיד הפכה אותו לחלק בלתי נפרד מהצוות המקצועי, ולגורם שכל הורה וכל תלמיד יכולים לסמוך עליו.

ראובן ויזמן (צילום: ריקי רחמן)
צילום: ריקי רחמן

האם הופתעת מהמועמדות לאוסקר החינוך הירושלמי ואיך אתה מרגיש אחרי הזכייה?

"הופתעתי מאוד. על המועמדות הודיע לי ראש העיר – הוא הגיע בהפתעה לבית הספר בו אני עובד, והודיע לי שאני מועמד. לא ידעתי אז מה זה אוסקר החינוך, אני מכיר רק את האוסקר ההוליוודי. התרגשתי מאוד, לא כל יום ראש העיר מגיע – והוא עוד נתן לי את המועמדות שלי. הייתי בשוק.

גם טקס האוסקר עצמו היה מרגש מאוד: ראיתי זוכים מכל המגזרים, ואמרתי לעצמי -  בטח אני לא אזכה. התחלתי להתעסק בפלאפון בטקס, ופתאום הבת שלי אומרת לי – אבא, קום, הקריאו את השם שלך. קמתי ועליתי לבמה. מאוד התרגשתי".

מה הוביל אותך לבחור במקצוע ומה הדבר שאתה הכי אוהב בו?
"אני אוהב הכול בעבודה שלי. אני עובד במוסד חינוכי שמפעילה עמותת "מרכז עדי" לבעלי צרכים מיוחדים. אני עובד שם כבר 13 וחצי שנים ואני ממש אוהב את המקום הזה. עזבתי מקום עבודה אחר כדי לעבוד בחינוך. אוהב לעבוד עם הילדים, אני מרגיש מאוד משמעותי".

מה תמליץ לאנשים שמתלבטים האם לעבוד בתחום החינוך?

"לעבוד בתחום החינוך זה מורכב מאוד, ועדיין - אני מאוד ממליץ לעבוד בחינוך מיוחד. אני מאוד אוהב את העבודה שלי. ברור שהעבודה מורכבת, אבל אתה רואה שם תוצאות שאתה לא חולם עליהן. לא הכרתי את אוכלוסיית החינוך המיוחד לפני, ופתאום גיליתי אוכלוסייה מיוחדת מאוד. אני ממליץ בחום לעבוד על החינוך המיוחד. כשאני חוזר הביתה בסוף היום אני מרגיש מלא. אני מרגיש שעשיתי משהו. אפילו בתור מאבטח בלבד. אני מקבל אותם בבוקר, מוריד אותם מההסעה, מדבר איתם, יושב איתם, צוחק איתם. הם מתבדחים איתי".

מה הדבר שהכי מיוחד בעינך בחינוך הירושלמי?

"המגוון האנושי מוסיף בעיני מאוד. זאת ראיה אחרת. אני גדלתי כל החיים שלי עם מגזרים שונים בירושלים – ורואים את זה. לראות באוסקר החינוך זוכים ממגזרים שונים – זה דבר שמאוד מוסיף בעיני. להכיר את האחר. אתה לומד מכולם".

איפה אתה רואה את עצמך בעוד מספר שנים

"באותו מקום. בבית הספר בו אני עובד. אני מקווה מאוד להישאר שם עד הפנסיה ואפילו אחרי הפנסיה. עבדתי כמאבטח במספר מקומות קודמים, חלקם לא בחינוך – כשאמרו לי לעזוב את מוסדות החינוך כדי לעבוד כמאבטח בעבודה אחרת – אמרתי להם שאני אעשה הפוך. עזבתי את העבודה האחרת כדי להישאר לעבוד במוסדות החינוך. לא הייתי מוותר על עבודה בחינוך המיוחד".

איזה רגע בשנה האחרונה ריגש אותך במיוחד בעבודה?

"השנה האחרונה הייתה מאוד מאתגרת. הקורונה נפלה עלינו כרעם ביום בהיר. היה מאוד מאתגר וקשה. רגע מרגש במיוחד היה הבשורה שהגיע החיסון לארץ. פתאום הורים יכלו להיכנס למוסד, לפגוש את הילדים שלהם. עשינו כל שבוע בדיקות קורונה, זה היה מאוד קשה. פתאום כשהיה חיסון על הפרק – מיהרתי להתחסן, ומיד הכל נהיה קל יותר".

יונתן הורביץ, זוכה פרס מפעל חיים. מורה ללשון בישיבת 'חורב', בעל ותק של 44 שנים

יונתן הוא מורה שמקיים למעלה מ-40 שנה את מאמר המשנה "והעמידו תלמידים הרבה". הוא מסור, בעל השקעה עצומה ואמונה בלימוד התלמידים. ליונתן עין טובה גם על התלמידים המורכבים ביותר וכמובן אהבה עצומה למקצוע.

יונתן הורביץ (צילום: ריקי רחמן)
צילום: ריקי רחמן

האם הופתעת מהמועמדות לאוסקר החינוך הירושלמי, ואיך אתה מרגיש אחרי הזכייה?

"קודם כל, זה מאוד משמח. אני בטוח שיש עוד הרבה מאוד מורים ואנשי חינוך מדהימים בירושלים ולא לקחתי את הזכייה כמובנת מאליה. כיף לקבל הכרה עבור מפעל חיים שאתה עושה במשך יותר מארבעים שנה. המועמדות שלי באה מתוך המלצות של התלמידים שלי בעבר ובהווה. השבחים של תלמידים שלימדתי בעבר ועדיין זוכרים אותי ריגשו אותי יותר מכול, וזאת הזכייה האמיתית מבחינתי".

מה הוביל אותך לבחור במקצוע ומה הדבר שאתה הכי אוהב בו?

"הלכתי בדרכו של אבי ז"ל שהיה מורה בעצמו. הוא היה מורה בחסד שהיה מעין מורה דרך בשבילי. ראיתי את ההשפעה שלו על אנשים רבים ובאיזה חן הוא מלמד, ורציתי ללכת בדרכו ולהשפיע על תלמידים כפי שהוא השפיע. כשנכנסתי למערכת ראיתי את הקשר החזק שאני מצליח לייצר עם התלמידים. עד היום אני בקשר עם תלמידי עבר שהיום בעצמם מרצים ומורים ללשון".

מה תמליץ לאנשים שמתלבטים האם לעבוד בתחום החינוך?

"מי שמרגיש שהוא יכול להיות מורה – זו מצווה ענקית! זה מקצוע שנותן סיפוק אדיר ויש לו חשיבות עצומה".

מה אפשר לך להמשיך בעבודה בשנה המאתגרת הזאת?

"ארבעה ימים אחרי פורים, ביום חמישי בלילה, הודיעו שסוגרים את בתי הספר. לא רציתי שהתלמידים יפגעו והקמתי סוג של 'קייטנה', תחילה בשיחות אישיות בטלפון ולאחר מכן בזום. זה מה שאפשר לי להמשיך בעבודה ובפעילות גם בתקופות של סגר".

איזה רגע בשנה האחרונה ריגש אותך במיוחד בעבודה?

"הייתה לי כיתה שנפגשתי איתה לראשונה בזום. לימדתי את התלמידים תקופה ארוכה וכאשר הם חזרו בתי הספר ונפגשנו פנים מול פנים, המפגש היה מרגש. הם הבינו את החשיבות של לימוד בכיתה ולא מול המסך".

איך לדעתך תראה מערכת החינוך בעוד עשור מהיום?

"מערכת החינוך תתקדם ותהפוך לטכנולוגית יותר, כמו שימוש בזום למשל שנכנס בזמן הקורונה. יחד עם זאת, חשוב לא להזניח את הפן האישי ואת הקשרים האישיים שבין מורה לתלמיד".

איפה אתה רואה את עצמך בעוד מספר שנים?

"השנה אני בן 67 ובגיל פרישה. אני רק יכול לקוות שייתנו לי להמשיך במקצוע שלי וללמד במרץ ובאנרגיות של מורה צעיר. אשמח להמשיך וללמד כל עוד יאפשרו לי".