אליטה (אלה) מנדל, חרדית בת 51 מנשר, היא אישה בעלת קריירה מעוררת השראה. היא עובדת כמפתחת השליכט וצבעי החוץ בחברת טמבור, תפקיד כלל לא מובן מאליו, בטח במקצוע שנחשב "גברי". אבל זה רק חלק קטן מסיפור החיים שלה הייחודי שלה.
מנדל נשואה ליוסף ולהם 3 ילדים: לאה (26,) יצחק שמואל (22) ומרים (17) ו-3 נכדים מבתם הבכורה: (4), יעקב (3.5) ואהרון יהודה (2). היא נולדה בברית המועצות באוקראינה, במחוז ז'יטומיר, "בעבר היה שם ריכוז גדול מאוד של יהודים אך כאשר אני גדלתי שם לא היו חיי קהילה יהודית במקום. גרתי ולמדתי 1,700 ק"מ מהבית, למדתי באוניברסיטת לנינגרד הנדסה לייצור עץ וכלי מוסיקה מעץ. לצערי לא סיימתי את הלימודים הייתי בשנה השלישית בלבד כשהפסקתי את לימודיי".
הסיבה להפסקת הלימודים הייתה הבחירה של משפחתה של אליטה לעלות לארץ בשנת 1991, כשהייתה בת 21. "אחי שהיה מבוגר ממני ב-8 שנים הוא למעשה זה שיזם את העלייה לארץ והוביל את כל הנושא, שכנע את ההורים ואותי וארגן את תהליך העלייה לארץ. זה היה בהפתעה, בשל רצף של אירועים בברית המועצות אחי הגיע למסקנה כי מכל בחינה אנחנו חייבים לעלות לישראל – המקום היחיד כיהודים שבו יהיה לנו עתיד בטוח. המניע לעלייה לא נבע מבעיה כלכלית - שכן גם ההורים שלי וגם אחי נהנו מהכנסה גבוהה ויציבה – עלינו לארץ נטו ממניעיו האידיאולוגים של אחי".
מנדל מעידה שההתנתקות, המעבר והעלייה לארץ לא היו לה קלים: "לפני העלייה לארץ נהניתי מחיים מצוינים, הייתי בשיא נעוריי, נהניתי מאורח חיים סטודנטיאלי חסר טרדות היום-יום וסמכתי ברצון על המבוגרים ממני", היא משחזרת, "הקושי במעבר היה בנושאים הכי טריוויאליים, כמו למשל האריזה, כאשר היה לי ברור שאני יכולה לקחת איתי רק את הדברים החשובים לי ביותר ושעליי להשאיר מאחור את כל היתר".
"יומיים אחרי שהגענו לארץ, אבא שלי הרגיש לא טוב והוא אושפז בביה"ח. אני זוכרת שנסענו דרך שכונה חרדית ולא הבנתי מה למעשה אני רואה. ברוסיה זה לא היה נפוץ, זה היה מעניין ומצחיק. לא שיערתי שאני אהיה פעם חרדית בעצמי", היא מודה בחיוך. מנדל ומשפחתה הגיעו לארץ בינואר 91, ממש 9 ימים לפני פרוץ מלחמת המפרץ הראשונה. עוד לפני שבכלל הספיקו להבין מילה בעברית, הם מצאו את עצמם באמצע מלחמה, כאשר חדשות ברוסית עוד לא היו אז. "אני זוכרת את קריין הטלוויזיה שרק אמר ברוסית מתי לשים מסיכה ומתי להוריד את מסיכה".
רק אחרי שהסתיימה המלחמה התחילו בני המשפחה ללמוד באולפן, שם המורה עזרה לה למצוא עבודה במטפלת לילדים, והם אלו שלימדו אותה עברית: "זה היה האולפן האמיתי. הם היו 'המלאכים' הראשונים שלי בארץ. בתחילת הדרך תמיד חשוב עם מי אתה נפגש ומי מסייע לך להתקדם הלאה, ואין ספק שאותם חברים תמכו בנו".
במקביל לעבודתה כמטפלת היא השלימה הכנסה בניקיון בטכניון, ואחרי שנה מאוד אינטנסיבית בארץ, היא הבינה שהגיעה תורה לחזור וללמוד. "בררתי את האפשרויות שלי ומאחר והציונים שלי ברוסיה היו טובים - הייתי מדורגת 'במדליית כסף' - לא הייתי זקוקה למבחנים או להשלמות ללימודי הנדסאי והתלבטתי מה ללמוד. לבסוף למדתי שנתיים בבית הספר להנדסאים בטכניון לתואר הנדסאית כימיה".
איך הכרת את בעלך?
"אבא שלי וסבא של בעלי יוסי היו אלו ששידכו בנינו. לסבא של יוסי הייתה בנשר נגרייה, ואני לא יודעת איך קרה שבעצם רוב העולים החדשים עברו דרך הנגרייה הזאת ועבדו שם, חלקם ימים ספורים וחלקם יותר. אבא שלי היה אחד מאותם עולים שעבדו בנגרייה והוא דיבר ביידיש עם סבא של יוסי. יוסי נהג לבוא ולעבוד בנגרייה וכך אבא שלי הכיר אותו ומכאן עלה הרעיון לשדך ביננו. יוסי בדיוק השתחרר מהצבא וגם הוא למד (טבחות ובישול) וכאשר שנינו סיימנו את הלימודים התחתנו".
איך עולה חדשה מברה"מ הופכת לחרדית שהיא היום?
"יוסי בא ממשפחה דתית לאומית, מה שנקרא 'כיפות סרוגות', אבל לי לא היה כל מושג. חייתי חיים חילוניים לגמרי ולא היה לי שום ידע בתחום הדת ובקיום מצוות. הרגע שהבנתי שהחיים שלי משתנים, זה כשהבנתי שאני מאוהבת ביוסי. רציתי להינשא ליוסי והיה לי ברור שאני צריכה לאמץ ולהסתגל לאורח החיים הדתי שלו. כשהבת הגדולה שלנו לאה הייתה בת שלוש 'התחזקנו' והפכנו להיות יותר דתיים, הבנו שאורח החיים הדתי מתאים לנו והתורה היא תורת אמת".
"השינוי היה הדרגתי, אני מודה שאולי בגלל האהבה זה בא לי די בטבעיות. אומנם לא הייתי דתייה אבל הייתה לי תחושה וזהות פנימית יהודית, זה תמיד היה ברקע גם אם לא קיימתי אורח חיים דתי. למדתי שהסבא והסבתא שלי היו יהודים דתיים שקיימו מצוות וזה חיזק אותי. מעין שליחות משפחתית וסגירת מעגל הדורות".
נשמע כתהליך מאוד טבעי, אבל היה בכל זאת משהו מאתגר בדרך?
"בהתחלה החלק הכי קשה עבורי היה לוותר על מכנסיים וכמובן נושא הכשרות. אחרי החתונה החלק הכי קשה עבורי היה כיסוי הראש. כיסוי ראש זה שינוי מהותי ועבורי כאשה זה היה דרמטי".
איך המשפחה הגיבה לבחירה שלכם לחזור בתשובה?
"למשפחה שלי היה מאוד קשה בהתחלה, בעיקר כל החלקים הלוגיסטיים הקשורים בשמירה על כשרות, הם חשבו שזה לא לעניין. אבל עם הזמן הם כיבדו את הרצון שלי ואת הבחירה שלי. הם תמכו בנו ומסייעים לנו עד היום".
"זה באמת תהליך מאוד קשה לכל המשפחה, ואני יכולה להבין את זה", היא מוסיפה, "לשמחתי משני הצדדים גם המשפחה של יוסי וגם המשפחה שלי קיבלו אותנו ומקבלים אותנו, והם היו שותפים מלאים לגידול הילדים ולגידול הנכדים - ואנחנו ביחסים מצוינים עם כל בני המשפחה".
יש משהו שאת מתגעגעת אליו?
"היום אני כבר לא מתגעגעת למשהו ספציפי מ'העולם החילוני', אולי באופן כללי אני מתגעגעת לאוכל של אמא, שמטעמי כשרות אני לא יכולה לאכול אותו".
"חרדים מפחדים ממקום עבודה חילוני. גם אני חששתי בהתחלה. טמבור היא חברה גדולה עם אוכלוסייה מגוונת כמו בכל החברה הישראלית"
מנדל התחילה לעבוד בחברת טמבור ב-,1998 אז עוד הייתה אישה דתייה ולאט לאט התחזקה עד שהפכה לחרדית. למרות זאת, אלה עובדת באחד התפקידים הכי "גבריים" בחברה – מנהלת פיתוח של צבעי החוץ של טמבור. למעשה אף צבע של החברה לא יוצא לשוק בלי הבדיקה שלה.
מנדל לא רואה באמונה הדתית לה מחסום בקריירה. לא מעט פעמים היא מוצאת את עצמה, עם החצאית וכיסוי הראש, עולה על פיגומים ומדריכה קבלנים, טייחים וצבעים איך עובד הצבע, עושה מולם בדיקות בטיחות ושימוש ונותנת אור ירוק לעבודות – והכל כמובן תוך הקפדה על ההלכה.
"בסביבת העבודה שלי יש בעיקר נשים. אנחנו הרוב ומובילות את המו"פ בטמבור. בצוות שלי אנו מפתחים מוצרים הקשורים בצבעי חוץ שבדרך כלל נמצאים בשימוש גברים. הטייחים מתייחסים מאוד יפה לכולם וכשאני מגיעה לבד או עם הצוות לשטח הם נותנים כבוד רב למקצועיות שלי. מעולם לא נתקלתי ביחס מזלזל".
אילו תגובות את מקבלת כשרואים אותך באתרי בנייה עם חצאית ארוכה ושביס?
"בשנים הראשונות הרימו גבה. אבל עכשיו, כשההיכרות העמיקה, מתייחסים אלי כאל קולגה לכל דבר ועניין. אנשי המקצוע משתפים פעולה, נותנים לי למשל משוב אילו תכונות כדאי לשפר בחומר -על מנת להקל עליהם את היישום והשימוש במוצר, תוך שמירה על ייתר התכונות ההכרחיות. היום כאשר אני נותנת הנחיות לביצוע - הטייחים והקבלנים מקשיבים לי הם לא מתחכמים או פוסלים את דעתי אלא מיישמים על פי ההנחיות".
"מסלול החיים שלי בוודאי השפיע גם על העבודה שלי, כאישה שחזרה בתשובה מצד אחד ועם השכלה וניסיון טכנולוגי מצד שני, אני לא מקבלת את הדברים כמובן מאליו. אני שואלת שאלות ומחפשת את המקור, אני יסודית ומעמיקה, לומדת כל הזמן, שואפת לשפר ולהשתפר, ואני מאוד נאמנה ומחויבת לתפקיד ושלי ולחברה שבה אני עובדת".
איך הסביבה שלך מגיבה לקריירה המצליחה שלך?
"הילדים שלי מאוד גאים בי, ובפרט לאור העובדה שאימם עובדת בתפקיד שהוא שונה וחריג ממה שמקובל בחברה החרדית המסורתית. בעיני נשים וגברים בקהילה החרדית אני נתפסת כעוף מוזר, אך הם מאוד סקרנים לגביי כאשר הם שומעים שאני עובדת במחקר ובפיתוח של צבע ומוצרים לבנייה".
"חרדים מפחדים ממקום עבודה חילוני. גם אני חששתי בהתחלה. טמבור היא חברה גדולה עם אוכלוסייה מגוונת כמו בכל החברה הישראלית, חילונים דתיים, חרדים, מוסלמים, נוצרים, דרוזים וצ'רקסים, גם הלקוחות שלנו שונים מהמרכז ומהפריפריה ומעדות שונות. לשמחתי, בטמבור אני מקבלת כבוד והתחשבות בכל עניין, החל מאופי יום הגיבוש והכיבוד שיוגש בימי הולדת או אירועים מחלקתיים, אפילו בדברים קטנים כמו ממתקים לילדים בחנוכה. גם כשהילדים עלו לכתה א' וקיבלו ילקוט מתנה, התחשבו בדעתי והילקוט הותאם לחינוך החרדי".
לכאורה מדובר בדברים קטנים, אך ההתחשבות והרגישות בניואנסים הקטנים האלה שווים עבורי המון. אני לא מרגישה אי נוחות בעבודה או נחיתות כלשהי, אני מרגישה שיש לי חופש לבחור ולקיים את אורח החיים שמתאים לי, אני מרגישה טוב בעבודה שמקבלים אותי ומעריכים אותי ואני מצליחה בעבודתי".
מנדל, בצניעות רבה, לא רוצה שתקראו לה "פורצת דרך", למרות שיש שיאמרו שהיא בהחלט כזאת. לסיכום הראיון היא מבקשת להעביר מסר חשוב, במיוחד בימים אלו: "המסר שלי לנשים ולחרדים הוא אל תפחדו, המפתח להצלחה הוא קשר בין אישי ממקום של שיתוף פעולה, של אחריות ושל ערבות הדדית - הם המניע לכבוד הדדי ומונע פלגנות שנאה וזלזול".