ד' (השם המלא שמור במערכת) היה בן 48 כאשר מצא את עצמו במצוקה נפשית כבדה, בעקבות שורה של משברים אישיים ומשפחתיים לא קלים, ביניהם גם גירושים מאישתו שעבדה לצדו בשירות התעסוקה כמוהו – שם עבד במשך 19 שנה. אלו הובילו אותו לבסוף לבחירה הטראגית לשים קץ לחייו.

בנוסף, ד' התלונן על כך שמנהליו מתעמרים בו ולא דאגו לכך שיקבל תוספת "שכר עידוד", שמהווה 25 אחוז מהשכר, בעוד ששאר העובדים קיבלו את התוספת. ד' פנה פעמים רבות לממונים עליו ולהנהלת שירות התעסוקה כדי לתקן את העוול שנגרם לו, שכן שכרו נפגע מכך אך לא זכה למענה. בחלק מהפניות הוא ביקש להפסיק את ההתנכלות אליו.

לפני כשמונה שנים ד' בחר לשים קץ לחייו, והותיר אחריו מכתב בו הטיח האשמות קשות על ההתנכלויות שספג לטענתו ממנהליו במשך תקופה ארוכה. ילדיו הגישו תביעה נגד המוסד לביטוח לאומי להכיר בהתאבדות אביהם כתאונת עבודה.

לתביעה הוגש מכתב ההתאבדות, בו נכתב בין השאר: "שלום למשפחות (מופיעות שמות) אני לא יכול להמשיך ככה. אני מבקש מאשר לדאוג לילדים שלי. אם לדאוג שהכסף שתקבלו תעשו להם תכנית חיסכון. אני מבקש שאף אחד משירות התעסוקה לא יבוא לנחם אתכם חוץ מהבנות של לשכת המנכ"ל... אני אוהב את כולכם... אני מבקש סליחה על כל מה שגרמתי לכל ולכל משפחתי". בהמשך ציין כי בכירים בשירות אשמים במותו.

"מהשמיים ייענשו האשמים"

רק כחודש לפני שהתאבד אושרה לד' קבלת התוספת וילדיו קיבלו אותה באופן רטרואקטיבי לאחר מותו, במסגרת תביעות שהגישו נגד שירות התעסוקה.

המוסד לביטוח לאומי התנגד לבקשת הילדים וביקש לדחות התביעה, בטענה שלא הוכח כי ד' התאבד רק בעקבות התנכלות מנהליו והנידוי שספג מהם, אלא עקב נסיבות אישיות.

בית הדין האזורי לעבודה דחה את ערעור הילדים ואלה הגישו ערעור לבית הדין הארצי. בערעור טענו ילדיו של ד' כי כמה ימים לפני מותו הוא איים להתאבד כאשר אמר: "אני יודע מה לעשות, מהשמיים ייענשו האשמים". ימים ספורים לאחר מכן התאבד והאשים בהתאבדותו בכירים בשירות התעסוקה שהתעמרו בו.

שלושה שופטים ושני נציגי ציבור קיבלו את ערעור הילדים, וקבעו כי נמצא קשר ישיר בין התאבדות אביהם לבין עבודתו. הם קבעו כי המוסד לביטוח לאומי ישלם לתובעים הוצאות משפט בסכום של 7,000 ש"ח._OBJ