בליל הסדר הקרוב נספר שוב על יציאת מצרים, אירוע שבו השתתפו לפי המקרא יותר ממיליון איש: 600 אלף גברים בוגרים ועוד המוני נשים וילדים. הבעיה היא שחוקרים סבורים כי חצי האי סיני פשוט לא מסוגל לספק את צורכיהם של מספר כה גדול של אנשים ושאם בכלל הייתה יציאת מצרים, לקחו בה חלק הרבה פחות בני אדם. מילות המפתח במשפט הקודם הן אם בכלל: אחת הדעות המקובלות ביותר במחקר היא שיציאת מצרים, הסיפור המייסד של עם ישראל, פשוט לא התרחשה מעולם.
ומי היו אותם מעטים שאולי בכל זאת יצאו ממצרים לארץ כנען? גם כאן יש לחוקרים תשובה מפתיעה: אלה לא היו יהודים, אלא קבוצה קטנה של כוהנים מצרים, שהאמינו בדת חדשה וקיצונית שדגלה באל יחיד וקנאי, עזבה את הנילוס והתמזגה בעמים שישבו בכנען.
הארכיאולוג פרופ' נדב נאמן מציע אפשרות נוספת: "לא הייתה יציאת מצרים של בני ישראל, אלא בדיוק להפך: השלטון המצרי הוא שיצא מארץ ישראל. המצרים, ששלטו ביד רמה במשך מאות שנים בארץ כנען, נחלשו. בתהליך ההתפרקות השלטונית הם ויתרו על השליטה בכנען וחזרו בחזרה למצרים. סיפור יציאת מצרים הומצא כדי לבדל את יושבי כנען מהשלטון המצרי הקודם והשנוא ומהאלוהויות הפרעוניות שלו, וכך נולד האל העצמאי של כנען, הוא יהוה".
אלה שדווקא תומכים בסיפור יציאת מצרים מתווכחים בעניין התאריך: חלק טוענים שהמאורע התרחש בסביבות 1,250 לפני הספירה, אחרים טוענים שזה קרה 200 שנה קודם לכן.
1. ערבב את הטיח, אחמד
אז מי בנה את הפירמידות, לא אבות אבותינו? ובכן, לא. ובשביל זה לא צריך ללכת לפרופסורים באוניברסיטה, מספיק לקרוא תנ"ך: "וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים, לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם; וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת, לְפַרְעֹה אֶת פִּתֹם, וְאֶת-רַעַמְסֵס" (שמות פרק א' פסוק יא'). כלומר, על פי הכתוב במקרא בני ישראל בנו עבור פרעה ערי מחסנים ואסמים, שנקראו אז "מסכנות". מסכנים.
ארכיאולוגים רבים מייחסים את בניית הפירמידות הגדולות דווקא לשושלת מלכים מצרית, הקדומה במאות שנים מפרעה התנ"כי של יציאת מצרים. החוקרים הופתעו לגלות כי האנשים שבנו את הפירמידה לא היו עבדים נרצעים, כפי שהיה מקובל לחשוב, אלא פועלים חופשיים עם שעות פנאי לבירה והימורים ותפריט מגוון שכלל הרבה אבטיחים ודגים. הפועלים העליזים והשבעים גרו בתנאים יחסים טובים בעיר הפועלים העתיקה, גיזה, הצמודה לפירמידות.
הדעה הרווחת בקרב חוקרי מצרים העתיקה היא כי הפירמידות נבנו למטרות קבורה בהתאם לפולחן השמש והכוכבים המצרי. מטרתן המרכזית הייתה לאפשר את תחיית המתים. תיאוריה נוספת, שצוברת תאוצה בשנים האחרונות, גורסת כי הפירמידות נבנו על ידי עם קדום לפני יותר מעשרת אלפים שנה, כלומר כ-5,000 שנה לפני שלטון הפרעונים. מה שהפרעונים עשו הוא לנכס את המבנים הייחודיים לשלטונם. לטענת הוגי התיאוריה הזאת, אחד הפרעונים הקדומים החליט לקדוח חור בגוף הפירמידה ולהיקבר בה. מי שלא מאמין, מוזמן להיכנס אל תוך אחת הפירמידות, ולגעת בחציבה הגסה והמחוספסת אל קבר פרעה ולהתרשם מההבדל בינה לבין התעלות המקוריות החלקות.
2. הרבה לפני המן והיטלר
אז אם לא פירמידות ולא יציאה הרואית לארץ כנען, מה בכל זאת עשינו במצרים? ככל הנראה, הובסנו במלחמה. על כך מעידה מצבת פרעה מרנפתח המפורסמת משנת 1207 לפני הספירה. מצבת האבן הענקית ששרדה מהעידן הקדום שימשה בעבר באופן דומה לזה שבו אנו משתמשים היום בפייסבוק. פרעה מרנפתח פשוט התרברב על קיר הפייסבוק העתיק בניצחונות צבאיים רבים, ובכלל זה על "ישראל". וכמו שגם אנחנו עושים לפעמים בפייס, גם פרעה הגזים קצת בתיאור יכולותיו והישגיו: המצבה מספרת על השמדתה המוחלטת והנצחית של קואליציית השבטים הישראלית בארץ כנען. זוהי התזכורת המוקדמת ביותר המוכרת לנו למילה "ישראל". כמה אירוני שגם לפני כל כך הרבה זמן הוזכרנו בהקשר של השמדה מוחלטת, וכמה אירוני שאף אחד כמעט לא זוכר היום את זה שהתיימר להשמיד אותנו.
3. דרישת שלום לישו ולחברים
באותה מצבה מפורסמת לא מוזכר משה רבנו, ובידי הארכיאולוגים אין שום הוכחה כי איש כזה התקיים אי פעם. ואכן, באופן חשוד משהו מזכיר הסיפור המקראי על משה יותר מדי סיפורים של גיבורים של עמים ותרבויות אחרות.
כך למשל, קיים דמיון מפתיע בין סיפור הלידה של משה רבנו לבין סיפור של הלידה של ישו הנוצרי: בדומה לפרעה המצרי, המלך הורדוס מקבל הודעה מהאלים, שבקרוב ייוולד מחליפו, והוא מחליט כאמצעי מניעה להרוג את כל התינוקות הזכרים. כמו אבות אבותיו של משה רבנו, גם משפחתו של ישו נודדת למצרים וחוזרת לארץ הקודש רק לאחר שהורדוס (המלך הרע – כמו פרעה) מת.
סיפור לידתו הפלאית של משה וסיפור התיבה בנהר קדוש מזכיר מאוד גם את סיפור לידתו של סרגון האגדי, מלך אכד הקדומה במסופוטמיה. והדמיון בין משה לבין מנהיגי עמים אחרים לא נעצר בכך: חוקרי תרבות יוון הקדומה מוצאים דמיון רב בין סיפורו של משה לבין גיבור יווני בשם מינוס, שקיבל בשם היוונים הקדמונים את חוקת יוון הקדושה בהר הקדוש, האולימפוס, מראש האלים זאוס.
4. משה נלחם בנחשים מעופפים
הטקסט הקדום ביותר שמתעד סיפורים על משה רבנו שלא נכנסו לתנ"ך הוא החיבור ההיסטורי "על היהודים" מאת ארטפנוס, סופר יהודי הלניסטי מהמאה השנייה לפני הספירה. לטענת ארטפנוס, משה היה בנו המאומץ של חניפרא, מושל מחוז מוף. לצערו הרב של האב המאמץ, העם אהב יותר את הנסיך הצעיר והחתיך. חניפרא קינא במשה ושלח אותו למלחמה אכזרית נגד ארץ כוש עם צבא איכרים עלוב וללא חימוש מתאים, בתקווה שהנסיך המאומץ משה לא יחזור הביתה בשלום, אך תקוותו נכזבה ומשה חזר כמנצח.
מאתיים שנה לאחר ספרו של ארטפנוס, גם ההיסטוריון היהודי-רומאי יוספוס פלביוס העלה על הכתב סיפורים על משה, שלא הוזכרו בתנ"ך. אצלו, משה יצא לכבוש את בירת הממלכה הכושית שבא, נלחם נגד נחשים מעופפים, וחזר מנצח למצרים, נשוי לבת מלך כוש, היא האישה הכושית שנזכרת במקרא.
כמובן, לא תמיד אפשר לשפוט מה מהסיפורים האלה נכון ומה אגדה. דבר אחד בטוח: למשה, בניגוד למה שחשב בטעות הפסל המהולל מיכלאנג'לו, לא היו קרניים. מיכלאנג'לו אמנם פיסל קרניים אמיתיות לראשו של משה כנראה מפני שהתרגום הלטיני לקטע שבו משה יורד עצבני מההר ופניו קרנו מאור, תורגם בטעות למלה הלטינית שפירושה קרניים של ממש. מתרגום קלוקל זה התפשטה באירופה האגדה האנטישמית כי ליהודים יש קרניים.
לדעת חוקרים, אין זו הטעות היחידה שנקשרה בדמותו של משה. זאת מכיוון שכ-150 שנה לפני לידתו התחוללה מהפכה דתית במצרים העתיקה שבמסגרתה החליט פרעה אחנתון שיש רק אל אחד בשמים, אל השמש אמון, וכי הוא נציגו עלי אדמות. לפיכך, הראשון שהביא את בשורת המונותאיזם לאנושות לא היה משה, אלא דווקא מלך מצרי.
בעקבות ההתגלות שחווה, ביטל פרעה אחנתון את הפולחן הישן, יצא למלחמת דת אכזרית במטרה להפיץ את אמונתו החדשה באל יחיד והעביר את הבירה המצרית לעיר חדשה ומפוארת. לאחר מותו החליטו המצרים להחזיר עטרה ליושנה וניסו למחוק כל זכר לכופר הדתי.
זיגמונד פרויד, אבי תורת הפסיכואנליזה, האמין כי משה היה כוהן דת מצרי שניסה להנהיג בקרב בני ישראל את הדת המונותאיסטית החדשה של פרעה אח'נתון, אך ללא הצלחה. לטענת פרויד, בני ישראל היו עם קשה עורף ולא הסכימו לקבל דת חדשה ומופשטת שכזו. כתוצאה מהמאבק הדתי נרצח משה על ידי מתנגדיו והאירוע המביש צונזר מהתנ"ך ונשכח. לאחר הירצחו של משה, כך לפי פרויד, קיבלו עליהם בני ישראל את דת אל המדבר והמלחמה, יהוה, ויצאו להשמיד את תושבי כנען.
5. ארוחת הסדר הראשונה
חוקרים מזהים את המזון ששלח האל לאבותינו במדבר, המן הפלאי, עם הפרשת כנימות מסוימות מאזור ההר הגבוה בחצי האי סיני. הבדואים המתגוררים בהרים נוהגים ללקט בשעות הבוקר המוקדמות את רסיסי הצוף המוקשה שהחרקים הזעירים מייצרים בסימביוזה עבור נמלים. לאחר מכן, מגבשים הבדואים את הרסיסים בידיים לגושים מתקתקים שנקראים בערבית "מאנו". בימים עברו, המאנו שימש כתחליף לממתיק כמו דבש.
כשנמאס לבני ישראל הנוודים לאכול את המן, הכיר להם משה את השלו, ציפור קטנה שנודדת בלהקות ענק בהתאם לעונות השנה. גם כאן הבדואים המקומיים עוזרים לנו להבין את מסורתנו העתיקה: עד היום הם נוהגים לפרוש רשתות דקות על השיחים ולוכדים כך מאות שלווים.
6. למסירה: מיתוס במצב טוב
בקיצור, היסטוריונים, ארכיאולוגים, חוקרי מקרא ופסיכולוגים סבורים שיש מעט מאוד קשר בין סיפורי המקרא לבין האמת. כך למשל קדש ברנע, המעיין המפורסם בגבול ישראל מצרים, עליו מסופר כי בני ישראל חנו במסעותיהם, נחפר ונסרק על ידי עשרות משלחות מכל העולם – ולא נמצא בו זכר להמוני האנשים שהיו אמורים לחיות בו.
היסטוריונים של מצרים הקדומה מסבירים כי הסופרים הרשמיים בחצר המלך פרעה נהגו לתעד בכתב החרטומים כמעט כל מאורע אפשרי בחיי הממלכה, מקטן ועד גדול. לכן, זה מוזר מאוד שדווקא התרחשות גרנדיוזית כמו יציאת מצרים, אם אמנם קרתה, אינה מוזכרת בכתבים המצריים.
נכון לעכשיו אין בקרב החוקרים הסכמה לגבי מה כן היה, אלא יש, כאמור, ארבע תשובות שונות: לא הייתה מעולם יציאה ממצרים, הייתה משלחת קטנה שכנראה מנתה דווקא כוהנים מצרים, הפסדנו למצרים במלחמה או שאלה בכלל המצרים שיצאו מישראל – ואחר כך הישראלים המציאו את מיתוס יציאת מצרים כדי לבדל את עצמם מהשלטון המצרי השנוא שעזב את כנען.
לדעת חוקרים, לאחר חורבן בית שני, המיתוס המכונן של עם ישראל – מעבדות לחירות – נהפך לנכס צאן ברזל בתרבות היהודית, פשוט מכיוון שהיינו צריכים משהו שיגבש אותנו וישמור על זהותנו כעם בגלות. או כמו שוודי אלן אמר על ההיגיון שעומד מאחורי רוב החגים היהודיים: "ניסו להשמיד אותנו, לא הצליחו, בואו נאכל".
לצורך הכנת הכתבה הסתייענו בפרופסורים מהחוגים לארכיאולוגיה ולמקרא באוניברסיטת תל אביב יאיר הופמן, עודד ליפשיץ, נדב נאמן וישראל פינקלשטיין.