כשהייתי קטנה ושאלו אותי מה אני רוצה לעשות כשאני אהיה גדולה, תמיד עניתי בגאווה שקופאית. כששאלו אותי למה, עניתי שזה בגלל שמותר לקופאיות להיות במחשב כל היום. והנה, עשרים ומשהו שנים אחר כך יוצא שאני מגשימה את חלום הילדות שלי, רק שבניגוד לסיפור המצחיק הזה, שכבר הפך למיתולוגי אצלנו במשפחה - הדרך למציאות הנוכחית הייתה לא פשוטה בכלל.

האמת שבהתחלה, כמו כולם, לא ממש האמנו לאן זה הולך להגיע. הרי לא תכננו נופש בחו"ל בזמן הקרוב, והכי חשוב – לא אני ולא בעלי עבדנו במשהו שגרם לנו לבוא במגע עם סינים, קוריאנים או כל דבר אסיאתי אחר. אה, חוץ מסושי, אבל זה לא נחשב. החיים שידרו לנו עסקים כרגיל, תרתי משמע. לאט לאט כשהקורונה כבר התחילה להרים ראש בארץ, וההצהרות של נתניהו הפכו לתוכנית הכי פופולרית בפריים טיים, התחלנו לחשב מסלול מחדש: יותר לרחוץ ידיים, פחות חיבוקים עם חברים ובכלל – כל הלבד הזה היה די סבבה, עד שמילה חדשה נכנסה ללקסיקון של כולנו – חל"ת.

כשהודיעו לבן זוגי על יציאה לחל"ת - ברגע הראשון הוא קיבל את זה באופן די רגוע. אמנם קשה להיזכר בזה, אבל בעידן שלפני הקורונה אף אחד מאיתנו לא היה מתנגד לכמה ימים של חופש בבית. ואני? כעיתונאית עצמאית ידעתי שכל הסיפור הזה מרחף מעליי ובכל מקרה אני עובדת מהבית, אז מה רע בקצת זמן זוגי?

עם נטפליקס לא הולכים למכולת

אלא שעם הזמן התברר שזה לא קצת, ועם כל הכבוד לסדר היום המושלם שסיגלנו לעצמנו (ספורט בשש בבוקר, ארוחות מסודרות ומזינות בשעות קבועות, קצת נטפליקס, משחקי קופסה, שעות יצירה ועוד דברים שהשגרה הרגילה ממש לא אפשרה לנו) – הגיע מועד תשלום שכר הדירה והמשכורת של בעלי בוששה לבוא. במקביל לזה לי ירדו חלק מהפרויקטים שפתאום הפכו ללא רלוונטיים בצל המגפה. קולות ברקע דיברו על מענקים, על דמי אבטלה, על בעלי דירות שמוותרים על שכר הדירה לשוכרים, על שימוש בחסכונות ששמרנו ליום אפור – אבל אני זכרתי כלל אחד שההורים שלי לימדו אותי: כסף בכיס – זה כסף בכיס. מכאן המסקנה הייתה אחת: חייבים למצוא עבודה.

זוג רגוע על הספה
מה רע בקצת זמן זוגי? | צילום: Antonio Guillem, Shutterstock

בהתחלה ניסינו לגשש ולמצוא כל מיני עבודות פריבילגיות כאלה – משהו מהבית, בזום, בשעות נוחות. אלא שעם הזמן ירדו עוד ועוד ענפים מהפרק, ומי שנשארו לעבוד אלו העובדים החיוניים. ברגע שנפל לנו האסימון (בדיעבד הסתבר שזה היה די מהר וזה מה שהציל אותנו) – ירדנו שנינו מהפיג'מה, התלבשתי ויצאנו לסיבוב בסופר – והפעם לא בשביל קניות.

ככה התחלנו לעבור ממקום למקום ולשאול אם יש צורך בעובדים. ועדיין, אפשר לומר שהיינו די בררנים. פתאום לעבוד קרוב לבית לא היה נשמע לנו כמו האופציה המועדפת – בכל זאת מדובר בסופר הקבוע שלנו, ולפגוש את כל השכנים מפוזיציה אחרת יכול להיות קצת מוזר. לא שיש משהו רע חלילה בלעבוד בסופר (ותכף אספר גם על כל היתרונות), אבל אפשר לומר שהתפיסה שלי עברה רפורמה בעקבות כל החוויה. וגם בנוגע לתפקיד חשבנו שאין מצב שנעשה איזה משהו מסובך או משהו פרונטלי, חיפשנו איזו עבודת ליקוט למשלוחי אונליין והיו לנו המון דרישות.

כמה קשה זה כבר יכול להיות?

כשהגענו למקום לשאול לגבי העבודה, היינו חלק מתור ארוך של אנשים שעובדים ביומיום שלהם במקצועות אחרים לגמרי. אחת ממילות המפתח שנשמעו בסמולטוקים של התור הייתה "הזוי". בכל זאת, אם הייתם אומרים למישהו מאיתנו לפני חודש שכולנו הולכים לעבוד ברשת שיווק – סביר להניח שהיינו מגחכים. מה הקשר? אלא שעם הזמן גילינו שהקשר גדול יותר ממה שחשבנו.

ברגע שהתקבלנו בזכות ראיון העבודה הקצר והספונטני בהיסטוריה, הודיעו לנו כבר שלמחרת אנחנו מתחילים לעבוד, מה שמבחינתנו היה ממש כמו אוויר לנשימה באותו רגע. הוא כסדרן, אני כקופאית. מקצוע שתודה לאל, המציאות הכינה אותי אליו בזכות טרנד הקופה העצמית שכבר נמצא בכמה רשתות. חשבתי לעצמי – 'כמה קשה זה כבר יכול להיות?', כולה מעבירים את המוצרים שמצפצפים, מקישים את הירקות והפירות ולבסוף מגהצים (לצערו של בן זוגי גם בגיהוץ אשראי יש לי ניסיון רב). יש כרטיס מועדון? תשלומים? כמה שקיות? דווקא מגניב. אפשר לומר שאפילו די נהניתי, למדתי דברים חדשים, עלו לי כל מיני תובנות על הלקוחות. למעשה כבר אז חשבתי שאני אוכל לכתוב את הטור הזה ולסכם את זה בתור ניסוי קליל תוך כדי ימי הקורונה.

קונים בסופר בקורונה
הסופר הפך להיות מקום הבילוי היחיד | צילום: יוסי זמיר, פלאש 90

אלא שעם כל משמרת שעברה, הרגשתי את העומס והקושי. בימים שלפני פסח, הסופר היה תמיד מלא באנשים, התורים תמיד ארוכים (בין אם בתוך הסניף ובין אם בכניסה אליו). בגלל שהנחיות משרד הבריאות לא אפשרו לאנשים להתקהל והסופר הפך להיות מקום הבילוי היחיד, הרשת החליטה לפתוח את הסניפים 24 שעות ביממה, למעט שבת וחג. עבור הלקוחות מדובר היה בלהיט, כנראה שגם עבור הרשת היה מדובר במהלך רווחי, אלא שמי שבסופו של דבר היו שם בשלוש לפנות בוקר כדי לתת שירות היינו אנחנו – העובדים.

לא תמיד זה היה קל – הערבוב של השעות, בקושי לראות את הבית ואת בני המשפחה בשעות הערות, ובטח לא עזר איום הקורונה והפרסומים שהסופר הפך להיות אחד המקומות המדבקים ביותר. פתאום עלו לי מחשבות כפירה – אני לא באמת צריכה את כל הבלאגן הזה, אפשר לומר שמיציתי, הבנתי את הרעיון ולרגע אפילו חשבתי להתפטר, אבל פתאום נזכרתי ש...רגע רגע הדר, את צריכה את הכסף הזה בשביל שכר הדירה ואז – בום! כל הראייה שלי השתנתה.

עבודה זו עבודה

פתאום הצלחתי להסתכל על הדברים מחדש. אם עד אז התייחסתי לכל הדבר הזה כאל חוויה מהנה וראיתי את הסופר בעיניים של לקוחה – פתאום הצלחתי להתחבר אליהם ולהבין אותם - העובדים סביבי, החברים החדשים שלי לעבודה. אלו שחולקים איתי משמרות, עובדים איתי בתנאים המאתגרים החדשים ועושים מילולית – לילות כימים, כדי שכולם יוכלו להצטייד לחג, או לשבת, או ליומיום שגרתי עמוס ילדים רעבים בבית. תוך רגע הצלחתי לראות את עצמי מגויסת באופן מלא, שייכת למקום ומבינה את תפיסת עולמם של אלו שבסך הכל רוצים להתפרנס בכבוד, לסגור את החודש ולעבוד. האנשים שביומיום נתפסים כעובדים השקופים, ובעל כורכם הפכו ללוחמי מזון, עם עבודה מלאת שליחות.

מדפים ריקים בגלל בהלת הקורונה
מדפים ריקים בגלל בהלת הקורונה | צילום: דוד כהן, פלאש 90

כשישבתי בקופה הצלחתי לשוחח עם הלקוחות, להפוך להיות אוזן קשבת, לתת מילה טובה של עידוד, לעזור באיתור מבצעים שיכולים לסייע בתקופה כזו של חוסר ביטחון כלכלי, ואפילו לעזור בהתמצאות בחנות למי שנאלצו לראשונה בחייהם לצאת לקניות לבד או לעשות קניות להוריהם ולמצוא מצרכים שהם לא הכירו עד אז.

עם הזמן הצלחתי לאתגר את עצמי, לגלות שבעצם יש המון קווי דמיון בין העבודה שלי בשגרה לבין העבודה בסופר. הרי להחזיר מוצרים למקום זה קצת כמו למצוא את התיקייה בה שמת את הקובץ שאתה מחפש, לזכור את המחירים והקודים זה קצת כמו לשנן את רשימת הדברים שיש לך לעשות ולזכור כל מיני קיצורי דרך שיעזרו לך בעבודה. ככל שהימים עברו קיבלתי מחמאות מהלקוחות ומהמעסיקים, הצלחתי להרגיש באמת עובדת חיונית וכמובן לעדכן את כל החברים שלי מתי אפשר לבוא להשיג ביצים. לא פעם שמעתי שאני הפכתי לקופה המהירה, גם לחשבונות שכוללים יותר מעשרה מוצרים ובכלל – חזרתי הביתה עם חיוך. הרגשה שהצלחתי לעשות את העבודה שלי על הצד הטוב ביותר, וזו הרגשה שעושה תמיד טוב על הלב לא משנה באיזה תחום.

תמיד ידעתי שכל עבודה מכבדת את בעליה, אבל הפעם גיליתי שהדבר הכי חשוב הוא שבעל העבודה יכבד אותה. הרי אנחנו, כולנו, פועלים. כל אחד בתחומו. כולנו בוחרים אם להגדיל ראש או להיות ראש קטן, כולנו מחליטים אם ליזום דברים ולפתח רעיונות או להיות דווקא ביצועיסטים מעולים. עבודה היא עבודה היא עבודה, ואנחנו אלו שהופכים אותה למה שהיא, וזה רלוונטי לא רק בסופר. אם אנחנו נהפוך את התפקיד למאתגר, נחתור למצוינות ונרצה להתקדם – השמיים הם הגבול בשבילנו. בין אם אנחנו מורים, עיתונאים, הייטקיסטים, רופאים, עורכי דין, מוסכניקים, מעצבים, או קופאים בסופר.

בסופו של דבר הקורונה תחלוף, אני אחזור לעבוד בתור כתבת במשרה מלאה, בעלי יחזור למקום העבודה שלו וישחק אותה כמו שרק הוא יודע. אלא שכמו שכולם טורחים להגיד שוב ושוב – המציאות שנחזור אליה לא תהיה אותה מציאות שעזבנו. זה נכון בהרבה מובנים, אבל אני בעצמי יודעת שגם בנוגע לחריצות, שאפתנות ומצוינות – הצלחתי ללמוד שיעור גדול מכל המשבר הזה ולהבין שהכל תלוי בי. אני אדם חרוץ, שואף למצוינות, מגדיל ראש ויוזם, ואת זה אף אחד לא ייקח ממני. גם בתור קופאית בסופר.