ב' (השם המלא שמור במערכת), בת 50 מצפון הארץ, נשואה ואם לשלושה ילדים, ניהלה במשך 17 שנה מספרת נשים – מה שאילץ אותה לעמוד רוב שעות היום על הרגליים. "חמישה ימים בשבוע עבדתי מעשר בבוקר ועד שבע בערב, גם בימי שישי עבדתי עד 15:00. עבדתי ברציפות ללא הפסקה", העידה ב' בתצהיר שהגישה לבית הדין לעבודה, "הייתי עושה מגוון של פעולות ללקוחות שלי החל מפן, צביעת שיער, גוונים, החלקות, תוספות שיער, תסרוקות, איפור גבות ועוד. את רוב העבודה עשיתי בעמידה כשהלקוחה יושבת על הכיסא".
בכתב התביעה שהגישה נגד המוסד לביטוח לאומי לבית הדין האזורי לעבודה בנצרת, באמצעות עו"ד שגב ניסים, נטען כי עקב עמידה ממושכת במהלך עבודתה היא החלה לסבול מכאבים עזים ברגליה, וכן אובחנה לה פגיעה בוורידים ובכלי הדם (דליות ברגליים). ב' ביקשה להכיר במקרה שלה כתאונת עבודה לכל דבר ועניין.
"יש קשר ישיר בין עבודה כספרית לבין המחלה בה לקתה"
המוסד לביטוח לאומי סירב לאשר את תביעתה של ב', מכיוון שלטענתם לא הוכח שום קשר ישיר בין עבודתה לבין הכאבים ברגליה. בית הדין מינה מומחים מטעמו בתחום הכירורגיה וכלי הדם כדי שייתן חוות דעת על מצבה של ב'.
המומחה קבע חד משמעית כי יש קשר ישיר בין עבודתה כספרית, שרובה ככולה היא עמידה על הרגליים, לבין המחלה בה לקתה עקב כך. "התיאור של תנאי עבודתה של ב' מתאים לאפיון של עמידה ואפשרות מוגבלת של הליכה למשך תקופות זמן ארוכות. ידוע לכל לקוחה שהספרית עומדת הרבה בסביבתה בזמן הטיפול בה", סיכם המומחה.
השופטת רויטל טרנר, שדנה בתביעה יחד עם שני נציגי ציבור שישבו עמה, קבעה כי דין התביעה להתקבל וכי יש להכיר במקרה של הספרית כמחלת מקצוע: "מצאנו את חוות דעתו של המומחה מנומקת ועקבית והשתכנעו כי מחלת הדליות של התובעת בשתי הרגליים קשורה לעבודתה", הדגישה השופטת.
עוד קבעה השופטת כי על המוסד לביטוח לאומי לשלם לספרית הוצאות משפט, בסכום של 3,000 ש"ח.