לגברים קרייריסטים יש קושי עובדתי לאזן את חייהם - הם מודעים למחירים שהם משלמים בהורות, בזוגיות ובקשר שבין גוף לנפש, אך במקרים רבים הם לא יודעים להסביר, אפילו לעצמם, מדוע הם פועלים קודם כל כמפרנסים ורק אחר כך כהורים. בחודשים האחרונים שוחחתי עם מנהלים בכירים על התפישה שלהם לשילוב בין עבודה ובית, וכדי להעמיק את התובנות על הקושי הלא מדובר של האבא הקרייריסט, פניתי לד״ר אורן גור, פסיכולוג קליני, יזם וראש המרכז לאבהות, ולתמיר אשמן, עו״ס, מנהל קליניקה בשילוב עבודת גוף-נפש בת״א ומקים המופע ״שירת גברים״. לשניים תכנית משותפת להכשרת מנחי גברים.
נתחיל בבסיס - מה זה אומר להיות גבר ואבא היום, עד כמה זה השתנה?
"אני לא מתיימר לדעת את התשובה החד משמעית לזה", פותח אורן, "אני מאמין שלהיות גבר היום, זה להיות מבולבל; מצד אחד, הרבה דברים שהגדירו את הגבריות לאורך הרבה מאוד שנים מותקפים ויש עליהם סימני שאלה. ומצד שני, האחיזה בדברים החדשים שמצפים מהם להיות עדיין מאוד רופפת. למשל, הרצון באבהות מאפיין היום הרבה גברים שיותר נוכחים בבית, אבל זה משהו שמתקיים הרבה ברמה של הראש - יש רצון כזה, כמיהה כזו, אבל התשתית הרגשית הנדרשת כדי לאחוז במציאות את הפנטזיה, ברובה היא לא קיימת, אלא רק נבנית היום". ״אני אוסיף לכך״, מדגיש תמיר, ״שחרדת הציד של הגברים עדיין קורית במועדי פקיעת הויזה. פרנסה, זו עדיין חרדה יותר דרמטית אצל גברים לעומת נשים״
מהו הקושי של הגבר הקרייריסט שכן רוצה להיות אבא שותף, אבל לא מצליח?
"יש לו רגל אחת אחוזה בגבריות המסורתית שהתערערה, ורגל אחת בניסיונות לכבוש מקומות חדשים. זו רגל שעומדת על קרקע מאוד לא בטוחה וזה יוצר תסכול", טוען אורן, "ולזה נוסיף - ופה אני חושב שיש הבדל בין נשים לגברים - שלא רק שנשים נמצאות יותר זמן בניסיון הג׳ינגול, בחוץ ובפנים, אלא שלנשים יש בהכללה רישיון פנימי להשתמש בכלים שדרושים למשימה מורכבת כזו. ואני לא מתכוון לביולוגיה, אלא למה שלימדו ועודדו אותן מגיל צעיר. גברים מתחילים רק עכשיו את הצורך לשלב ובנוסף מאוד קשה להם להודות בך שהם במצוקה ולבקש עזרה".
"בראיון עם אלון ז׳ירמונסקי הוא תיאר שיש הצדקה ברורה למחיר שהוא שילם על אבהות. הטענה שלו היא מה שעדיין רוב הגברים מספרים לעצמם ולחברה, והמחירים שהגברים האלו משלמים מאוד קשים". טוען תמיר ומסביר כיצד הפטריארכליות גורמת לגבר להתנכר לפגיעות שלו: "אם האישה מותקפת בגלל הצורך להיות עצמאית או קרייריסטית ומאידך מקבלת עידוד על אינטואיציה והקשבה לבטן, הגבר עובר החפצה הפוכה - הוא מתנכר לבטן ומקבל עידוד לגב. לכיבוש ולעצמאות. הגבר שמחפיץ את עצמו יכול לעבוד 20 שעות ולא להרגיש הזדקקות או רצון לשוב הביתה".
אבל האם הזמן עם הילדים הוא לא צורך עמוק של הגברים?
תמיר: "אנחנו מניחים שזה צורך, אבל הרבה פעמים העבודה היא מקום מפלט ברור. כל גבר רוצה להיות אבא משמעותי בהצהרה, אבל להתמודד עם המתח בין קריירה ומשפחה זה מורכב. גברים יותר מותאמים לעבודה - זה אזור ההכרות שלהם. הגבריות המסורתית עברה הכשרה של עשרת אלפים שנים לתפקד בשדה של העבודה. אנחנו בעיצומה של השתנות ועדיין ברמת תחושת האחריות הכלכלית גבר מרגיש שזה תפקידו. ברור שיש סטיות תקן, אבל להרבה גברים זה כל כך מורכב, שהעבודה היא פשוט בריחה קלה. יותר קל עדיין לגבר לזהות מה הוא מביא כציד טוב, מאשר להרגיש מה הוא מביא כאבא. לצערנו, המקום שבו גבר יכול לשמוט את האבהות שלו נמצא יותר בהישג יד מאשר לשמוט קריירה, בגלל שזה לא מעוגן בתוך התודעה האנושית".
כל אבא יגיד שהוא רוצה להיות משמעותי בבית, אבל קל יותר לברוח לעבודה
מחקרים שפורסמו בשנים האחרונות מוכיחים כי כאשר עובדים מצליחים לשלב בין הבית לעבודה, התפוקה בארגון עולה והעובדים פחות שחוקים. זאת מסקנה שנשמעת כמו אידיליה להיאחז בה, אולם המציאות בשטח מצביעה שהשינוי הזה עוד רחוק מלהתרחש - הספרה הציבורית עודנה הממלכה של הגבר ומובחנת מהספרה הפרטית, שהיא כאמור זירת המשפחה ומקומה ה"טבעי" של האישה.
זהו הבסיס לדמותו של העובד ״האידיאלי״ הגברי שנמצא כל הזמן במקום עבודתו, מנותק מגופו וממשפחתו ומשקיע בה שעות מרובות. בעשורים האחרונים חוקקו בישראל חוקים ותיקונים כדי לשנות את המצב הזה ובעיקר לעזור לנשים לשלב בין שתי הזירות, אך אלו לא שינו את הנורמה השלטת, והמסרים המועברים גם כיום בסביבות העבודה ובחברה בכלל הם שטיפול וגידול ילדים אלו חובות וצורך של נשים, ואילו עבור גברים זו בחירה.
כפי שטוענת במאמרה ״אבא הלך לעבודה ישוב עם צאת הלבנה״ (2014 ), ד״ר יפעת מצנר-חרותי: ״בתי הדין מאמצים תפיסת שוויון חד-צדדית שלפיה אמהות צריכות לחקות דפוסי עבודה "גבריים" על מנת להתקדם בעבודה. תפיסה חלופית של שוויון מגדרי יכולה הייתה להכיר בחובה ובזכות של אבות להיות שותפים פעילים יותר בגידול ילדיהם על ידי עידוד אבות לחקות דפוסי עבודה "נשיים".
אורן: "אצל גברים היום קיימת שאיפה אמיתית שחלק רחב יותר בזהות שלהם, יהיה קשור לאבהות ולמימוש הרגשי של עצמם. אבל זה לא בא יחד עם ביטול השאיפות הישנות - זוהי תוספת של ציפיות ושאיפות. ככל שהקריירה שלך תובענית יותר, הפניות לאבהות תהיה קטנה יותר, זה ברור. ללמוד את העולם הרגשי של ההורות זה אתגר גדול, במיוחד שכגבר עוד כשהיית תינוק והתחלת ללמוד את היסודות החברתיים, הרחיקו אותך מהעולם הזה והתחילו המסרים שכיוונו אותך לעולם העבודה. להיות הורה משמעו להתיר את המנעולים ולייצר את החיווט הזה מחדש ולכך צריך מוטיבציה מאוד גבוהה. ככל שאתה עושה משהו יותר חשוב והרה גורל בקריירה שלך, אתה יותר רחוק מהתחושה שאתה חייב להשתנות ויותר קל לך להצדיק ולתת לזה היגיון".
אם אישה רוצה קריירה היום, היא מראש פונה לקבל עזרה מבחוץ, היא לא תחכה לבן הזוג וזה מייצר תסכול אדיר בזוגיות.
"מה שאנחנו רואים כרגע בארץ ובעולם זה גל של התעוררות גברים בעקבות המאבק של נשים להשתחרר, גברים קוצרים פירות", אומר תמיר, "עם זאת, אני חושב שעדיין אישה שרוצה קריירה תמצא את הפתרונות מבחוץ אם אין לה שותף להורות, כי כרגע המבנים רק מתחילים להיסדק".
צריך לזכור שאת המבנים המגדריים נשים וגברים מחזיקים יחד", מוסיף אורן, "ברגע שגבר בא ומבקש לעשות תנועה חדשה בבית ולקחת נוכחות יותר משמעותית, יש גם בהלה והתנגדות מצד האישה לא פעם. זה נובע בעיני מהפחד לשנות יציבות ולוותר על מוקד השליטה. הקושי נובע מהצורך שיש לנשים לתת לגברים מקום שהחברה מייעדת להם - של סלע איתן ויציב לא משנה מה. בהרצאות שלי אני שומע לא פעם מנשים את החשש שבן הזוג שלהן יהפוך להיות פגיע בעקבות השינוי. אבל כאן אני אופטימי, כי בכל זאת נשים מכירות בערך של קשרים".
הבעיה הגדולה באמת היא שהבית לא מקבל את ההכרה הראויה לו - החוץ לא מכיר בחשיבות של הבית. גם נשים חוות היום את הדה לגיטימציה לחיזוק המרחב הביתי.
"המרחב המשפחתי זה מפעל לא מתוגמל, לא לינארי, לא ניתן למדידה. ההורות, זו אנרגיה של הכלת מצבים רגשיים מורכבים והיכולת הזו, אין לה ערך מדיד בתוך התרבות שבה אנו חיים", קובע תמיר, "הפטריארכליות, החשיבה המדידתית שלה, מחזקת מבנים מיושנים ואת השפה הזכרית הלינארית. הטענה הוורקוהולית של הגבר שהוא 'ישיקע בעבודה רק עד לאקזיט ואחר כך יתפנה לבית' היא פנטזיה, כי בפועל הזוגיות והמשפחתיות והאבהות יהרסו הרבה לפני. מפעל ההקרבה לקריירה או לביטחון הכלכלי, לא מספק את הסחורה של תחושת ערך ומשמעות במובן העמוק".
יש לי פנטזיה שמקומות העבודה יעזרו בשינוי. האם אני נאיבית חסרת תקנה?
אורן: "בעיני זה כן הגיוני. אם מקומות עבודה משקיעים סכומים מאוד גדולים כדי שהעובדים שלהם ירגישו בבית, מדוע שלא ידאגו גם לרווחה שלהם בבית האמיתי שלהם? אחרי הכל מדובר במעסיקים שמתמודדים בעצמם עם הקושי ולכן חשובה ההבנה שהזעקה הפנימית שגברים זועקים היום, היא איתות על מצוקה שיש ביכולתם של מעסיקים, להקל עליה".
תמיר: "התפתחות העובד ברמה הרגשית וברמת התקשורת קשורה ליכולת שלו לבנות ולשמר קשרים, והאבהות שלו היא חלק מזה. עובד שיהיה מחובר לגופו ולשפת הרגש, יוכל לשפר גם את ההורות שלו. סביבת העבודה לא חייבת להתערב בחיים הפרטיים, אבל היא בהחלט יכולה לעזור לגברים ללמוד את שפת הרגש על מנת להדביק את הפער שחסר להם. לפחות פעמיים בשבוע עובדים צריכים לצאת מוקדם הביתה. ארגונים צריכים לשנות תפישה תודעתית - זו תהיה אשליה לחשוב שאני יכול להיות אב משמעותי אם אני מנוכר לעולם שלי כעובד ואם סביבת העבודה שלי מעודדת את הניכור שלי".
כדי שארגון ירצה לעשות זאת הוא צריך אינטרס ברור. מה הוא ירוויח מכך?
"הרבה גברים סובלים מדיכאון גברי סמוי. אם מקום עבודה יהיה רגיש וער להתקפה השיטתית שבנים עברו מיום היוולדם הוא יוכל לעזור להם. אקלים תעסוקתי בריא הוא אקלים בו יש הבנה לכך שאין הפרדה מאיך שאני אהיה בחוץ ובבית", קובע תמיר, "אם אני מנוכר בעבודה ואני יוצר סביבה מנוכרת, סביר להניח שגם בבית אני מריר ונרגן. יש אינטרס למנכ״ל לייצר עובד שמחובר לעצמו, שיותר פתוח, מסופק ופחות ספקני. עובד שלא רוצה לחזור הביתה צריך להדאיג את המעסיקים".
"מעסיקים צריכים להבין שהעובדים הגברים נמצאים במצוקה הולכת וגוברת בתוך העולם שדורש מהם דרישות סותרות ומורכבות, וזה רק יילך ויתעצם", מסכם אורן, "אם הם רוצים את העובדים שלהם יציבים כדי שהם יוכלו לתת את התפוקה שמצופה מהם, אז צריך לחשוב גם בכיוון הזה. אם למנהל יש רצון אמיתי לתת לעובדים שלו תחושה טובה יותר ולאפשר להם לפתח קשרים משמעותיים עם הילדים שלהם מתוך אמונה בחשיבות של זה, אז הוא יכול להעביר מסרים חדשים בסביבת העבודה. אבא שיוצא פעמיים בשבוע אחה״צ הביתה ולא מצליח לשים את הטלפון שלו בצד, יגמור את אחה״צ בתסכול ובאשמה. אפשר לעזור לשנות את זה"
מיכל איסט אלון היא יועצת מומחית למשפחות פרק ב׳ ובשנים האחרונות חוקרת את הקשרים וההשפעות בין הבית וסביבות העבודה. מתגוררת כיום בעמק הסיליקון, קליפורניה.