עד גיל 6, אנאל ממן, לבקנית ולקוית ראייה בת 27, כלל לא ידעה שהיא שונה. היא אמנם ידעה שהיא לא רואה טוב, אך מעבר לכך, היא לא זוכרת כל התייחסות לצבע עורה. רק כשעלתה לארץ עם משפחתה מצרפת היא הבינה שהיא כנראה לא כמו כולם. "לא פשוט להיות ילדה קטנה שנראית אחרת", היא נזכרת, "הדבר הראשון שעשיתי היה להוריד את המשקפיים, כי הילדים צחקו עלי – מעשה לא פשוט כלקוית ראייה. בנוסף גיליתי שכולם כאן שזופים. פתאום קלטתי כמה אני שונה בנוף".
ולמרות זאת ימי ילדותה זכורים לה בחיוב, אם כי לא היו נטולי הקנטות והצקות, בעיקר בשל לקות הראיה שלה והשונות במראה שכלל שיער לבן כמעט ("הייתי כמו אלזה") ועור בהיר נטול פיגמנטים. "היו קוראים לי שערות סבתא, לבקנית, ואני זוכרת שהיה לי מאד קשה להכיל את זה. הבנים היו מציקים לי והבנות היו מתנשאות מעליי. אבל אני חייבת לציין שלא הייתי נשארת חייבת. הייתי מחזירה, הייתי עונה, לא הייתי שותקת".
איך בכל זאת הסתדרת בפן החברתי? לא פשוט להיות ילד שונה.
"היו פעמים שגיליתי שלא הזמינו אותי לכל מיני מקומות, ואני זוכרת שהגילוי הזה היה מאד כואב. אבל אי אפשר לדעת בוודאות שהסיבה לכך נעוצה בלקות שלי, יש ילדים 'רגילים' שלא מזמינים אותם, לא?", היא משחזרת בפתיחות מעוררת השתאות. "אף פעם לא עשו עליי חרם, אבל אני כן יכולה להודות שהמקרים הללו הספיקו בשביל לערער את הביטחון העצמי שלי. אני זוכרת שכל תקופת הילדות שלי הרגשתי שאני צריכה להילחם, להיות דרוכה וכל הזמן לעמוד על המשמר". המקרים הללו אמנם הספיקו בשביל לפרנס את חוסר הביטחון הטבעי שלה, אך גם חישלו אותה וגרמו לה להבין שהיא לא הולכת "לוותר", כמו שהיא מכנה זאת.
היא גדלה כבת יחידה לאם יחידנית, בבית מאד תומך ומכיל, שלמוגבלות שלה לא הייתה באמת נוכחות בו: "המסר שקיבלתי בבית היה שזה שאני לא רואה טוב, לא אומר שאני לא יכולה להצליח כמו כולם, ואפילו יותר". גם במערכת החינוך דרשו ממנה לא מעט מאמץ ועבודה קשה: "אני זוכרת שגם בחטיבה וגם בתיכון מאד רציתי להרגיש כמו כולם ואפילו וויתרתי לא פעם על ההקלות שהייתי ראויה להן בבגרויות".
הבעיה המרכזית שלה הייתה הלוח, שגם היום, במאה ה-21, עדיין מהווה את מוקד הלמידה בכיתה. "רוב המורות היו מגלות הבנה. חלקן אף היו נשארות איתי לא פעם אחרי השיעור והשקיעו לא מעט מזמנן על מנת לקדם אותי. לצד זה היו גם מורות פחות מבינות; הייתה מורה אחת למתמטיקה ביסודי שלא ממש הבינה את משמעות הקושי שלי, במיוחד במתמטיקה, מקצוע שהתרגול על הלוח בו הוא קריטי. אני זוכרת שפעם אחת היא הזמינה אותי לשולחן שלה במהלך השיעור והייתה מונחת עליו כוס קפה. בגלל שלא ראיתי אותה בטעות שפכתי אותה על כל הדפים שהיו לה על השולחן והיא התפרצה עליי, פשוט צעקה עליי מול כל הכיתה".
המקרים הללו אמנם חרוטים על לוח ליבה, אך משהו במבנה האישיות שלה לא נתן לה להישבר. לצד חוסר הביטחון הטבעי שלה, היו בה גם לא מעט אמונה ונחישות, וגם כשביקשו ממנה להקל על עצמה בבית הספר, "לוותר" כלשונה, היא לא הסכימה. "הייתה מורה אחת לערבית שרצתה שארד ל-4 יחידות ואני לא הסכמתי. זה אמנם לקח לי הרבה יותר זמן והשקעה וזה לא היה פשוט, אבל בסוף נשארתי ב-5 יחידות והוצאתי 90 בבגרות". את התיכון היא סיימה עם תעודת בגרות מרשימה – בהצטיינות כמובן.
ומעבר לפן הלימודי, כמו על כל נערה מתבגרת שמגלה את עולמה, תקופת ההתבגרות המאתגרת לא פסחה עליה: "בתור ילדה הבנים הציקו לי והקניטו אותי בגלל המראה שלי. אני זוכרת שככל שהתבגרתי עלה בי חשש שאולי לא ירצו אותי בגלל איך שאני נראית. אני ממש זוכרת את השינוי שעברתי באותה תקופה, כשהבנתי שזה לא הכל בחיים. הבנתי שיהיו כאלה שאני ארצה והם לא ירצו אותי וזה לאו דווקא בגלל איך שאני נראית, בדיוק כמו אצל כל נערה אחרת. החלטתי שאני לא נותנת לזה מקום בחיים שלי".
את החבר הנוכחי שלה, איתו היא נמצאת במערכת יחסים של למעלה משלוש שנים, היא הכירה בתקופת לימודי התואר השני שלה בדרום קוריאה. בגלל שבאותה תקופה היא כבר צבעה את שיערה ("וגם את הריסים והגבות") ולעיניה היה גוון כחול בהיר, הוא כלל לא ידע שהיא לבקנית."אני זוכרת שבהתחלה, אחרי שכבר יצאנו כמה שבועות טובים, לא סיפרתי לו שאני לבקנית כי באמת היה לי חשש שהוא לא ירצה אותי בגלל זה. אבל הסתבר שזה בכלל לא הפריע לו - הוא התאהב במי שאני. בכלל, בדרום קוריאה הייתי להיט", היא צוחקת. "אידיאל היופי שם שונה לגמרי מזה המקובל אצלנו ופתאום הבנתי כמה תשומת לב חיובית אני מושכת". כיום, הם ממשיכים בקשר טרנסאטלנטי, כשהוא מגיע לארץ מדי פעם ובקרוב יעבור לישראל.
"תמיד פחדתי שאמצא בן זוג עם לקות ראייה כמוני"
מהצבא היא קיבלה פטור אוטומטי. היא הגישה בקשה להתנדב ובמקביל החלה תהליך מיון לשירות לאומי במשרד הקליטה, כשמה שהוביל אותה היה למצוא תפקיד בעל משמעות וערך, בו היא תוכל לממש את היכולות והכישורים שלה. היא התקבלה לשירות לאומי במשרד הקליטה, בתפקיד שכלל בעיקר מענה טלפוני, דבר שלטענתה היה הרבה מתחת לכישורים שלה. כשהעלתה את הטענה הזאת בפני המנהלת, האחרונה הביעה את חששה מיכולתה לתפקד בתפקידים אחרים. השינוי בתפיסה הגיע יום אחד כשאחת הבנות שעבדה בתפקיד מאתגר יותר הייתה חולה, ואנאל התנדבה להחליף אותה – לאחר מכן היא כבר קודמה לתפקידים אחרים. "על פניו, עברתי לדלפק שכלל מפגש פרונטלי עם אנשים, לא ביג דיל עבור מישהו מבחוץ, אבל מבחינתי זה היה רגע של ניצחון. סייעתי לעולים חדשים, הרגשתי שאני תורמת להם ועם הזמן קיבלתי עוד ועוד משימות שהפכו את השהות שלי שם למאתגרת ולמלאת משמעות. כל מה שהייתי זקוקה לו היה הזדמנות". ההזדמנות שקיבלה הובילה אותה לקבלת אות ההצטיינות הארצי מטעם משרד הקליטה.
בשל העובדה שלמדה תמיד במסגרת "רגילות", היא כמעט שלא באה במגע עם אנשים במצבה. בתקופת התיכון, כשרצתה לעבוד, הבינה שהיא תזדקק לתמיכה, שכן לא פשוט למצוא עבודה כבני נוער, קל וחומר לבני נוער בעלי מוגבלות. דרך עמותת "אופק לילדינו", עמותה המארגנת עבודות קיץ לילדים ליקויי ראייה ועיוורים, היא הגיעה לעבודה משרדית שם פגשה את חברתה רעות, החברה לקוית הראייה הראשונה שלה, שבהמשך גם תהיה מפתח הכניסה שלה לערוץ הקניות, שם הן עובדות שתיהן עד היום.
ללימודי הפסיכומטרי שלה היא העדיפה להירשם למסגרת המותאמת לאנשים בעלי מוגבלויות ראייה, על אף שכל חייה למדה במסגרות רגילות. שם הכירה גם את החבר הראשון שלה. "אני זוכרת שתמיד פחדתי שאמצא בן זוג עם לקות ראייה כמוני", היא מחייכת, "יש משהו מאד תלותי במצב כזה - תחשבי ששנינו לא יכולים לנהוג, למשל, ולא יכולים לחיות חיים עצמאיים לגמרי כמו שרציתי. הפחד הכי גדול שלי תמיד היה שאפול כנטל על מישהו, שאהיה תלויה באחרים, אבל החלטתי לתת לזה הזדמנות". המסגרת הזאת, מעבר לכך שמילאה חלק נהדר בחייה הרומנטיים, הצליחה גם להרגיע את חוסר הביטחון שלה: לראשונה היא לא הייתה שונה, כולם לא ראו טוב כמוה והלימודים שם היו מותאמים טכנולוגית לצרכיה, מבלי שתצטרך לבקש זאת או לדרוש.
את ציון הפסיכומטרי שלה היא לא רוצה לחשוף, כי הוא "לא מספיק גבוה לטעמי", אך מדובר בציון גבוה בהרבה מהממוצע, שיחד עם הבגרות המעולה שלה הספיקו לה בשביל להתקבל ללימודי התואר ראשון באוניברסיטה העברית בירושלים. היא בחרה ללמוד לימודי מזרח אסיה ויחסים בינלאומיים. הצורך שלה לאתגר את עצמה הוביל אותה ללמוד סינית, "אתגר לא פשוט עבור מישהו שלא רואה טוב, שצריך ללמוד לכתוב ולקרוא סימניות". היא פנתה לראש החוג ושיתפה אותה בחששות שלה, ואילו זו רק תמכה בהחלטתה והבטיחה לה שאם זה באמת מה שהיא רוצה, הם ייתנו לה את כל הכלים והתמיכה להצלחה. בשנה השנייה היא כבר קיבלה מלגה לקורס קיץ בסין.
הנסיעה לסין הציפה אותה בחששות ובחוסר בטחון, אויביה משכבר הימים שהרימו שוב את ראשו. כיצד תסתדר? איך תתמודד עם כל האתגרים של נסיעה למדינה כל כך רחוקה ושונה עם לקות הראייה שלה? היא החליטה לא לוותר, כמובן, ועלתה על מטוס שלקח אותה לחודשיים וחצי בסין, בתרבות כל כך רחוקה ושונה. "אחת החוויות הכי קשות שזכורות לי משם היה טרק שהחלטנו לצאת אליו אחרי הלימודים, שלא התכוננו אליו נכון. בדיעבד מדובר באחד הטרקים הכי מסוכנים הקיימים בסין, שגבה גם לא מעט חיי אדם. החלטנו שאנחנו עושים גרסה מקוצרת שלו וזו הייתה החלטה אומללה. זה היה טרק שכולל סלעים, צוקים, חציית גשרים ומפלים, זה היה אתגר ברמה אחרת, סכנת נפשות. באמצע הדרך, כשהבנתי שכבר אין אפשרות לחזור, נצמדתי למשפחה אחת, שזיהתה את המצוקה שלי ולא עזבה אותי. מחברים קרובים אני עוד מסוגלת לבקש עזרה, אבל מאנשים זרים? הרגשתי מאד לא נעים. כל הזמן התנצלתי בפניהם שאני תלויה בהם, הודיתי להם ללא הפסקה וביקשתי מהם שוב ושוב סליחה. החוויה הזאת ערערה אותי והשאירה בי טראומה".
זאת לא בושה לבקש עזרה, את יודעת
"אני יודעת, אבל באותו רגע זה הרגיש לי מאד לא נעים. זה החזיר אותי מיד לתחושת חוסר האונים שהרגשתי כשהייתי צעירה יותר - תחושה שאני נטל".
תחושת חוסר האונים הזאת מלווה אותך גם היום?
"לא אשקר שהיא לא קיימת בכלל, אבל היום היא לא מנהלת אותי. עשיתי דרך מאד ארוכה, והיום אני מקבלת את עצמי כמו שאני, הלקות היא חלק ממני ולא אני חלק ממנה. היום אני יודעת שהלקות שלי לא מונעת מבעדי לחיות חיים מלאים, מלהגשים את החלומות שלי. ואגב, אני לא מתחרטת על החוויה הזאת, קשה ומפחידה ככל שהייתה. זאת הייתה חוויה עוצמתית שעיצבה וחישלה אותי".
"לא אשקר - חיים עם מוגבלות הם חיים מאד לא פשוטים"
בשנה השלישית ללימודיה החליטה אנאל להוסיף גם קורס של לימודי השפה הקוריאנית. לא פחות. לקראת סוף השנה הציעו לה מלגה שכוללת לימודי תואר שני בדרום קוריאה, מטעם הממשלה הקוריאנית. אם חודשיים בסין היו משהו שהיא הייתה צריכה לחשוב עליו ולהרהר בו, עכשיו עמדה על הפרק הצעה מאתגרת הרבה יותר. "המחשבה הראשונה שעלתה לי הייתה איך אסתדר שם, כמובן. בסין השהות הייתה תחומה לחודשיים, אבל כאן דובר על תקופה של שלוש שנים. המשכתי עם תהליך המיונים למלגה, תוך שאני חושבת כל הזמן לוותר. הייתי בלחץ - התחלתי לכתוב להם מייל שאני מוותרת, אבל אז כבר הודיעו לי שנקנה כרטיס טיסה עבורי ושכל ההכנות הושלמו".
וכך אנאל מוצאת את עצמה בדרום קוריאה, בסביבה חדשה ולא מוכרת, ובעיקר בודדה. "היו שם עוד שתי בחורות ישראליות, אז הרגעתי את עצמי שאם אצטרך אפנה אליהן, אבל לא ממש התחברנו. גרנו כולנו במעונות ואני זוכרת שהייתי מאד בודדה שם. מאד קשה לי להתחבר לאנשים חדשים ושם זה היה להתחיל מאפס. בשבועות הראשונים בכיתי שקשה לי ורציתי לחזור, אבל אם פורשים בשלושת החודשים הראשונים צריך להחזיר את כל הוצאות הנסיעה, אבל מעבר לזה, רציתי להוכיח לעצמי שאני יכולה".
לאט לאט היא החלה למצוא את מקומה, פגשה אנשים מכל העולם, וגם, כאמור, את החבר שלה - בחור מקומי שמערכת היחסים שלהם הלכה והתהדקה, ותרמה גם לא מעט לתחושת השייכות שלה למקום. היא חיה בקוריאה שלוש שנים וחצי, עד שסיימה את התואר השני שלה ביחסים בינלאומיים תוך התמחות בכלכלה ובאיכות הסביבה. בחלק מהזמן הזה היא אף גרה לבדה בדירות שכורות, מתמודדת עם כל מה שמביאים איתם חיי היום יום.
בסיום התואר, היא חזרה לארץ מאוהבת עד הראש, עם שק של חוויות משנות חיים אך גם עם לא מעט תחושת בלבול לאן היא ממשיכה מכאן. "התחלתי לחפש עבודה ובהתחלה לא סיפרתי שאני לקוית ראייה, כי פחדתי שלא יקבלו אותי. הרגשתי שוב כמו שהרגשתי אז בשירות הלאומי, שהלקות שלי תעורר רתיעה ושהמעסיקים לא יקבלו אותי בגללה. אני עדיין חושבת שמעסיקים לא מבינים מה ההשלכות של זה, חושבים שאולי אני אהיה איטית, שאולי אעשה טעויות".
אחרי כמה ראיונות עבודה שלא צלחו, ולאחר התייעצות עם עובדת רווחה שהמליצה לה לספר על הלקות שלה עוד בשלב המקדים של המיונים ("כי זה בעצם מראה שאני רואה את זה כחוזקה ושלמה עם עצמי"), רעות, חברתה לקוית הראייה מימי התיכון, שיתפה אותה במשרה שנפתחה במקום בו עבדה.
רעות הייתה העובדת בעלת המוגבלות הראשונה שהועסקה בערוץ הקניות, ועל אף שכניסתה אליו ותקופת העבודה הראשונית שלה שם לא הייתה פשוטה, היא הייתה הסנונית הראשונה של העסקת עובדים בעלי מוגבלויות שם. "רעות הוכיחה את עצמה בעבודה והחלה להתקדם שם מפאת כישוריה, ולא בגלל המוגבלות שלה. רעות סיפרה לי שהן הבוסים והן הצוות נחשפו לעולם מושגים חדש שהיא הביאה איתה וקיבלו אותה כמו שהיא. ההצלחה שלה הובילה לכך שגם אני יכולתי להתקבל לעבוד שם על בסיס היכולות שלי. היא בעצם מוססה את תקרת הזכוכית של המוגבלות שלי".
אנאל הגיעה לראיון וכמובן ששיתפה אותם בלקות שלה: "הסברתי להם שמבחינתם אין לכך השלכות, רק מבחינתי. שאני זו שצריכה להתאמץ יותר ושאני נחושה לעשות זאת. לצד הכישורים שלי ועל סמך הניסיון המעולה שהיה להם עם רעות זה הספיק". כיום אנאל עובדת בעבודה שהיא אוהבת כמתאמת ייבוא בערוץ, עבודה שתואמת את היכולות שלה ואת כישוריה, ומשאירה את הלקות אי שם מאחור.
לפני שאנאל התקבלה לערוץ הקניות, היא ניסתה להתקבל למשרד החוץ. "במבחני הסף קיבלתי את כל ההקלות שהזדקקתי להם אבל לא עברתי", היא מספרת. "זה לא קשור ללקות שלי ואני חלילה לא מאשימה אף אחד, אבל אני זוכרת שבכל פעם שפתחתי את אתר הנציבות, להבין אילו משרות מוצעות שם, גיליתי למרבה הצער שרוב המשרות המוצעות לאנשים בעלי מוגבלויות הן משרות מאד פשוטות ונמוכות דרג. אני עדיין תוהה למה רק משרות כאלה פתוחות עבור אנשים בעלי מוגבלויות? נכון שישנה קשת רחבה של בעלי מוגבלויות, וחלק מהתפקידים הללו אכן יכולים להלום אנשים עם מוגבלות מסוימת, אבל תחשבו עליי, עם כל הידע שלי, עם שני התארים, שאחד מהם בינלאומי, למה שאני אעבוד במשרה כזאת?"
"אם אתם מחויבים לפי חוק לפתוח מכרזים עבור אנשים עם מוגבלויות, תדאגו שלפחות חלק מהמשרות יהיו משרות עם תוכן, עם משמעות, עם תפקידים בכירים יותר, שיאפשרו צמיחה ותרומה. אני למשל חולמת להיות נספחת כלכלית בקוריאה, אז למה שאעבוד במענה טלפוני? חשוב לי לציין שזאת רק ההרגשה שלי, מהתבוננות חוזרת בתפקידים המוצעים, לא משהו רשמי, אבל כן הייתי רוצה לראות בעתיד באתר הנציבות גם מכרזים לתפקידים כאלה - הפתוחים גם עבור אנשים בעלי מוגבלויות, שהמוגבלות שלהם לא צריכה להיות מה שמונע מבעדם להצליח בהם".
כיום, אנאל מרוצה מאד במקום עבודתה, בו היא מרגישה שהיא רוכשת כלים חשובים וניסיון רלוונטי בנושא הסחר הבינלאומי, בו היא רוצה לעסוק בעתיד. את המבחנים החוזרים למשרד החוץ היא החליטה לדחות לתקופה מאוחרת יותר בחייה וברור לה שהיא תעבור אותם.
איפה את רואה את עצמך עוד 10 שנים?
"אני עוד לא לגמרי יודעת, אבל אני כן יודעת שאני רוצה לעסוק במשהו שיתרום לאחרים. הייתי גם שמחה למצוא תפקיד בכיר, גם עבורי אבל גם בשביל לתת השראה לאנשים בעלי מוגבלויות, שיידעו שזה אפשרי כמו שאני יודעת".
ובחיים האישיים שלך?
"אני לא מאלה שתמיד חלמו על משפחה וילדים. אני מאמינה שאתחתן, אבל זה לא בוער לי, בטח שלא עכשיו. אני מאמינה שכן ארצה ילדים יום אחד. אני חושבת על מה יהיה אם תיוולד לי בת כמוני. פייר? הייתי מאד שמחה אם זה לא יקרה, כי למרות שאני הסתדרתי ואני יודעת שדבר לא יכול לעצור אותי, לא אשקר - חיים עם מוגבלות הם חיים מאד לא פשוטים. אני כמובן אעזור לה בכל מה שאני יכולה אבל מדובר בחתיכת אתגר".
ולסיום, איזה מסר היית רוצה להעביר לאנשים במצבך?
"הדבר הכי עוצמתי שהבנתי בדרך שלי הוא שלהיות שונה ומיוחד זה דבר מעולה. השונות שלנו היא הייחודיות שלנו. והיום, בעידן שבו כולם מחפשים להיות שונים ואותנטיים, אפשר להפוך את זה ליתרון ולא למגבלה. לקח לי לא מעט זמן להבין את זה אבל היום אני ממש חיה ככה. אל תפחדו להיות שונים. אם אתם מחליטים שזה מה שאתם רוצים, אתם תגיעו לשם, לא משנה מה אנשים אחרים יגידו לכם. אני מעידה על עצמי שהברווזון המכוער שהרגשתי שהייתי, הוא היום ברבור יפהפה. זאת אני וזה הכי טוב שיש".
ממשרד החוץ טרם התקבלה תגובה עד מועד פרסום הכתבה