"זו היתה אחת התקופות המייאשות בחיי. סיימתי תואר ראשון, חיפשתי עבודה במשך ארבעה חודשים, ולא הצלחתי למצוא; או שהשכר היה ברצפה, או שהמשרות היו גרועות - עבודות מזדמנות, משהו שלא רציתי לחזור לעשות", מספר אלון, 29, עובד QA בתחום התוכנה ובוגר תואר ראשון במדעי הרוח.
חיפוש עבודה הוא תהליך מתיש, שכרוך בחיפוש באינטרנט, שליחת אינספור מיילים, ראיונות עבודה והרבה לחץ. רבים מהמחפשים מוצאים את עצמם שולחים פעם אחר פעם קורות חיים בציפייה שמשהו יקרה, מקבלים הצעות למשרות שלא תמיד מתאימות, או במקרה הגרוע - לא מזומנים לראיונות כלל. ואולם, אם גלשתם בשבוע האחרון באתרי חיפוש עבודה, אתם לא לבד: מסקר של מכון פאנלס שנערך עבור אתר אולג'ובס, עולה כי כ–28% מהישראלים חיפשו עבודה בשנה האחרונה. מתוך כלל מחפשי העבודה, 41% הם אנשים עובדים.
"החוזה הפסיכולוגי בין העובד למעביד השתנה לחלוטין בשנים האחרונות", מסביר רז מצנע, סמנכ"ל השיווק של אולג'ובס. "פרק הזמן הממוצע שבו אנשים נשארים כיום בעבודה הוא בין שנתיים לשלוש - כך שחיפוש עבודה הוא גם הזדמנות לשפר תנאים".
עד לפני עשור בערך, כשחיפוש עבודה באינטרנט עוד היה בחיתוליו, היה צריך לקנות עיתון, לתלוש גזירי נייר מעצים ולשלוח פקס עם קורות החיים. מאז, החיפוש עבר בעיקרו לרשת. למחפשי עבודה ותיקים, השמות אולג'ובס, ג'ובמאסטר, ג'ובנט, פורטל דרושים ויד2 דרושים בוודאי מוכרים, ואלה רק האתרים הבולטים בשוק. אליהם הצטרפו בשנים האחרונות רשתות חברתיות ייעודיות כמו לינקדאין, וגם אתרי נישה, כמו תעשייה.קום, מזבלה או Maka, וקבוצות פייסבוק כמו "דנה ונועה - תעשו לי קריירה" או "משרות היי־טק ושיווק ללא ניסיון". החשיפה למודעות דרושים בעיתונים נמצאת בירידה מתמדת, כך שחיפוש עבודה מחוץ לרשת הוא כמעט בלתי אפשרי.
ואולם, אתרי הדרושים יצרו לא מעט בעיות: למשל, משרות שמוצעות בכמה מקומות בו־זמנית, או מעסיקים בלי פנים ובלי כתובת. "מי שיש לו טיפת כישרון ולא מוכן להתפשר על שכר מינימום, יכול למצוא את עצמו גולש שבועות באתרים ואפילו מגיע לראיונות שממש לא מתאימים לו", מספרת עדי, עובדת היי־טק המתגוררת בתל אביב. "הרבה משרות מתגלות כפיקטיביות. לפעמים מה שמתפרסם כבר לא רלוונטי, ואף פעם אין דרך להגיע ישירות למעסיק".
טענות רבות מופנות כלפי אתרי הדרושים - החל מהעתקת משרות ממקורות אחרים, דרך גביית תשלום שלא לצורך וכלה בפרסום משרות פיקטיביות. "כשחיפשתי עבודה אחרי התואר, עשיתי את זה בכל אתר אפשרי - כולל מסלול VIP באולג'ובס וחיפוש בג'ובמאסטר, פורטל דרושים וג'ובנט - ובסוף מצאתי עבודה בפייסבוק", מספר אלון. "באתרים האלה יש הרבה 'פארש'. אין בנאדם מאחורי המשרה, רק אלגוריתם עלום".
טענה נוספת היא כי משרות מופיעות באתרים זמן רב אחרי שכבר בוצעה השמה - מה שהופך את שליחת קורות חיים בשלב זה לחסרת טעם, ועלול לגרום למפח נפש למועמד, שממתין לתשובה שלעולם לא תגיע. כך, מחפש העבודה עלול לבזבז זמן רב בפנייה למשרות לא רלוונטיות, ובאותה עת גם להוות מטרד למעסיק.
"הדרך להבטיח שמצב כזה לא יקרה, היא לגבות כסף ממעסיקים על פרסום מודעה - כך שברגע שהמשרה תאויש, זה יהיה האינטרס שלהם לדאוג להוריד אותה", מסביר יאיר כהן, מנכ"ל משותף בפורטל דרושים. ואולם, זו לא הגישה הננקטת בכל האתרים: "אצלנו אפשר לפרסם משרה גם בחינם וגם בתשלום", מסביר מצנע. "הכל תלוי בכמה אנשים אתה רוצה שייחשפו למשרה. מי שמפרסם בתשלום, מגיע לכל מי שנמצא באתר, בין אם הוא מנוי ובין אם לא. מי שמפרסם בחינם - כולם יוכלו לראות את המשרה שלו, אבל רק מנויים יוכלו להגיש מועמדות".
גובים כסף עבור מנויי פרימיום
אחת הדילמות הקשות שעומדות בפני מחפש העבודה היא האם לשלם כסף עבור שירותים משלימים שמציעים האתרים, כמו "שיפוץ קורות חיים", סדנאות הכנה לראיונות או שיחה עם יועצים תעסוקתיים. הנחה שגויה ורווחת היא שתשלום למנויי פרימיום מעניק חשיפה למשרות איכותיות יותר. "זה לא שהמשרות איכותיות או מותאמות יותר, אלא שהמבחר גדול יותר", מסביר מצנע. אך למרות זאת, יש הרואים בתשלום לאתרים מהלך נחוץ ומועיל. "מרגע ששילמתי לאולג'ובס, נפתחו לי אפשרויות הרבה יותר מתאימות לכיוון שחיפשתי", מעידה ש', עובדת בחברת השמה באזור המרכז. "אפשר אולי להתווכח אם זה הוגן או לא, אבל בשורה התחתונה, זה מה שהוביל אותי לראיונות עבודה במקומות שהכי רציתי".
אתר אולג'ובס גובה 49 שקל בחודש עבור "מסלול VIP", שלטענתו מאפשר גישה לכל המשרות המתפרסמות בישראל. לעומתו, אתר Isra–employ, הפונה למחפשי עבודה בכמה שפות, גובה 36 שקל עבור אותו שירות. אתר יד2 דרושים מציע שירות של ייעוץ קורות חיים ב–99 שקל, שדרוג קורות חיים ב–240 שקל, והכנה לראיון עבודה ב–400 שקל, בתשלום חד־פעמי. ואילו אתר תעשייה.קום, שפונה, כלשונו, "לאנשי קריאייטיב, תוכן והפקה בתעשיית התקשורת והדיגיטל", גובה 39 שקל בחודש עבור מנוי פרימיום - כלומר, חשיפה מוקדמת למשרות המתפרסמות בו; 29 שקל בחודש למנוי לחצי שנה, ו–25 שקל בחודש למנוי שנתי.
"בענף התקשורת, רוב הפרויקטים והתפקידים מאוישים על בסיס קשרים אישיים, ותעשייה הוא האתר היחיד שמאפשר לאנשים חדשים להשתלב בתעשייה הדינמית והמבוקשת", מציינת גלי מאירי, מנהלת האתר, שהקימה אותו ב–2006.
"בהתחלה חשבתי שלעולם לא אשלם כסף לאתרים האלה, אבל מי שיושב בבית הרבה זמן, מרגיש שאין לו מה להפסיד. 50 שקל בחודש זה מחיר שמוכנים להשקיע בשביל לצאת מהייאוש", אומרת עדי. לרבים זה אולי נראה כהשקעה משתלמת, אך יש מי שחולק על כך,עד כדי הגשת תביעה ייצוגית. "השאלה 'האם יש צורך לשלם כסף לאתרי חיפוש עבודה' אינה לגיטימית - כי זה אסור במדינת ישראל", אומר עו"ד אסף פינק, שביחד עם עו"ד רחל אידלביץ ועו"ד רעות פרקש־צימרינג הגיש בקשה לתביעה ייצוגית נגד אולג'ובס.
אז איך בכל זאת אתר כזה ודומיו ממשיכים להתנהל?
פינק: "הטענה היחידה שאפשר להתווכח עליה, וזה גם מה שאולג'ובס מנסים לטעון, זה שהם לוח מודעות מקוון, ושהכסף נועד לתפעול הלוח". ואולם, לטענתו, מחפשי עבודה שמשלמים עבור מסלול VIP, נחשפים לאפשרויות שלא ניתנות למי שלא משלם. "אולג'ובס מהווה צינור בלעדי למשרות שמוצעות באתר, ומכיוון שאין אפשרות לשלוח את קורות החיים ישירות למעסיק, האתר פועל כחברת השמה ללא רישיון. לא ייתכן שב–2014, בניגוד לחוק שירות התעסוקה, עובד יצטרך לשלם כסף כדי למצוא עבודה".
"זו שערורייה שקיימת רק בישראל", אומר בכיר באחד מאתרי הדרושים. "לוקחים כסף מאנשים במצב הכי רגיש בחיים שלהם, ומנצלים את חולשתם. בהתחלה זה 50 שקל בחודש, אז נרשמים, אבל אז שוכחים לבטל, ותוך חצי שנה זה כבר נהפך ל–300 שקל. אתר יכול לעשות מזה 20–30 מיליון שקל בשנה".
מעדיפים את הרשת החברתית
חרף הבעייתיות באתרי חיפוש העבודה, מהסקר שערך מכון פאנלס עולה כי 72% מהעובדים חיפשו את העבודה הנוכחית או הקודמת שלהם דרך אתרי דרושים, בעוד שרק 26% חיפשו אותה דרך פייסבוק. גם מבחינת מעסיקים, אתרי הדרושים מהווים מקור מרכזי לגיוס עובדים, אך יותר ויותר חברות פונות דווקא לרשתות החברתיות או לעובדים עצמם כדי לאתר באמצעותם מועמדים.
סקר שנתי של חברת HRD מצא כי שיטת "חבר מביא חבר" נהפכה למקור הגיוס המוביל בישראל ב–2012, עם 30% מהגיוסים שנעשו בשיטה זו. "ככה מחפשים עובדים בחברה שאני עובד בה", מספר אלון. "תמיד שואלים אותנו 'האם אתם מכירים מישהו איכותי'".
עם זאת, קושי מרכזי בחיפוש עבודה בפייסבוק הוא דווקא היותה רשת חברתית: ללא מנוע חיפוש, קשה לאתר מודעה שעולה לפיד ואז מידרדרת, וקשה לאמוד אם המשרה מתאימה לכישורים ולניסיון של מחפש העבודה, מפני שלא מתבצע כל סינון על ידי סוכן חכם. ואולם ב–2012, לפי נתוני פאנלס, כ–72% מהארגונים בישראל גייסו עובדים ברשתות החברתיות, וכ–90% מחברות ההיי־טק, התוכנה והמדיקל השתמשו במדיה חברתית לגיוס.
לינקדאין - רשת חברתית מקצועית שהושקה ב–2002 - היא האתר התשיעי הנצפה בעולם, עם יותר מ–270 מיליון משתמשים, על פי דירוג תנועת הגולשים של חברת אלקסה. 97% מהארגונים שהודו כי הם מחפשים עובדים ברשתות החברתיות, נעזרו בלינקדאין, ו–84% מתוכם דיווחו שהצליחו לגייס דרכה עובדים.
"האמת היא שאף אחד לא מחפש כיום עבודה במקום אחד", מסבירה ליאת גני, סמנכ"לית ומנהלת חטיבה במנפאואר. "לכן, אי אפשר להסתמך רק על רשתות חברתיות, וגם לא כולם נמצאים בהן עדיין. לא כולם רוצים לחשוף בפייסבוק שהם מחפשים עבודה, בין אם בגלל שמירה על דיסקרטיות מול מעסיקים קיימים, ובין אם מתוך מבוכה".
38% מהארגונים הודו כי הצליחו לגייס עובדים דרך פייסבוק, אך רבים סיפרו כי פייסבוק נחשב בעיניהם לשיטת "חבר מביא חבר" - מה שאומר שבפועל שיעורי הגיוס בשיטה זו גבוהים משדווח.
נ', שנמצאת בתהליכי מיון לעבודה, מספרת כי הגישה מועמדות למשרה בתחום משאבי האנוש, בשכר גבוה בהרבה מהממוצע במשק. התשובה שקיבלה השאירה אותה פעורת פה: "הממיינים אמרו לי שהרבה אנשים הגישו מועמדות, ושאין להם זמן לראיין אותי. בסוף המייל הם כתבו שידוע שהמלצה של אדם אחר שווה המון - ובמקום לבקש ממליצים, הם שלחו לי לינקים לפרופילים האישיים שלהם בפייסבוק וביקשו ממני לבדוק אם יש לנו חברים משותפים - ואם כן, לציין מי הם", היא אומרת.
"אתרי הדרושים מבינים שהשיטה שלהם אמנם מקיפה מאוד, אבל לא מספיקה", אומרת נועה אוחיון, 29, שהקימה ביחד עם דנה פאר את קבוצת הפייסבוק "דנה ונועה - תעשו לי קריירה", הפונה לאקדמאים מתחום מדעי החברה והרוח. "נטוורקינג, קשרים והמלצות - הרבה יותר חשובים, ויש משהו מיושן מאוד באתרי הדרושים, שזונחים את החשיבות של 'פה לאוזן'". על העתקת משרות אוחיון כבר שמעה לא אחת, וגם חוותה זאת בעצמה: "רק השבוע העליתי משרה לקבוצה, וקיבלתי קורות חיים שנשלחו אלי דרך אחד האתרים. המעסיק פנה אלי בכעס ושאל מדוע נתתי את המשרה לאתר אחר, אבל לא נתתי - הם פשוט לקחו".
"מאחורי אתרי הדרושים עומדות חברות עם אינטרסים", אומר אלון. "מבחינתם, עדיף שתהיה לקוח כמה שיותר זמן - כך שבעצם, זו סתירה מוחלטת לרצון של מחפש העבודה".
מאתר אולג'ובס נמסר בתגובה: "אולג'ובס מלקט עבור מחפשי העבודה את המשרות המתפרסמות באתרי אינטרנט, ברשתות חברתיות ובעיתונים בכל רגע נתון, וחוסך מהם את הצורך לחפש בעצמם. הטענה כאילו 'אולג'ובס מהווה צינור בלעדי למשרות שמוצעות' אינה נכונה. כל קורות החיים הנשלחים על ידי הגולשים מגיעים ישירות לתיבת המייל (או הפקס) של המעסיקים, ולעתים אף מופנה הגולש ישירות לאתר המעסיק. הגולש אף יכול לחפש את המשרות בעצמו במקומות שבהן התפרסמו במקור, ולא להשתמש בשירותי אולג'ובס.
"אולג'ובס אינה מבצעת כל פעולת 'תיווך' בין המעסיק למחפש העבודה, ואינה עושה דבר היכול להיחשב כ"השמה". מוטב היה לו עו"ד פינק היה ממתין להכרעת בית המשפט בתביעה המופרכת שאותה הגיש, ולא מפנה האשמות שווא לגוף הפועל על פי דין כדי לסייע למחפשי העבודה".
הכתבה פורסמה במקור באתר The Marker