ד״ר אורית וימפהיימר, בת 51 מבית שמש, היא אולי בין הנשים הכי עסוקות שתפגשו. היא סיימה לימודי רפואה בהצטיינות ותוך כדי נישאה והפכה לאמא. לפני 20 שנה הקימה חברת פורצת דרך לניתוח תצלומי רנטגן ולפני שנתיים החליטה שהיא חייבת להצטרף לגל הבינה המלאכותית שסוחף את העולם וכיום היא עובדת כמנהלת הקלינית ומנהלת אסטרטגיית המוצר בחברת זברה מדיקל ויז׳ן. ואם כל זה לא מספיק, היא נשואה לגא'ן, עורך דין ומנהל השקעות פרטיות, וביחד יש להם 9 ילדים (בגילים 8 עד 29) ו-4 נכדים (בני 10 חודשים עד 3 שנים).
היא גדלה בניו-יורק, לאבא גניקולוג ואמא מורה: "הגעתי לניו יורק כשהייתי בת 5, אבא שלי עבד כרופא נשים בבית חולים בברוקלין. מרגע שהגענו לארה״ב ההורים שלי עברו לדבר איתנו אנגלית כדי שנלמד את השפה. אנחנו סך הכל 5 אחים, מתוכם 3 רופאים, כשאני הגדולה ביותר מכל האחים. משפחה דתית-לאומית-ציונית בניו יורק, הולכים לבית כנסת כל שבוע, תמיד היינו חלק מהקהילה היהודית שמאוד מעודדת לעלות לישראל. גדלתי בסביבה כיפית, בשכונה יהודית ולמדתי בבית ספר יהודי. הייתה לי ילדות מאוד נוחה ובכלל חיים נוחים, אבל תמיד ידעתי שאני רוצה לעלות לישראל".
למה המשפחה היגרה מישראל לניו-יורק?
"אחרי שירות צבאי כרופא בסיס תל נוף, אבא רצה התמחות ברפואת נשים והחליט שעדיף להתמחות בארצות הברית ולחזור אחרי שנה או שנתיים. זה נגרר ונגרר, כמו שקורה להרבה ישראלים שם, ובסוף ההורים שלי חזרו רק לפני שנתיים לארץ, אחרי 44 שנים, כשאבא שלי יצא לפנסיה. חזרו לארץ בעקבות הבנות שלהם שעלו לארץ אחרי כשכבר היו להם פה 15 נכדים. ההורים שלי תמיד רצו לחזור לארץ אבל כל פעם היה משהו אחר שגרם להם לדחות את זה".
איך הייתה הילדות כיהודייה בארצות הברית?
"כילדה ונערה הייתי חלק מהקהילה היהודית, אז בתי הספר היו מותאמים, היה נוח לשמור שבת ולחגוג את כל החגים. בקולג׳ זה היה מאוד שונה, כדי לחגוג את החגים הייתי צריכה לפספס פעמים רבות את הלימודים ולהשלים לבד, לא מתחשבים בשמירת שבת, אומרים לך שאם אתה מפספס אחריות שלך להשלים את החומר וזהו. אני רואה כמה זה שונה פה עכשיו, כשהבן שלי ואשתו לומדים רפואה באוניברסיטה העברית. אני כל כך אוהבת שפה כל החגים הם כבר חלק מהמערכת של העבודה והלימודים, את זה שמבינים שאם הילד שלי חולה פתאום אני צריכה לצאת, בארה״ב אין דבר כזה, הילד חולה? קחי בייביסיטר. יש פה יחס מאוד שונה לערכי המשפחה והיהדות".
"הייתי האמא היחידה במחזור שלי בבית הספר לרפואה, וזה היה מאוד מאתגר. למזלי אני לא אדם שמשאיר דברים לרגע האחרון, למדתי ביום הראשון של הקורס כמו שלמדתי ביום שלפני המבחן הסופי. הייתי מסיימת את השיעורים ב-15:00 וכל יום אחרי הלימודים הלכתי ללמוד בספרייה עד 17:00, כי עד השעה הזאת הייתה לי בייביסיטר. ככה תמיד נשארתי בעניינים עם החומר. עם ילדים אף פעם אי אפשר לדעת מתי תצוץ בעיה, מתי הילד יהיה חולה, מתי הוא לא ישן טוב בלילה, לכן אף פעם לא השארתי שום דבר לרגע האחרון, כי תמיד יכול לצוץ משהו. החברים שלי בלימודים היו צוחקים עליי ׳זה היום הראשון של הסמסטר, מה את הולכת לספרייה ללמוד?׳, אבל אני תמיד למדתי כשהיה לי זמן, ואם לא היה מה ללמוד - הייתי מתחילה ללמוד את הפרק הבא".
מה גרם לך להחליט לעלות חזרה ארצה?
"עוד בבית של ההורים, כמעט בכל שולחן שבת, דיברנו על איך אנחנו מתגעגעים לארץ. ידענו שמתישהו נעשה את זה למרות כל הנוחות שיש בחיים בניו יורק, ולמרות שהיו לנו עבודות וחיים טובים. בסוף אין כמו לגור בארץ. כילדה ידעתי שאני אעשה את הצעד הזה. הבנתי שלא יהיה לעולם זמן מושלם לעקור את החיים ולעבור למקום חדש, ולכן ידעתי שאעשה את זה ברגע שאוכל".
ואכן החיים הצליחו להפתיע את אורית, ולשנות לה את התוכניות: "בהתחלה נרשמתי ללימודי רפואה באוניברסיטת תל אביב. אבל ערב הנסיעה שלי לארץ להתחיל את הלימודים, חבר שלי הציע לי נישואין והייתי צריכה לחשב מסלול חדש - כי הוא היה באמצע התואר בארצות הברית. אחרי משא ומתן החלטנו שאני אשאר בארצות הברית ללימודי רפואה, אסיים את ההתמחות ואז נעלה לארץ - ואכן כך קרה".
הם עלו לארץ בקיץ 2001, באמצע האינתיפאדה השנייה והיו בין העולים הבודדים באותו קיץ. "הרבה לא הבינו את המהלך הזה בזמן הזה, אבל הייתה לי תוכנית שלא רציתי לסטות ממנה", מסבירה אורית, "מאוד נוח בארה״ב, היה לנו בית יפה, ילדים בבית ספר, לבעלי ולי הייתה עבודה טובה, חששתי שאם נדחה את זה - זה לא יקרה".
כשהגיעו לארץ התמקמה המשפחה בבית שמש, אז כבר היו להם שישה ילדים, כשהקטנה ביותר הייתה רק בת 3 חודשים. "הלכנו איתם באוגוסט ממשרד למשרד - ביטוח לאומי, משרד הפנים, להוציא רישיון, למצוא בית, לקנות רכב. בדיוק בעוד חודש אנחנו חוגגים 20 שנה לעלייה שלנו לארץ, וזה אירוע משמעותי עבורנו כי מדובר בהישג - לא רק שעלינו, גם הקמנו פה משפחה ויש לנו ילדים מוצלחים שמרגישים שפה זה הבית".
"אם יש רצון, יש דרך. אני מאוד מאמינה בזה. החברה יכולה לפעמים להקטין נשים, ובמיוחד נשים דתיות, ויש סטריאוטיפים, ובהתחלה לא תמיד מבינים, אבל מהר מאוד אני מביאה את היכולות שלי לשולחן ושוכחים מזה"
איך משלבים אימהות צד לצד קריירה מצליחה?
"כשהגעתי לארץ הקמתי יחד עם שותף את חברת Remote Radiology International. אנחנו מפענחים את כל צילומי הדימות הרפואיים (רנטגן, CT, MRI, אולטרסאונד ועוד) לבתי חולים בחוף המזרחי בארה״ב במשמרות הלילה שלהם, זה נוח כי אצלנו זה בשעות היום. יש שם הרבה עבודת פענוח בלילה, וככה הרופאים יכולים לישון ולעבוד בשעות הגיוניות יותר".
אורית מסבירה שפער השעות הוא למעשה מה שעזר לה לסנכרן את שעות העבודה: "כשהילדים היו קטנים עבדתי כל יום מ-6:00 עד 15:00 ומהבית. זה היה לי מאוד נוח כי זה איפשר לי לעבוד במשרה מלאה ועדיין לגדל משפחה ברוכת ילדים. עד היום אני עושה כמה משמרות בשבוע כדי לשמר את הניסיון שלי".
"כל השנים היה שיתוף פעולה מלא ביני לבין בעלי, וזה המתכון לניצחון. שנינו בכירים ולשנינו מאוד חשובים הילדים וגם הקריירה. היינו מתאמים את המחויבויות שלנו בין שנינו, תמיד מישהו גמיש יותר וזמין לילדים ולנכדים. השבוע נודע לי שהכלה שלי צריכה לעבור ניתוח היום, אמרנו לה אל תדאגי נעזור עם הילדים. אני פיניתי את הבוקר והצוהריים, בעלי פינה את אחר הצהריים. בלילה אחרי שהילדים ילכו לישון אני אשלים שעות עבודה. אפשר להספיק הכל עם קצת יצירתיות ושיתוף פעולה".
אז מה הסוד לאיזון נכון בין קריירה ומשפחה?
"להבין את החשיבות של שניהם. לעבוד קשה ולהתאמץ כדי שהזמן שאת משקיעה בכל דבר - משפחה או עבודה - יהיה זמן איכותי. זה לא תמיד הכמות זו האיכות".
יש שיחשבו שאולי העובדה שחלק מהילדים כבר פרחו מהגן, תאפשר לאורית להרשות לעצמה לנוח – אבל אצלה קרה בדיוק ההיפך: "ככל שהילדים גדלו הרגשתי שאני צריכה אתגר חדש. התחלתי לחקור את תחום החדשנות ברדיולוגיה והתעניינתי מאוד בבינה מלאכותית. כשהבנתי את העוצמות של היכולות הטכנולוגית, החלטתי שאני רוצה להיות חלק מהמהפך בתחום. ככה הגעתי בגיל 49 לזברה מדיקל ויז׳ן והתאהבתי מחדש ברדיולוגיה, אני עד היום מתרגשת מהאפשרות שטכנולוגיה מבוססת בינה מלאכותית תהיה כלי כה משמעותי בעולם הרפואה ושאני חלק מהמהפך הזה".
היום היא המנהלת הקלינית ומנהלת את אסטרטגיית המוצר בזברה מדיקל ויז׳ן, שרק השבוע חתמה על הסכם רכישה על ידי ננוקס, עוד חברה ישראלית בתחום המד-טק, בעסקה בשווי 200 מיליון דולר. זברה מדיקל תישאר חברת בת ותמשיך לפעול בתחומה, ולקדם את השימוש הבינה המלאכותית בתחום הרפואה מסביב לעולם. "בחברה הבינו שהניסיון שלי, מעל 20 שנה כרדיולוגית, נותן לי יתרון משמעותי בכל מה שקשור לשילוב הטכנולוגיה עם נקודת המבט הקלינית והעבודה של הרדיולוגים בפועל".
איך מקבלים אותך בקהילה כאישה דתיה פורצת דרך בתחומה?
"אנשים בהתחלה קצת מופתעים, אבל מהר מאוד השיחות נהיות ענייניות והם מעריכים את הידע, את הניסיון ואת היכולת שלי, כל השאר נשאר ברקע. אנשים שואלים אותי הרבה איך אני משלבת את הכל, ואני אומרת לכולם מה שאני אומרת גם לעצמי - אם יש רצון, יש דרך. אני מאוד מאמינה בזה. החברה יכולה לפעמים להקטין נשים, ובמיוחד נשים דתיות, ויש סטריאוטיפים, ובהתחלה לא תמיד מבינים, אבל מהר מאוד אני מביאה את היכולות שלי לשולחן ושוכחים מזה".
"כשהייתי בראיון לבית ספר לרפואה באוניברסיטת קורנל עם טבעת נישואים, שאלו איך אני מתכוונת לעשות את זה - נישואים ולימודים. עניתי 'מה זה קשור?'. תמיד נדרשתי להוכיח את עצמי יותר מכולם ותמיד הוכחתי את עצמי. גם בהתמחות הצטיינתי ובסוף הייתי אחראית על כל המתמחים - הייתי הראשונה להגיע בבוקר והראשונה לצאת כדי להספיק להיות עם הילדים".
איזה טיפ יש לך שעוזר לשמור על אנרגיות כאלו גבוהות לאורך זמן?
"לאורך הדרך היה לי גם מאוד חשוב לקחת שבוע בשנה להטעין את הבטרייה, רק בעלי ואני, בזמן איכות. שבוע בשנה הסבא והסבתא שמרו על הילדים ואנחנו יצאנו לחופשה זוגית, לא משנה באיזו שנה, תמיד מצאנו דרך למצוא זמן לנוח ביחד".
נשמע שעליתם על דרך המלך
"היו משברים בדרך. יש רגעים שלמרות כל הניסיון וכל הרצון, לא יכולתי להגיע עם הבן שלי לאיזה חגיגה בגן. היו רגשות אשם. היום אני מסתכלת על הילדים שלי, רואה מי הם ומה הם עושים ואני מתמלאת גאווה. הילדים שלי מצליחים ויודעים שעבודה קשה משתלמת, הבנות שלי יודעות שהן יכולות לעשות הכל וזה הכי חשוב לי".
העולם מתייחס בחשדנות לנשים בהייטק, לדתיים בהייטק, אבל סטריאוטיפים שיש לאנשים אחרים בראש לא יכולים להשפיע עליך לעשות את מה שאת רוצה וטובה בו.
את מרגישה פורצת דרך?
"כן, אני מרגישה פורצת דרך ביותר מתחום אחד בחיי, ואני מקווה שזה לא הסוף. הייתי היחידה לסיים 4 שנים של לימודי רפואה בהצטיינות עם 3 ילדים, סיימתי את ההתמחות שלי בהצטיינות כאמא, החברה שהקמתי הייתה הראשונה בארץ עם יכולת בינלאומית של טלה-רדיולוגיה כבר ב-2001, ועכשיו אני חלק מחברה פורצת דרך בכל הקשור לשימוש בבינה מלאכותית, כך שתעזור ותוריד את העומס מרדיולוגים ותסייע בבריאות האוכלוסייה".
ועכשיו לשאלה המתבקשת: מתי את מתכננת לנוח קצת?
"אמא שלי תמיד אומרת שיש את עולם הזה ואת עולם הבא - העולם הבא נברא בשביל המנוחה, בעולם הזה יש לי עוד הרבה לעשות".
יש לך טיפ לנשים שיקראו את הכתבה?
"אל תפחדו ותחשבו בגדול. אסור לתת לפחד מכישלון למנוע ממך לעשות דברים. עבורי כל הצלחה וכל כישלון הוא מנוע לאתגר הבא, שאני מגיעה אליו עם יותר ניסיון. לפעמים העולם מתייחס בחשדנות לנשים בהייטק, לדתיים בהייטק, אבל סטריאוטיפים שיש לאנשים אחרים בראש לא יכולים להשפיע עליך לעשות את מה שאת רוצה וטובה בו. בסוף זה נראה כמו אתגר גדול, אבל ברגע שאנשים יכירו אותך, כל השאר לא יהיה רלוונטי".