מרווה אבו בכר (צילום: ןרה בלו, עמותת תפוח)
"החלטתי לנצל את המצב שנכפה עליי לשינוי בקריירה", מרווה אבו בכר | צילום: ןרה בלו, עמותת תפוח

לפני התפשטות וירוס הקורונה עבדתי כשכירה בחברה לתוספי תזונה וייעוץ בנושא בריאות, אבל כשהמגפה הגיעה לארץ - פוטרתי. מצאתי את עצמי פתאום במצב של חוסר ודאות, וכאחת שרגילה תמיד להיות עם שתי רגליים על הקרקע, זה היה לי לא פשוט.

החלטתי לנצל את המצב שנכפה עליי לשינוי בקריירה. הבנתי שהעולם מתפתח ומתקדם ותחום ההייטק הוא מקום שבו הביקוש תמיד גבוה. שהתנאים שם טובים ושהמשכורות גבוהות - מה שיעניק לי יציבות ואפשרות לתמוך בילדיי ולגדל אותם ללא חששות כלכליים. החלטתי שלשם אני הולכת, אפילו שבאותה העת זה היה תחום שרחוק ממני שנות אור.

כצעד ראשון, נכנסתי לפייסבוק והתחלתי לחפש דרכים כיצד להשתלב בעולם ההייטק, מבלי שאצטרך להתחייב ללימודים ארוכי טווח. כאישה ערבייה, מוסלמית ישראלית, ידעתי מראש שהדרך לא תהיה פשוטה. במהלך החיפושים הגעתי לעמותת תפוח - עמותה שפועלת ליצירת שוויון טכנולוגי ומציעה קורסים לגישור הפער הטכנולוגי.

היה לי חשוב מאוד להשקיע בלימודים, מה שהצריך ממני, כאישה נשואה המגיעה מהחברה הערבית, מאמצים רבים בניסיון לאזן בין עבודות הבית וגידול הילדים ובין הלימודים. הבוטקאמפ (מסגרת לימוד אינטנסיבית שמכשירה עובדים בתוך כמה חודשים לעבודה בהייטק), התקיים מדי יום החל מהשעה 09:00 עד 17:00, במשך 4 חודשים באופן ווירטואלי ברובו - וזה היה אתגר גדול. מזלי שהמשפחה שלי ובעלי התגייסו כולם למשימה, תמכו ועזרו עם הילדים.

זו הייתה תקופה עמוסה, מלאה בלחץ ובלמידה, למדתי לילות כימים על מנת לסגור את הפערים. כמי שלא מגיעה מהתחום בכלל, עשיתי הכל כדי להצטיין בעוד בבית חיכו לי שני ילדים שהייתי צריכה לדאוג להם. האתגר הזה אילץ אותי להמשיך ללמוד מעבר לשעות הקורס. הייתי משכיבה את הילדים בערב וחוזרת ללמוד. התקופה הזו הובילה לשינוי מחשבתי, שינוי שעודד אותי להאמין בי וביכולותיי.

אצלנו בחברה הערבית הנשים בדרך כלל עובדות בתחום החינוך, במשרות קבועות עם זמן עבודה מוגדר במטרה לקחת חלק פעיל בגידול הילדים. לכן אני מודעת לכך שאני נחשבת קצת חריגה ויוצאת מהגבולות בזה שבחרתי בתחום ההייטק - תחום בו תמצאו מעט נשים באופן כללי ונשים ערביות בפרט.

לאורך כל התקופה הופתעתי מאוד מהיחס של המשפחה. בהתחלה לא לקחו אותי יותר מידי ברצינות, אבל גם לא עמדו בדרכי. עם הזמן, כשראו שאני עובדת קשה ולוקחת את ההחלטה שלי ברצינות רבה - גם הגישה השתנתה והם עמדו מאחורי ותמכו בי. אצלנו בחברה הערבית הייטק זה עניין גדול, זה הטרנד החדש. על הייטק מסתכלים בתור "רמה אחרת". זה נתפס כמקצוע שדורש הרבה ידע והשכלה – ומכאן הוא גם הפך למקור להערכה, לגאווה.

עכשיו, כשנגמרו הלימודים, בניגוד למה שנהוג לחשוב על החברה הערבית, לבני משפחתי אין כל בעיה שאלך לעבוד במקום רחוק או שאעבוד שעות ארוכות. נכון, אצלנו בחברה הערבית הנשים בדרך כלל עובדות בתחום החינוך, במשרות קבועות עם זמן עבודה מוגדר במטרה לקחת חלק פעיל בגידול הילדים. לכן אני מודעת לכך שאני נחשבת קצת חריגה ויוצאת מהגבולות בזה שבחרתי בתחום ההייטק, תחום בו תמצאו מעט נשים באופן כללי ונשים ערביות בפרט - ודווקא זה עוד אחד ממה שנותן לי דרייב וממלא אותי רצון להוכיח שאפשר.

בשבוע שעבר הבוטקאמפ הגיע לסיומו והתחלתי במסע נוסף - חיפוש אחר עבודה. אני נמצאת בקשר הדוק וצמוד עם מרים, מלווה תעסוקתית בעמותת תפוח שמסייעת לי ומלווה אותי במסע לחיפוש עבודה. אני לא אשקר, זה קצת מתיש, אני צריכה למצוא מקום שייתן הזדמנות גם לאנשים כמוני ללא ניסיון וללא תואר, אבל הקורס שעברתי לימד אותי להאמין בעצמי ואני מאמינה שאצליח למצוא את מה שמגיע לי. אני מודה לאנשים מהעמותה שליוו אותי בתוך התהליך הזה. המרצה, יניב, עזר לי צעד אחר צעד. זה לא מובן מאליו שלמדתי לפרטי פרטים תחום שכל כך רחוק ממני, בזמן כל כך קצר.

עמותת תפוח פועלת ליצירת שוויון טכנולוגי ומגשרת בין אומת הסטארטאפ הצומחת ובין אוכלוסיות הפריפריה הגיאוגרפית והחברתית בישראל, שאינן זוכות לנקודת זינוק שווה להשתלבות בחברה ובכלכלה הישראלית.