לאחרונה פורסם כי ח"כ עודד פורר, יו"ר הועדה לקידום מעמד האישה בכנסת, הציע לתקן את החוק כך שאבות עצמאים ושכירים כאחד, יוכלו לצאת לחופשת לידה. הנושא עמד על הפרק עוד מתקופת כהונתה של הכנסת הקודמת וכעת, לאחר שמעמדם וזכויותיהם של העצמאים עלו על סדר היום הציבורי ביתר שאת, נדרשה לעניין גם הוועדה המכהנת בכנסת נוכחית.
למען הסדר הטוב, יובהר כי כבר כעת המצב בישראל הוא כזה שאבות, עצמאים ושכירים, זכאים לחופשת לידה בתנאים מסויימים. השוני הוא, שאת השבוע הראשון לאחר הלידה יממנו העצמאים מכיסם ואילו השכירים על חשבון ימי החופשה והמחלה שלהם. חופשת הלידה של שניהם בשבוע הראשון לא תמומן על חשבון הביטוח הלאומי, בניגוד לזו של היולדת.
היוזמה מבורכת, ללא ספק. ואולם, המציאות מלמדת כי התיקון לחוק הקיים, המאפשר את חופשת ההורות בישראל לאבות, נמצא בתת מיצוי משמעותי. מנתוני הביטוח הלאומי לשנת 2018 עולה שרק 1,266 גברים מימשו את האפשרות לחופשת לידה. בנובמבר 2019 פורסם, שניצול חופשות הלידה בישראל הוא מהנמוכים ב-OECD ורק אחוז אחד מהגברים מממשים את זכאותם.
לא מכירים את הזכויות
אמיר פרגר, ממרכז המחקר והמידע של הכנסת, ציין בוועדה כי רק שליש מהאבות בשנת 2018 יצאו לשבוע אחד בלבד של חופשת לידה יחד עם בת זוגם. 90 אחוז מהם, באופן לא מפתיע, הם שכירים. עצמאים, שמבקשים לממש את זכותם לשבוע הראשון צריכים, כאמור, לממן את הימים הללו על חשבונם.
מדוע בעצם גברים בישראל אינם מממשים את זכאותם לחופשת לידה? מנתונים שהוצגו בוועדה עולה כי תת המיצוי האמור נוצר, בין היתר, כתוצאה מבירוקרטיית יתר, חוסר ידיעה והסברה על הזכות, הנצחת הנשים כמטפלות וגברים כמפרנסים (הידעתם שלגבר אין בכלל הגדרה בחוק ל"עקר בית"?). שלא במפתיע אחד החסמים הבולטים הוא ההיבט הפסיכולוגי – גברים רבים שנשאלו מדוע הם אינם מנצלים את זכותם השיבו שהם "מפחדים מהיחס שיקבלו מקולגות".
אם כך, כיצד מוציאים את נושא חופשת הלידה לגברים מהמבוי הסתום שנקלעה אליו?
הפתרונות מונחים על השולחן: כך, לדוגמה, בשנת 2019 הציע פרופ' מנואל טרכטנברג שבמקום להאריך את חופשת הלידה לנשים, יחויבו הגברים בחופשה של שבועיים לפחות ומספר השבועות בתשלום עבור שני ההורים יסתכם ב-24 שבועות ולא רק ב- 15.
וישנם גם מודלים נוספים. באיסלנד למשל כל אחד מבני הזוג מקבל 3 חודשים ואילו שניהם יחד מקבלים 3 חודשים נוספים לפי שיקול דעתם. בקוריאה האישה מקבלת 3 חודשי חופשה ומלבד זאת כל אחד מההורים מקבל שנה נוספת. בשבדיה, ניתנים 3 חודשי חופשת לידה לאבות מתוך, חופשה של 13 חודשים, ובנורבגיה 10 שבועות לאבות, מתוך חופשה בת 13.5 חודשים.
בדו"ח של 'שדולת הנשים בישראל' משנת 2019 הוצעו כמה מודלים ליישום, כגון ה"חלק הייעודי לאבות" לפיו ישנה תקופה לאימהות, תקופה לאבות ותקופה שניתן לחלוק. אם האב לא מנצל את התקופה השמורה לו, המשפחה מאבדת את הזכאות. מודל נוסף הוא "מודל הבונוס": אם האב מנצל תקופה מסוימת מתוך החופשה, לבחירתו, מתארכת חופשת הלידה הכוללת, כפי שחל בגרמניה ובפורטוגל, שמעניקה חודש נוסף אם האב לוקח חודש. כך גם באוסטריה, איטליה, יפן, קרואטיה ורומניה.
לסיכום: אכן, חופשת לידה לגברים עצמאים ושכירים כאחד, זהה לזו של הנשים, היא שינוי חקיקה מתבקש וחשוב. ואולם, אין זה מספיק, נדרשת חקיקה שתאפשר לבני הזוג לבחור את מועדי החופשות, שתנטרל את הבירוקרטיה, שתחייב מעסיקים להשקיע בהסברות על הנושא. ובאותה הזדמנות כדאי גם להגדיל משמעותית את אורך חופשת הלידה, שהוא נמוך משמעותית ביחס למדינות OECD.
הכותבת היא עו"ד ונוטריונית, מומחית בדיני עבודה