כשפ' (השם המלא שמור במערכת), בן 40, הגיע לפני כ-7 שנים לעוד יום עבודה שגרתי כמנהל משמרת בתחנת רכבת נתניה, הוא לא חשב שחייו עומדים להשתנות. במהלך המשמרת אירעה תאונה קשה בין שתי רכבות נוסעים סמוך לתחנה, תאונה שגבתה חיי אדם: "ראיתי את התאונה במסכי הטלוויזיה בתחנה, ניגשתי לטפל בפצועים ולחלץ אותם מהקרונות", הוא נזכר, "שבוע אחרי המקרה עוד עבדתי אבל אחר כך כבר לא יכולתי יותר", טען פ' שבמשך 5 שנים לא חזר לעבודה.
פ' הוכר כנכה בשיעור 100 אחוז מטעם הביטוח הלאומי, בעקבות פוסט הטראומה שבה לקה, לאחר תאונת הרכבת הקשה לה היה עד. רופא תעסוקתי קבע כי אינו כשיר לחזור לעבודה ומחוות דעת של פסיכיאטר שבדק אותו עלה כי הוא מתקשה לישון, סובל מתסמיני חרדה וקשיים תפקוד ביום-יום. בנוסף, לפני כשלוש שנים רופא תעסוקתי של רכבת ישראל בדק את פ' בנוגע לאפשרות שהוא יחזור לעבודה, והגיע למסקנה נחרצת שבמצבו הרפואי הנוכחי הוא לא יוכל לחזור לשמש כמנהל תחנה ושעליו להמשיך את תהליך השיקום.
"למרות המלצת הרופא התעסוקתי - הוחלט לפטר אותי"
לפני כשנתיים החליטה הרכבת לזמן את פ' לשימוע לפני פיטורין. לטענתו, מאז שהפך לנכה בעל כורחו הוא ביקש מהנהלת הרכבת למצוא לו תפקיד חלופי, אך לא זכה לקבל שום מענה. "ביקשתי לחזור לעבודה משרדית במשרדי הנהלת הרכבת כדי לא להיות חשוף למראה של רכבות פעילות, ולמרות המלצת הרופא תעסוקתי של הרכבת, הוחלט לפטר אותי", קבל פ'.
בתום השימוע הרכבת החליטה לפטר את פ' והוא הגיש נגדה תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, בדרישה לקבל פיצוי של למעלה ממיליון ש"ח. לטענתו, טרם פיטוריו הוא קיבל משכורת של 12,000 ש"ח שהייתה אמורה לצמוח כיום ל-15 אלף ש"ח בחודש, עוד ציין שבגלל היותו נכה הוא מקבל קצבה של 2,400 ש"ח מביטוח לאומי ועוד 4,000 ש"ח מחברת הביטוח של הרכבת.
"הרכבת לא עשתה שום מאמץ אמיתי למצוא לי עבודה חלופית בהתאם למגבלות הרפואיות שלי", ציין פ', "אסור היה לשלם לי משכורות על חשבון ימי המחלה שלי או ימי החופשה, שכן זה בניגוד להוראות ההסכם הקיבוצי". לדבריו, הרכבת פעלה כלפיו בחוסר תום לב ובחוסר אכפתיות והשאירה אותו תלוי בין שמיים וארץ. עוד הוסיף כי אם בחברה הוחלט שאינו כשיר לעבוד אצלה, הרי שלטענתו היו צריכים לפטרו כבר לפני כחמש שנים - ולא למשוך אותו תקופה ארוכה.
בתגובה לתביעה רכבת ישראל הגישה כתב הגנה, בו טענה כי פ' לא היה כשיר לעבוד ברכבת וכי המתינה תקופה ארוכה כדי שיעבור את הליך השיקום כדי שתבחן את אפשרות שילובו בחברה. לטענת רכבת ישראל היא נהגה עמו בהגינות ובתום לב מעל המצופה, מימנה לו 12 טיפולים, וכאשר התפנו תפקידים בחברה הוא נלקח בחשבון - אבל הם לא התאימו למגבלותיו. עוד נטען, כי מאחר ולא נמצא לו תפקיד ההולם את מצבו הרפואי הוחלט לפטרו. לדברי החברה, פ' בחר שלא להגיע לשימוע בטענה שאינו מסוגל להיכנס למתחם הרכבת ולכן פרקליטו נכח במקומו.
השופטת אסתר רובוביץ-ברכש, שדנה בטענות הצדדים בפסק הדין, קבעה כי אכן הרכבת לא עשתה די כדי למצוא ל-פ' עבודה חלופית, אך מנגד ציינה כי בהחלטה לערוך לו שימוע לא נמצא כל פגם והוא לא הגיש צו מניעה כדי למנוע את פיטוריו. לסיכום השופטת קבעה כי הרכבת תפצה את פ' ב-75 אלף ש"ח ותשלם לו הוצאות משפט בגובה של 10,000 ש"ח