לפני כשמונה שנים, א' (השם המלא שמור במערכת), תושב הצפון שהיה בדרכו לעבודה, תפס טרמפ ביחד עם בן דודו שנסע לאותו הכיוון. הנסיעה הסתיימה בטרגדיה כאשר זמן קצר לאחר התחלתה, תושב הישוב בו הם מתגוררים חסם את הכביש במכוניתו, יצא ממנה כשהוא מניף לעברם אקדח תשעה מ"מ וירה כמה קליעים לעבר המכונית בה שהו א' ובן דודו. השניים נהרגו במקום ואילו הרוצח נתפס כעבור זמן קצר, הואשם ברצח הכפול, הורשע ונדון לשני מאסרי עולם.
בני משפחתו של א' פנו למוסד לביטוח לאומי בבקשה להכיר ברצח של יקירם כתאונת עבודה, ולהעניק להם את הזכויות המגיעות להם על פי "חוק גמלת תלויים". המוסד לביטוח לאומי דחה את תביעתם, בטענה שמכיוון שמדובר ברצח בכוונה תחילה, הרי שלא מדובר במקרה קלאסי של תאונת עבודה - שכן א' נסע במקום מסוכן שהיה צפוי מאוד שייפגע ממנו.
הנרצח היה עובר אורח תמים שנקלע לזירת הרצח
בני המשפחה הגישו תביעה נגד המוסד לביטוח לאומי לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה, בדרישה להכיר ברצח כתאונת עבודה ולהורות על תשלום הגמלה לה הם זכאים מכוח החוק. לדברי בני המשפחה, א' לא היה קשור לאירוע הפלילי וכל חטאו היה שהיה במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון, ולכן יש להכיר ברצח שלו כתאונת עבודה: "הוא נקלע במקרה לזירת הרצח. אין לו קשר לרוצח ולא הייתה כוונה לפגוע בו", טענו בני המשפחה.
השופטת מיכל פריימן ושני נציגי ציבור שדנו בתביעה, החליטו לקבל את התביעה וקבעו נחרצות כי א' נרצח בדרכו לעבודה ולכן יש להכיר במקרה כתאונת עבודה ובני משפחתו זכאים לקבלת גמלת תלויים. כמו כן הם טענו, כי אם העובדה ש-א' חוסל בגלל החשש של הרוצח שהוא עלול לשמש עד ראייה נגדו, הרי שמדובר בעובר אורח תמים שנקלע לזירת הרצח כמו כל אדם אחר, ושהסיכון במקרה זה הוא כללי ולא ממוקד. השופטת ציינה עוד כי ל-א' לא היה שום קשר לאירוע הפלילי ולכן יש להכיר במקרה כתאונת עבודה. השופטת חייבה את המוסד לביטוח לאומי לשלם לבני משפחתו של א' הוצאות משפט בסכום של 4,500 שקל.