הרבה פעמים סטודנטים במקצועות העיצוב בוחרים לפרויקט הגמר שלהם נושא שקרוב אליהם במיוחד, אבל סהר חיון (26) מראשון לציון – סטודנטית בתכנית לתקשורת חזותית במרחב בבית הספר לעיצוב חדשנות במכללה למנהל – החליטה לעשות את הפרויקט על החיים שלה ממש ולהתמודד איתם בצורה הכי פתוחה ואמתית שיש.

"מאז שאני זוכרת את עצמי היה לי OCD, פשוט לא ידעתי לקרוא לזה בשם", מספרת חיון, "כל פעם ההפרעה הייתה נחשפת בצורה שונה וגורמת לי לבצע טקס חדש: לעיתים חזרה על משפט מספר פעמים, להימנע מלהסתכל לאנשים בעיניים, לחזור על מסלול ההליכה שלי אינספור פעמים או לגעת בחפצים ובאנשים מסוימים".

חיון מספרת כי היא הגיעה למצב שהטקסים כל כך השתלטו על החיים שלה, עד שבכיתה י"א היא הפסיקה ללכת לבית הספר. "הייתי מעיקה על הקרובים אליי שלא הבינו את ההתנהגות המוזרה שלי", היא מספרת, "זה היה מעכב אותם ואותי. בשלב מסוים אמא שלי התקשרה לפסיכיאטר שפשוט אמור לה שיש לי OCD ושאפשר לטפל בזה". ואכן, שבוע לאחר מכן החלה חיון להיפגש איתו באופן מסודר, ליטול תרופות ובמקביל לקיים שיחות עם הפסיכולוגית.

"הפרעות נפשיות, חרדות ופחדים, הם נושאים שקשה לדבר עליהם למרות שהם קיימים כמעט אצל כולנו"

השבוע תציג חיון את פרויקט הגמר שלה בשנה ד', בתערוכת הסיום של בית הספר. הנושא השנתי עוסק בעיצוב "הנורמלי-החדש", והעבודה עליו החלה בשיאה של מגפת הקורונה. "הקורונה גרמה לדברים סביבנו לשנות את צורתם, וזו הייתה הזדמנות לבדוק מהי המציאות החדשה, לפרק אותה ושוב להרכיב או לפתח מהבסיס", מסבירה חיון, "כל התחומים היו פתוחים בפנינו ונתבקשנו לבחור נושא שאנחנו מתחברים אליו. ניסיתי לחשוב על נושאים שנראו לי ראויים לבדיקה מחדש, ניסיון לשבור נורמות ותפיסות מובנות – ואז הגעתי להפרעה שלי. הפרעות נפשיות, חרדות ופחדים, הם נושאים שקשה לדבר עליהם למרות שהם קיימים כמעט אצל כולנו. החלטתי להעלות את הנושא ולהתמקד בהפרעת OCD, שהיא החוויה המאתגרת האישית שלי".

חיון ערכה תחקיר ארוך ומעמיק, בליווי המרצים, שכלל משימות שנועדו לדייק את הפונקציות העיקריות בפרויקט ולהישאר בטווח הנכון שבין הסיפור האישי שלה, לבין קהל היעד למענו חיון מעצבת. "הפרויקט מייצר גבול חדש בין אישי ומשותף, וממזג בין פונקציות עבודה לפונקציות טיפול. ב'נורמלי הישן', המקומות הטיפוליים נשארים בחדרי חדרים ואנשים שזקוקים להם נתפסים כמסומנים, ואילו אזורי העבודה מתקיימים במקומות מרכזיים. ניסיתי לפרק את התפיסה המכתיבה מי 'נורמלי' ומי 'לא נורמלי', להוציא את הלא שגרתי החוצה, לשגרת היומיום שלנו, ולמזג ביניהם", היא מספרת, "המרחב שיצרתי מקיים סימביוזה ומאפשר תפקוד אופטימלי של נושאי ההפרעה במקום, הפונקציות הטיפוליות הינן חלק בלתי נפרד מאזורי העבודה, הציבוריים והפרטיים, ומאפשרות טיפול במהלך יום העבודה בזמן התחום ל-45 דקות, שזהו גם שם הפרויקט".

מערכת יחסים חדשה בין עבודה לטיפול

הבחירה בטווח של 45 דקות, היא לא מקרית. "טופלתי פעמיים בחיי בשיטת ה-CBT, טיפול קוגניטיבי-התנהגותי, באמצעות חשיפה לחרדה", משתפת חיון, "במהלך הטיפול ביקשו ממני לבצע תרגילים מוגדרים בזמן של 45 דקות, בהם נחשפתי לחרדה ולא ביצעתי טקסים. במהלך תקופת הטיפול הרגשתי את הירידה במספר הטקסים היומיים שלי והצלחתי להחזיר את חיי למצב אופטימלי".

"האתגרים העיקריים איתם התמודדתי לאורך חיי, באו לידי ביטוי בחיי החברה שלי בתקופת התיכון והצבא. פחדתי להיות ליד אנשים ולהרגיש שאני חייבת לבצע טקסים, כשהחרדה גבוהה ואי אפשר לשלוט בה, פשוט עושים אותם למרות חוסר ההיגיון שבהם. נמנעתי מלדבר עם חברות, מורים או מפקדים כדי לא להגיע למצב בו אראה משהו שמעורר בי חרדה. זוהי תחושה מתסכלת לדעת שהפעולות שאני מבצעת הן 'לא נורמליות', לרצות להפסיק אותן, ופשוט לא להצליח", משתפת חיון בפתיחות מרגשת, "היו מצבים בחיים שלי שפחדתי להישאר לבד. לשמחתי, הסביבה שהקיפה אותי לא ויתרה עלי ועזרה לי לצאת מהמקומות האלה. היום אני מבינה את החשיבות למודעות בהפרעות נפשיות, הן שקופות וקשה לעלות עליהן אבל הן קיימות וברגע שמדברים עליהן כבר מתחילים לרפא אותן".

סהר חיון (צילום: עידן גרוס, באדיבות המצולמת)
"פרויקט הגמר היה מעין הזדמנות 'לסגור מעגל' עם ההפרעה, לא להתבייש בה". סהר חיון | צילום: עידן גרוס, באדיבות המצולמת

הפרויקט עצמו של חיון, מתוכנן בעיר תל-אביב, שכונת פלורנטין, בסמוך למרפאה לבריאות הנפש, המרפאה הראשונה שטופלה בה. "הבחירה במקום לא הייתה הבחירה הראשונית שלי", היא מסבירה, "בהתחלה חיפשתי אזורי עבודה מרכזיים יותר שאינם נמצאים בקרבת סביבה טיפולית.
לאחר העמקה בחיפוש ובזיקוק הקונספט, הבנתי שתכנון הפרויקט בפלורנטין - בסביבה בה מתקיים התהליך הטיפולי לצד סביבת עבודה - מסייע בחיזוק ובהטמעת הרעיון כי טיפול בהפרעות נפשיות אינו מצריך מהמטופלים להגיע רק לשם הטיפול, אלא כחלק משגרת היום, מהנורמליות".

מרחב העבודה שיצרה כולל בתוכו חדרי טיפול ייעודיים, בהם יוכלו מטופלים להגיע ולהתחיל את שגרת יומם בטיפול ולאחר מכן לצאת למרחב העבודה, הבנוי כולו כמקשה אינטגרלית אחת ללא הפרדה בין הקירות לריהוט תוך יצירת הרמוניה לסובלים מ-OCD, על מנת שיכולו לבצע את עבודתם באופן המיטבי.

עיצוב החלל בפרויקט שואב השראה מהמקום. החלל פועל בכל שעות היממה ופתוח אל הרחוב מכל כיווניו, כשהוא למעשה מהווה חלק ממנו. החלל בעל שני מפלסים וחמישה אזורים שונים המיועדים הן לטיפול והן לעבודה. ההליכה בו מדמה הליכה בשכונת פלורנטין. בין סמטאות צפופות וצרות, מתוכננות פינות עבודה וחללי טיפול אשר מבוססות על גריד המבנה שפיתחה חיון לאורך הסטודיו. הגריד היווה את הבסיס ליצירת תכנון מערכת היחסים החדשה בין עבודה לטיפול. בחלל קיימות פונקציות נוספות, וביניהן: קבלה, חדר מטפלים לבקרה, וחדר ישיבות.

העובדה שהפרויקט נגע בחייך האישיים עזרה לך או שאולי הפריעה?

"אני חושבת שהעובדה שהפרויקט נוגע בהפרעה שלי עזרה לפיתוח הקונספט. פרויקט הגמר היה מעין הזדמנות 'לסגור מעגל' איתה, לא להתבייש בה אלא לנתח את היתרונות והחסרונות שלה ולנתב אותם לעיצוב פתרון חדש. עיצוב המקום מעלה את המודעות להפרעה ומשתף את דפוסי ההתנהגות המאפיינים אותה. הכרת מאפייני ההפרעה תאפשר זיהוי ועזרה לאנשים שאפילו לא יודעים שהם סובלים ממנה".

הפרויקט של סהר חיון (צילום: באדיבות היוצרת - סהר חיון)
מרחב העבודה שיצרה כולל בתוכו חדרי טיפול ייעודיים | צילום: באדיבות היוצרת - סהר חיון

"למרות שהתייחסתי לפרויקט כאל משהו אישי, לא נתתי לעצמי להיסחף פנימה יותר מידי ועבדתי לפי לו"ז קבוע מראש. המטרה הייתה לעבוד עבור קהל היעד ולא רק עבור עצמי. היום אני אחרי שני סבבי טיפולים של שלוש שנים, אני יודעת לזהות מתי אני נמצאת בחרדה וזקוקה לעזרה, ויודעת גם איך לעצור אותה. חשוב לי להעביר הלאה שעם טיפול נכון המצבים הקיצוניים האלה ניתנים לשליטה".

ואיך התגובות?

"בעיקר סקרנות ושבירת סטיגמות. OCD נתפסת כהפרעה של אנשים פרפקציוניסטים ומסודרים באופן קיצוני - וזאת טעות. ההפרעה היא אינדיבידואלית ומגיעה לידי ביטוי בצורות שונות. קיימים שישה סוגים עיקריים: מחשבות אובססיביות, ניקיון, חזרתיות, בדיקות, סדר ואגרנות. כל אלו המובילים לביצוע טקסים, וביניהם קיימים אין סוף דימויים ופחדים. אני מרגישה שבזכות הפרויקט הצלחתי להציף את זה ולהעלות את המודעות וההבנה להפרעה".

ומה הלאה?

"כיום אני עובדת בסטודיו Ogh, למיתוג ועיצוב לדיגיטל, ונמצאת בקשר עם הפסיכולוגית שטיפלה בי בילדות. היא כבר לא מטפלת בי ואנחנו יכולות לדבר על הדברים באופן ניטרלי ולא להיסחף לסיפור שלי. אני רוצה להמשיך יחד איתה לפתח את הפרויקט מבחינה מעשית ורפואית, ולהנגיש את מרכזי העבודה והטיפול במקומות ציבוריים".

תערוכת "NORMAL IS" נפתחה לקהל הרחב הערב ותינעל ב-10/8/2021.
שעות פתיחה: א'-ה', בין השעות 9:00 עד 18:00, ובשישי בין השעות 9:00 עד 13:00.
כתובת: אלי ויזל 2, ראשון לציון. בניין ט', בית ספר לעיצוב וחדשנות. הכניסה חופשית.