עימותים הם חלק בלתי נפרד מחיינו. אנחנו חווים אותם בכל תחום בחיים – במשפחה, בין חברים, וכמובן בעבודה. זה כמעט בלתי נמנע, ולעתים דווקא המניעה או ההימנעות מחמירות את הקונפליקט והופכות אותו לסכסוך רב עוצמה.
קווים לדמותם של הנמנעים מעימותים
הנמנעים מעימותים הם אנשים שכל כך חוששים להתעמת, עד כדי תחושת חרדה עמוקה, לרוב בלתי מודעת, הגורמת להם להימנע מעימותים באופן גורף. בתפיסתם עימות הוא מלחמה, ומלחמה היא מסוכנת ומזיקה: היא תגרום להם להיות פגיעים, ותחשוף אותם לאכזבה ולרגשות שליליים מצד אחרים.
הנמנעים מעימותים מפרשים את המציאות באמצעות רציונליזציה ומשכנעים את עצמם ואת האחרים לגבי חשיבות ההימנעות מעימות: "גם ככה אני לא אשנה אותה" או "אני מאלה שזורמים עם הכל", "כנראה הוא לא מסכים כי זה מאוד חשוב לו, ולי זה לא עד כדי כך חשוב", "עזוב, שום דבר טוב לא ייצא מריבים כאלה. היום אני מוותרת ומחר הוא יוותר".
אם אתם עצמכם כאלה, אתם ודאי סובלים לא מעט. בעודכם מנסים למנוע מעצמכם את הסבל הכרוך בחוויית העימות, אתם למעשה מוותרים על השגת הדברים החשובים לכם, וכשהוויתור מעורר בכם אכזבה, תסכול או כעס, אתם מתאמצים קשות לדכא את הרגשות הללו, שמא ייגרם עימות נוסף. המאמץ הזה והמאמץ להימנע מהעימות הבא – הם מאבקים פנימיים ומכבידים למדי.
מזדהים? נסו "סירובים עדינים"
אם בכל זאת אתם מכירים במחיר הרגשי שהימנעות זו גובה מכם, תוכלו להתחיל בשינוי דרך הצבת מטרות קטנות, שלא יעוררו חרדה והימנעות. חזרה על תרגול כזה תעורר בכם תחושת ביטחון גדולה יותר בעת היווצרות מצב של קונפליקט, וביטחון רב יותר ביכולת שלכם להתמודד עם המצב פנים מול פנים מבלי שזה יהפוך לעימות שבו צד אחד מפסיד, נפגע או מוותר.
לשם התרגול, בחרו סיטואציות נקודתיות, ספציפיות, שאינן הרות-גורל. לדוגמה, אם מדובר על אנשי מקצועות-הטיפול, לא נכון יהיה לבחור בקונפליקט העולה בישיבת צוות-רב מקצועי בנוגע להחלטה אם לבחור בשיטת טיפול אחת או אחרת. מנגד, כן נכון יהיה לבחור בהתמודדות עם אי-הסכמה העולה במפגש של אחד על אחד שבו האדם שמנגד הוא חבר ואיש אמון שלכם, כאשר נושא אי-ההסכמה אינו מהותי או בעל השלכות כבדות, וכשהבעת סירוב או עמדת נגד אינה מסכנת אתכם או את האדם שמולכם.
את אי ההסכמה השתדלו להביע ברוגע אך בביטחון, והעדיפו שפה אובייקטיבית, עניינית ומקצועית ולא רבת-עוצמה מבחינה רגשית. לדוגמה: "אני חושש שטיפול כזה יצריך תהליך ארוך והדרגתי, ואם אנחנו רוצים לראות תוצאות עוד השנה – זה לא יתאים למקרה המדובר" (להבדיל מניסוח סובייקטיבי דוגמת "זה רעיון ממש גרוע, אין סיכוי שזה יעבוד. אני ממש לא בעד!").
נוסף על כך, נסו לראות בסירוב או בהבעת דעת-הנגד הזדמנות לדיאלוג, ואף חתרו לכך: "אני לא שלם עם הרעיון הזה עד הסוף. מה דעתך לחשוב על אפשרויות נוספות, לפני שנחליט סופית מה יהיה הכי יעיל ומתאים?". אחרי שתתנסו בכמה סירובים עדינים כאלה ותיווכחו שהתוצאה אינה מפילה אתכם טוטאלית, סביר להניח שתהיו חזקים יותר להתמודד עם עימות של ממש.
הכירו את חובבי המדון
בנקודת הקיצון השנייה על קו העימות, מצויים האנשים שמרבים להתעמת: אלה שכועסים על כל דבר קטן, שקשה לפייס אותם, שמרבים להתלונן ושנראה כי יקפצו על כל הזדמנות להתווכח ולריב.
לעובדים הללו ודאי לא קל "להיות עצמם", אבל הבעיה האמיתית היא מנת חלקם של הסובבים אותם. קשה מאוד להתמודד עם עובדים או עם קולגות כאלה. הם מהירי חמה ותוקפניים ונראה שאינם מסוגלים לשלוט ברגשותיהם ולנהל אותם. גם כשמדברים איתם עניינית, הם מסוגלים לראות את הדברים רק מנקודת מבטם ואינם גמישים מספיק בשביל להיפתח לדעות המנוגדות לדעותיהם. מבחינתם מי שלא חושב כמותם הוא בבחינת "אויב" והמציאות מחולקת לשחור ולבן: או שהסובבים בצד שלהם או שהם אויביהם.
חובבי המדון הללו נוטים להאשים אחרים בבעיות ובתקלות שמתגלות, וברגעים שבהם נראה כי יש שקט בגזרה, הם עלולים להפר אותו על ידי הפצת שמועות ויצירת סכסוכים יש מאין. ואכן, ההשערה היא כי העימותים בחייהם של חובבי-המדון הם המאפשרים להם לשמור על רמת ה"דרמה" הדרושה להם כדי להרגיש סיפוק. הם זקוקים ל"שיאים" הללו באופן תכוף, ובזכותם זוכים גם לתשומת לב רבה מהסביבה – מה שמקנה להם תחושת משמעות וחשיבות עצמית ממכרת, גם אם אין זה נכון בעיני האחרים, שמצידם מואסים בדרמות החוזרות ונשנות.
עובדים עם חובבי מדון? רק אל תצפו "לתקן" אותם
הבעיה היא שחובבי המדון, שנטייה זו היא ממש הפרעה באישיותם, הם ברוב המקרים חסרי מודעות עצמית ואינם מבחינים בהשפעות של התנהגותם על הסובבים. אפילו אם אלה יספקו להם משוב על מה שהתנהגותם גורמת לסביבה שלהם – הם לא ישנו את דרכם.
בשל כך קשה מאוד להתמודד עם קולגות ועובדים כאלה, והרצון הטבעי לדבר איתם ולגרום להם לחשוב על מעשיהם ולפעול לשינוי נשאר בבחינת רצון עקר וחסר-סיכוי. הם לא יבינו, הם לא ישתנו. תצטרכו למצוא פתרון אחר להתמודד עם נוכחותם, במקום לנסות "לנער" אותם.
ראשית, עליכם להקפיד שלא לקחת באופן אישי את תגובותיהם המוגזמות. זיהיתם אדם כזה בסביבתכם? צפו ממנו לעימותים מזדמנים. הדבר אינו קשור אליכם ישירות. זהו קושי שלהם להתמודד עם המציאות, וכעסם התדיר והמידי – גם אם מופנה כלפיכם – אינו אומר שאתם אשמים, ואינו מעיד על בעיה אישית עמכם.
למשל, כאשר קולגה או אפילו מנהל צועק לעברכם "זה לא טוב! אי אפשר להמשיך ככה!". במקרה כזה, עליכם להגיד לעצמכם: אני לא אשם. יש בעיה, וצריך לפתור אותה. התגובה המוגזמת של המנהל היא לא העיקר כרגע. אהיה ענייני, ואחשוב על רעיון לפתרון, בלי קשר למה או למי שיצר את הבעיה.
לא חבל על הבריאות?
בהקשר הרגשי, הכעס התדיר גורם לעתים קרובות לדיכאון. גם אם בטווח הקצר והמידי נראה כי פריקת הכעס מועיל לכם, בטווח הארוך היא מזיקה למערכת הנפשית שלכם. כשאתם כועסים יתר על המידה, אתם נוטים להרגיש חוסר שליטה בעצמכם. אתם לרוב מודעים לכך שהזעם לא ישיג את מטרתכם, אך פעמים רבות זו הדרך היחידה שאתם מצליחים לנקוט בה, כבמעין חוסר אונים. תהליך חוזר ונשנה שבו אתם חשים כך מעורר מצבים של דיכאון, וכמובן, הניכור שאתם יוצרים סביבכם כשלעצמו מבודד אתכם חברתית וגורם לאנשים לרצות להתרחק מכם.
ובאשר לתגובה ההפוכה – הדחקה של תגובת הכעס והימנעות מקונפליקט לאורך זמן – נמצא כי דיכוי תדיר מגביר את תחושת הלחץ והחרדה, ומתח זה מורגש פעמים רבות פיזית - למשל בצורת כאבי שרירים באזור הראש, הצוואר, הכתפיים והגב. הדיכוי הרגשי, והדיסונאנס (אתם חשים כעס, אך לא מאפשרים לעצמכם לבטא אותו כלפי חוץ) מעורר גם תסכול ודיכאון.
לכן, בפעם הבאה שבה תיתקלו במצב מעורר התנגדות, שאלו את עצמכם אם ישתלם לכם להמשיך בדפוס הקיים, או לאתגר את ההרגל האינטואיטיבי שלכם.
יעל מהודר היא יועצת ארגונית וכותבת הספר "המועמד הנבחר". המאמר מיועד להעשרה, אינו תחליף לייעוץ מקצועי ואישי המתאים למידותיו של כל אדם ואדם, ואין להתייחס אליו ככזה. אפשר ליצור קשר עם יעל בפייסבוק או באתר.