אם פעם היינו רגילים לחשוב שתפקידו של המורה הוא רק ללמד ולהעביר את החומר, הרי שהיום יותר ויותר אנשים מתחילים להבין שמדובר במשהו גדול מזה, שכולל גם הבנה של נפש התלמיד. שיח רגשי-נפשי מיטיב שכזה לפעמים יכול לפתור הרבה בעיות ולחסוך את הצורך באבחונים, תיוגים, או מפגשים קבועים ופורמליים.
סמינר הקיבוצים מוביל את התפיסה הזו, שם מאמינים שלכל מורה צריכים להיות גם כלים טיפוליים ויכולת להסתכלות כוללת על התלמיד - לא רק מבחינה אקדמית או לימודית. מהסיבה הזו מציעים במכללה תכניות הכשרה והשתלמויות למורים בהן הם יכולים לקבל את הכלים האלה. "אחד הדברים החשובים ביותר שקרו במערכת החינוך בישראל הוא שיעור ההשתתפות של תלמידים במערכת", מספרת שבי גוברין, ראש בית הספר ללימודי תעודה בסמינר הקיבוצים, "המשמעות היא שמערכת החינוך נותנת מענה כמעט לכל הילדים בגיל החינוך. אנחנו נוטים לראות את הנתון הזה כמובן מאליו, אבל זה ממש לא מובן מאליו. בשנים הראשונות של מערכת החינוך רבים מאוד למדו רק עד כיתה ח' או לא למדו כלל. גם ביחס למדינות אחרות, שיעור ההשתתפות של תלמידים במערכת החינוך הישראלית הוא גבוה".
מה זה אומר לגבי האתגרים וההתמודדויות של המורים בישראל?
"מורות ומורים אכן מתמודדים עם אתגרים רבים ומורכבים. אתגר אחד הוא כמובן כיתות הלימוד המלאות, שמביאות לכך שהמורה יכול להקדיש פחות זמן לכל תלמיד. אתגר נוסף הוא מדיניות השילוב וההכלה, שמביאה לכך שילדים עם קשיים, לקויות, נכויות ומוגבלויות שונות משולבים בכיתת הלימוד הרגילה. אין ספק שמבחינה חינוכית, חברתית וערכית יש בכך תפיסה מתקדמת ואנושית, אבל לא תמיד יישום המדיניות הזו מגיע עם משאבים והכשרה מתאימה למורים. כאשר מורה צריך לתת מענה לתלמידים עם לקויות למידה והפרעות קשב, עליו לדעת לא מעט דברים על הלקויות, על המשמעויות הרגשיות שלהן, וכן על דרכי הוראה מותאמות".
"כדי שתלמידים יהיו פנויים ללמידה הם צריכים מרחב אישי בטוח"
אתגר נוסף שלא מרבים לדבר עליו הוא העובדה שכיום ישנם שינויים במבנה המשפחה. "ילדים רבים מגיעים היום למסגרות החינוך ממשפחות מסוגים שונים. המבנה המשפחתי המסורתי (אב, אם ומספר ילדים שנולדו להם) הולך ומפנה מקומו למסגרות משפחתיות נוספות; אימהות יחידניות, אבות יחידניים, משפחות חד מיניות, ילדים שנולדו בפונדקאות או מתרומת זרע או ביצית, ילדים שאומצו מארצות אחרות. מציאות זו דורשת מודעות בלתי פוסקת של המורים, מכיוון שאין כמעט תוכן לימודי או חינוכי שאינו ספוג בהנחות יסוד מסורתיות לגבי המשפחה. כל אלה הם רק חלק קטן מהמציאות החינוכית אותה פוגשים כיום מורים בבתי הספר".
ואיפה נכנס פה השיח הנפשי-רגשי של המורה מול התלמיד?
"סמינר הקיבוצים מוביל מזה שנים רבות את תחום הטיפול כתחום משיק ושותף לחינוך, החל מתרפיות באמנויות וכלה בגישות טיפוליות מגוונות כמו טיפול בבישול, גינון טיפולי, טיפול באמצעות בעלי חיים, טיפול באמצעות שטח ועוד – כל אלה באים להקנות כלים טיפוליים לאנשי חינוך. הגישה הזו נובעת מהכרה בכך שעולמות החינוך והטיפול נפגשים ושההפרדה ביניהם לעיתים קרובות היא הפרדה מלאכותית. כמו שחינוך מתרחש לא רק בחדר הכיתה, גם שיח רגשי-נפשי מתרחש לא רק בחדר הטיפולים".
"בימינו המורים פוגשים ילדים שמגיעים מרקע מגוון, ומתמודדים עם קשיים ואתגרים של החיים. כדי שהילדים יהיו 'פנויים ללמידה', כפי שנוהגים לכנות זאת בבתי הספר, הם זקוקים למרחב בטוח ולאוזן קשבת. לעיתים הם מגיעים עם מועקה או מצוקה, ואם לא יהיה אדם או מקום שיוכלו להכיל את המצוקות שלהם – בוודאי שלא יוכלו לפנות מקום ללמידה בית ספרית".
לתפיסתה של גוברין, כל מורה צריך לפתח את יכולות האמפתיה, ההקשבה וההתבוננות שלו. "המורים כיום צריכים להיות מסוגלים לקיים שיח רגשי ולהיות ערים לתהליכים הנפשיים וההתפתחותיים של הילדה והילד אותם הם מלמדים".
לא רק מאובחנים זקוקים למגע תומך
במערכת החינוך בישראל כיום רק ילדים שמאובחנים במסגרת חוק החינוך המיוחד או ילדים חולים, זכאים לקבלת שעות טיפול. אבל כאמור לא רק ילדים "מאובחנים" זקוקים לגישה רגשית-נפשית, אלא כל ילד, ולמעשה גם כל אדם בשלב כלשהו בחייו עשוי להזדקק למגע תומך. מחקרים שונים מצביעים על תופעת - Nature deficit disorder (NDD)"הפרעת מחסור בטבע". על פי טענה זו, המחסור בהימצאות במרחב הטבעי מעלה את התדירות של הפרעות קשב וריכוז ותחושות דכדוך וחרדה בקרב ילדים ומבוגרים.
"בתקופתנו, מרבית מהילדים מבלים מול מסכים, בחללים סגורים, עם מיעוט תנועה ופעילות גופנית שלעיתים אף מלווה בתזונה לא מאוזנת", מספרת גוברין, "לא צריך מחקרים כדי להבין שיש קשר בין הגידול העצום בהפרעות הקשב לבין אורח החיים הזה".. לא חייבים 'לזכות בתווית' של הפרעת קשב וריכוז כדי לזכות ביציאה אל הגינה הטיפולית, לפינת החי או למפגש פסיכודרמה. מגוון השפות והכלים העשיר הזה, הפונה אל הנפש, צריך להיות חלק מסביבת הלמידה, החינוך וההתפתחות של כל ילד וילדה".
מה קורה כשלמורה אין את הכלים הרגשיים שהתלמיד צריך?
"המכללה מובילה מזה שנים תפיסה הרואה ביכולת של המורה לפתח אמפתיה, קשב והתבוננות פנימית. מדובר ביכולת מרכזית ומהותית לחינוך ולהוראה. המשמעות היא שעלינו להיפרד מההגדרות המסורתיות, או לפחות לרענן אותן ולהרחיב אותן", אומרת גוברין ומוסיפה: "ההתייחסות לאופן שבו הרגשות משפיעים על הגוף ועל הנפש, היכולת לפנות אל תלמידים לא רק באמצעות הדעת ותחומי הדעת, אלא גם באמצעות פניה אל רבדים אחרים - כל אלה חיוניים היום יותר מתמיד".
"חשוב להבין, זה לא אומר שמורים צריכים להפוך למטפלים. טיפול נפשי הנו דיסציפלינה הדורשת הכשרה מעמיקה וייחודית, הוראה וחינוך מהווים גם הם דיסציפלינה הדורשת הכשרה ואין כל כוונה לטשטש את ההבחנה בין הדיסציפלינות או לאחד אותן. יחד עם זאת, הדעת והנפש קשורות וארוגות זו בזו, ולכן חשוב שבמפגש החינוכי תהיה גם היכולת להתייחס לנפשו ולרגשותיו של הילד".
מהם הכלים הנכונים להתמודדות רגשית מול התלמיד?
"שיח רגשי-התפתחותי מתרחש בסביבות שונות, תוך עשייה משותפת המשלבת את החושים ואת הגוף. בבית הספר ללימודי תעודה בסמינר הקיבוצים פועלות תכניות להכשרת מטפלים בגישות מגוונות כמו 'אדמה מזינה' – טיפול סיוע ושיקום במרחב הגינה, 'בישול ככלי חינוכי-טיפולי' - תכנית המתקיימת במטבח טיפולי ייחודי, 'טיפול באמצעות בעלי חיים', 'טיפול באמצעות השטח' - תכנית המוציאה ילדים, נוער ומבוגרים למסעות אינטנסיביים בהם מתרחשים תהליכים רגשיים אישיים וקבוצתיים, כלבנות טיפולית, או 'ליצנות חינוכית' - שמכניסה את ההומור והאבסורד למרחב הבית ספרי. לצד תכניות אלה, מתקיימות תכניות להכשרה טיפולית בסיסית לאנשי חינוך כגון טיפול באמצעות בעלי חיים וכן פסיכותרפיה וייעוץ אקזיסטנציאליסטי".