שניהם מצטיינים בלימודי ההנדסה מהטכניון, שניהם סיימו 5 יחידות מתמטיקה בתיכון. על הנייר אין ספק - לשניהם יש את הרקע המתאים להשתלב בתפקיד פיתוח יוקרתי בחברת ההייטק שלכם. נכון שלאחד קוראים רועי ולשני מוחמד, אבל אתם לא גזענים. השיקול היחיד שמעניין אתכם הוא טובת החברה וסיכויי ההצלחה בתפקיד.

ההבדל ביניהם החל בשלב המשימה. הם התבקשו לתכנת קוד בשפת מחשב שלא הכירו. הם  יודעים כמה שפות תכנות, כך שללמד את עצמם שפה חדשה, הוא בגדר האפשר. רועי לא נלחץ, הוא גילה שהשפה פותחה בידי חברה רוסית ומצא בלינקדאין מישהו שעבד שם. הוא קיבל ממנו חוברת הדרכה, תרגם אותה בטרנסלייט ופתר את המשימה.

גם בשלב הריאיון, הפער היה בולט. מוחמד היה מנומס וחיכה בסבלנות לתורו. הוא נכנס למשרד בצעד מהוסס והמתין שיגידו לו לשבת. התשובות שלו היו קצרות וענייניות. הוא התנצל שלא הצליח במשימה. אבל הסביר שהשקיע בלימודים ושהעריך מאוד את המורים והמרצים שלו. שלוש פעמים אמר שמאוד יודה על ההזדמנות אם יתקבל לעבודה.

רועי לעומת זאת, נכנס אל החדר בסערה ובכלל לא התיישב. מיד ירה הערות על קו המוצרים החדש של החברה ואיך לדעתו אפשר לעשות את זה יותר טוב. הוא מבוגר ממוחמד, שירת כקצין ב-8200, כמו אחיו הגדול, ואחרי השירות טייל במזרח. בתיכון היה בנוער שוחר מדע, עשה התמחות קיץ בחברת סטארטאפ והקים עם חברים מיזם טכנולוגי. 

אם בדור הקודם כרטיס הכניסה היה תעודת בגרות, אז ברגע שהפריפריה עשתה בגרות, העלו לכבודה את הסף לחמש יחידות והיום שוב – זה לא מספיק

הדוגמה הזו ממחישה את גודל האתגר. הרי כולנו מצפים ממערכת החינוך שתצמצם בשבילנו את הפערים. והנה, היא צמצמה. חמש יחידות יש, הצטיינות בטכניון יש, אז איך זה ייתכן שהפער בכניסה לעבודה נותר בעינו? יש שאומרים 'תנו לו צ'אנס', הרי יש לו פוטנציאל, הוא יצבור ביטחון עם הזמן, ירכוש ניסיון ויצליח בתפקיד.

לעומתם, יש שטוענים שהציפייה מהחינוך מוגזמת. כל פעם שהחינוך מתקדם, רף הקבלה עולה ביחד אתו. אם בדור הקודם כרטיס הכניסה היה תעודת בגרות, אז ברגע שהפריפריה עשתה בגרות, העלו לכבודה את הסף לחמש יחידות. עכשיו הפריפריה עושה חמש יחידות, והיום שוב - זה לא מספיק.

המציאות באמת לא קופאת על שמריה. כדי להצליח בחיים צריך לדעת להתמודד עם בעיות מורכבות, בהקשרים חדשים ובתנאים של חוסר וודאות. היום כבר לא מספיק לדעת לפתור את התרגילים הסטריליים מספר הלימוד. היום אדם חייב לדעת ללמד את עצמו להשתמש בידע שלמד כדי להתגבר על קשיים מסובכים ובלתי צפויים.

אלי הורביץ - מנכ"ל קרן טראמפ לחינוך (צילום: אבישג שאר יישוב,  יח"צ)
אלי הורביץ - מנכ"ל קרן טראמפ לחינוך | צילום: אבישג שאר יישוב, יח"צ

מדינות רבות בעולם לא חיכו והן לוקחות אחריות ללמד את המיומנויות המתקדמות הללו. הולנד, סינגפור, קנדה ופולין שינו לפני עשור את תוכניות הלימודים ואת שיטות ההוראה שלהן. גם בישראל דוח מבקר המדינה האחרון התריע שאנחנו מאחרים את הרכבת ושאין לנו ברירה, כי הגיע הזמן שגם החינוך אצלנו יתחבר לצרכי העידן שבו אנו חיים.

אז כעת גם ישראל מתחילה לנוע וגם היא מתחברת לעולם. יוזמת 'טופ 15' שיצאה החודש לדרך, מחברת ארגוני חינוך, מורים, רשויות מקומיות, אוניברסיטאות וחברות הייטק. כמו 'חמש פי שניים' לפניה, השותפים פועלים יחדיו עם משרד החינוך ומשרד המדע, הטכנולוגיה והחדשנות כדי לתת גיבוי למורות ולמורים ביצירת השינוי המיוחל.

השינוי הזה בחינוך הוא הכרחי. לא כי העולם אמר ואפילו לא כי מבקר המדינה אמר. זה שינוי שנועד לאפשר לכל מי שנכון לאתגר, רועי או מוחמד, דנה או איציק, להגיע הכי רחוק שהם יכולים בחיים, ובדרך הוא יעזור לישראל להפוך למדינה משגשגת ולחברה הוגנת יותר.

 

הכותב הוא מנכ"ל קרן טראמפ לחינוך