שני צעירים מצפון הארץ, א' ו-ח' (השמות המלאים שמורים במערכת), החליטו לרדת לדרום הארץ לעבוד כמצילים באחד מבתי המלון המוכרים באילת. היחסים בין השניים היו חברות נפש של ממש, שכללה אפילו קרבה עמוקה בין המשפחות של השניים. הכל היה טוב ונינוח עד לפני כשנה וחצי – אז התרחש אירוע חריג למדי, שבסופו אחד מהם הפך לנכה.
במהלך יום עבודה שגרתי לכאורה, בין השניים פרץ ויכוח קולני בגלל סירובו של אחד מהם להפסיק להשתמש בטלפון הסלולרי בעת עבודתו. הוויכוח גלש לפסים אלימים, כאשר ח' שפך על א' קנקן מים קפואים. א' ההמום חשב שבזה האירוע יסתיים, אך ל-ח' היו תכניות אחרות: הוא היכה את א' בעוצמה בלסת ואף דקר אותו בישבן וברגל באמצעות אולר.
"הוא הצמיד לי את הסכין לצוואר, עשה לי חתך ואיים עליי שאם לא אשמע להוראותיו במהלך העבודה הוא יפגע בי", שיחזר א'.
השופטת קבעה: לא מדובר בתאונה אישית
א' פנה למוסד לביטוח לאומי להכיר במקרה שלו כתאונת עבודה לכל דבר ועניין, אך המוסד לביטוח לאומי דחה את תביעתו, בטענה שלא הוכח שהדבר אירע על רקע עבודתו ולכן לא מדובר בתאונת עבודה. למרות זאת, בסופו של דבר המוסד לביטוח לאומי הכיר בתביעתו של א' כתאונת אישית, ולכן הוא היה זכאי לדמי תאונה.
א' הגיש תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה. השופטת קרן כהן קיבלה את תביעתו של א', לדבריה עדותו של א' הייתה משכנעת ואמינה, כשמנגד האיש שתקף אותו מסר עדות לא הגיונית ולא עקבית ולא הותיר עליה רושם מהימן.
השופטת ציינה כי עדותו של עובד המלון שאחראי על הבריכות, לפיה א' סיפר לו בזמן אמת שהותקף אך ביקש שלא לספר לאיש, ממחישה עד כמה הוא דובר אמת וזכאי להכרה כנפגע תאונת עבודה.
השופטת דחתה את טענות המוסד לביטוח לאומי שמדובר בתאונה אישית, היא ציינה בפסק הדין כי א' הותקף על רקע עבודתו ולא על רקע אישי, ולכן יש להכיר במקרה בו כנפגע תאונת עבודה.
השופטת חייבה את המוסד לביטוח לאומי לשלם ל-א' הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסכום של 5,500 שקל.